10 צפייה בגלריה
''כל תצוגה הייתה סיפור שלם שנותן טוטאל־לוק, מה שהיום נראה טבעי''. ראש אינדיאני
(צילום: מולה עשת)
מזרחי: "בתחילת הדרך אבא (ניסים מזרחי) חיפש כפתורים לג'ינסים בשאריות של יצרנים, ומצא כאלה עם סמל של אינדיאני. הוא אמר: 'אקרא למותג ראש אינדיאני וזה ייראה יוקרתי כי כבר יש לי כפתורים. כמו ל’קוסט עם התנין'. הקולקציה הראשונה הייתה לג'ינסים. הבד היה יקר, אז מהשאריות הוא עשה בגדי ים מג'ינס. אם נשאר פוטר, היה מכין קולקציית ערב מפוטר".
זה היה ב־1975. לאט־לאט מזרחי אסף סביבו בני משפחה וחברים, והעסק גדל. "הייתי הולכת כל חמישי למועדון אחר כדי לראות מה הצעירים לובשים ולהביא את הדבר החדש", מספרת המעצבת אילנה כרמלי. "הייצור היה בארץ. פיתחנו בדים, פעם לקחנו בד של חיתול והדפסנו עליו. לפני תצוגות היינו נוסעים למזרח ירושלים לקנות תכשיטים, כל תצוגה הייתה סיפור שלם שנותן טוטאל־לוק, מה שהיום נראה טבעי. לא היה אז אינטרנט לדעת מה קורה בעולם. ניסים שילם הרבה כסף, כל עונה קיבלנו קטלוגים מארה"ב של תחזיות, היינו קוראים יחד ומחליטים מה מתאים לארץ".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ימי התהילה
מזרחי: "אני זוכרת את התצוגה בעין הוד כשהדוגמניות צעדו על המסלול עם נחשים גדולים. הראשונות בתור קיבלו לפני היציאה נחש צהוב ענק, כאילו זה אקססורי, נגיעת סטיילינג אחרונה לפני שיוצאות לאור הזרקורים. הקהל הופתע. לא היה דבר כזה לפני כן. הייתה תחושה שקורה משהו גדול יותר מתצוגת אופנה. לא נרשמו הכשות כמובן. רונית ויגלר בעיניי הייתה הפרנזטורית הכי־הכי שלנו, אחד הפוסטרים הזכורים שלה היה זה שבו היא הופיעה תחת הכיתוב ‘הגוף שלה, הראש שלו’. היום זה לא היה עובר. לא התכוונו לראש של גבר כמובן, אלא לראש אינדיאני. בפרסומת אחרת שהייתה בקולנוע היא החליפה בגדים במכונית פתוחה והרים התפוצצו סביבה. זה היה חדשני".
בשיא היו לרשת 70 חנויות, ממגדל־העמק בצפון ועד אילת. כרמלי: “הפריט הכי נמכר היה דגם מספר 101, מכנס ישר עם גומי. עשינו אותו כל שנה בחורף ובקיץ בכל הצבעים והבדים, לכל אישה בארץ היו כמה כאלו בארון”. וכולם גם רצו להיות חלק מההצלחה. מזרחי: "מי שהתגלתה אצלנו הייתה ויק, אחת הדוגמניות הזכורות של התקופה. הסוכנת בטי רוקוואי הביאה לצילומים דוגמנית בשם שרון, שלא נכנסה לאוברול, כי היא השמינה. זה היה דגם ראשון ויחיד של הבגד שייצרו לצילומים ולכן לא היו עוד מידות. אז קראו לבטי שהגיעה עם ילדה יפהפייה בלונדינית עם מלא קעקועים, שלא הצטלמה מעולם, ואיך שהיא הגיעה הבנו שגילינו דוגמנית־על. ועדיין, הפוסטר של ספיר קופמן היה הנגנב ביותר. משרד הפרסום היה מדבר כל בוקר עם שלטי החוצות שפה נגנב פוסטר ושם הושחת. בעיקר הם היו נקרעים כי אנשים ניסו למשוך ולא הצליחו. מיטב האמנים התחילו אצלנו. אדם היה מוכר ויועץ לחברה לפני שהפך לזמר, שירזי התחיל בחנות הדגל במונטיפיורי, פנינה רוזנבלום ועפרה חזה היו באות לסנטר לפני צילומים או הופעות לקחת בגדים. היום אנחנו רגילות שסלבריטאים מקבלים בגדים להצטלם ומקבלים על זה כסף. אבל אבא שלי המציא את זה”.
ההתרסקות
בסוף שנות ה־90, דווקא הניסיון להתרחב הביא להתרסקות. "אבא חיפש בניין חדש לייצור, והגיע למתפרה של ‘טופר’. אמרו לו: אל תקנה רק את הבניין אלא את החברה. בסוף המהלך הזה לא הרים את ‘טופר’ וכן הרס את ראש אינדיאני. פתאום ממציאות של אופנה ללא חשבון, יש לך בעלי מניות וישיבות דירקטוריון ועוד שיקולים שמשפיעים על החופש העיצובי. אפשר להגיד שהמינימליזם הרג את ‘ראש אינדיאני’, שהייתה צבעונית ועסיסית. פתאום הצעירים רצו ללבוש ליוויס והדוגמניות היו רזות, הרואין שיק, וזה לא התחבר אלינו.
10 צפייה בגלריה
''הקורונה גרמה לאנשים לסדר ארונות ולמצוא בארון המון 'ראש אינדיאני'''
(צילום: מולה עשת לקמפיין ראש אינדיאני)
בשנות ה־90 הייתי מתבגרת וכולם הלכו עם ליוויס ורק אני הלכתי עם הג'ינס שלנו. כשביקשתי מאמא לקנות לי ליוויס אבא השתולל. הוא לא הבין למה, כשיש לי בארון 14 מדפים של 'ראש אינדיאני'. בסוף הוא הבין. ב־2003 אבא בא ושלף אותי מהלימודים בשנקר. הוא פיטר את כולם וציפה ממני שאהיה גם המעצבת וגם המנהלת. הרגשתי כישלון שלא הצלחתי, שזה מאוחר מדי. ביום האחרון אבא ריכז את כל העובדים מתחת לבניין של 'ראש אינדיאני' בחולון, סיפר לכולם על הקפאת הליכים וביקש להישאר עוד חודש, שנוכל להראות למפרק שיש חברה שעובדת. אף אחד לא נשאר. חוץ מהמחסנאי הראשי. זה היה השבר. בשנייה שאין כסף כולם עזבו. בגלל זה הוא לא מתראיין כי זה כואב לו מדי. הוא מכר את הבית וכל מה שהיה כדי להחזיר חובות. אחר כך עליתי למעלה, כיבינו את האור ולקחתי את המספריים שהגוזרות השאירו”.
הגעגוע
“כשאני מסתכלת על הבנים של קסטרו שלקחו את המושכות בעסק שלהם, אני רואה את עצמי. זה מה שהיה צריך להיות, אם 'ראש אינדיאני' הייתה ממשיכה. בעיניי, אבא הוא הנטע ריבקין של עולם האופנה. 'ראש אינדיאני' תחת ניהולו סללה את הדרך והכניסה מודעות שזה אפשרי לייצר אופנה אוונגרדית בארץ, אופנה שווה, אבל שלא 'הביאה מדליה'. ברחוב עדיין אומרים לי: 'וואו, יש לי עדיין בגדים שלהם', הקורונה גרמה לאנשים לסדר ארונות ולמצוא בארון המון 'ראש אינדיאני'”.
מולדובן: "'טופר' התחילה כמפגש משפחתי, בן דוד של אשתי עלה מארגנטינה וההורים שלנו אמרו: 'אולי נפגיש את הילדים והם יעשו משהו יחד'". בורושק: "הם אמרו: 'בוא נפתח חנות ספורט' ואני עניתי: 'יש לי מקום בדיזנגוף סנטר שבדיוק נפתח, אבא שלי קנה שם חנות'. אז הכל היה שם חול ואוטובוסים לא יכלו להגיע עד אליו והיו רק שלוש חנויות: המשביר, אדם אנד איב ואנחנו. פתחנו ביולי 1978".
מולדובן: "היו לנו רקטות טניס וכל מה שיש היום בדקטלון, כי זה מה שרצינו להיות. בין המוצרים הכנסנו קצת בגדים, ואז שמנו לב שהקנייה שלהם הרבה יותר אימפולסיבית, בעוד שלקנות שמשייה זה פרויקט. היו באים, שואלים, רושמים ו'אנחנו נחזור'. עשינו חושבים ואמרנו במקום הספורט נעשה בגדים".
בורושק: "כשהתחלנו לא היה לנו לוגו. יום אחד היינו אצל אחד הספקים, וראינו אצלו רקמה קטנה בצורת ענן עם קשת. הענן היה ריק אז כתבנו בפנים 'טופר'”.
ימי התהילה
מולדובן: " כשפתחנו כל החנויות היו מאוד ישנות. מה היה? משכית ואיווניר, שהמוכרות שם היו בנות 70 פלוס. אנחנו באנו עם מוזיקה מהבוקר עד הלילה ומוכרים ומוכרות צעירים. היו אומרים: 'בוא ניפגש בטופר' והרשינו להם לשבת על הגשר השקוף שממנו עלו לקומה השנייה של החנות. מכרנו ראשונים נעלי ‘אדידס רום’ וגם ל'קוסט. היה לנו ג'ינסים עם ריצ’רץ' למטה שבנות מאוד אהבו. מבחינת הצבעוניות היינו הבנטון של ישראל, בסטייל היינו גאפ. כשנכנסת ראית מולך קיר קפוצ’ונים ב־25 צבעים”.
בורושק: "זוכרת את לירוי מ‘פיים’ עם החותלות והקפוצ'ונים? אנשים לא נסעו לחו"ל וקנו בגדים, כולם לבשו אותנו. דץ התחתן עם בגדים של 'טופר', בפסטיגלים ובהצגות היו לובשים בגדים שלנו.
מולדובן: “הפרזנטורית הידועה ביותר שלנו הייתה עפרה זילברמן, היום עפרה איווניר. כשהתחלנו לייצא מיכאלה ברקו הייתה הפרזנטורית שלנו. היא הייתה רק בת 14 ובאה לצילומים עם אמא שלה”.
בורושק: “כל בוקר היו מתקשרים מפוסטר מדיה ומתלוננים ששוב שברו להם את הפלסטיק וגנבו את הפוסטר”.
מולדובן: “ב־86’ היו כבר 32 חנויות ו־480 עובדים. היו לנו המון זיופים. ‘סטופר’ למשל, שהוסיפו אס קטנה. תבענו המון, אבל אמרנו שאם מעתיקים אותנו אנחנו בטוח טובים. אני יודע שהקדמנו את זמננו. לדעתי הודי’ס והיינס לא היו מגיעים לקרסוליים של 'טופר' אם היינו קיימים היום”.
ההתרסקות
מולדובן: "ב־87' פתאום אני מקבל טלפון מאדוארדו שנסע לגרמניה לקנות בדים, שאומר לי: 'אני לא חוזר'. הוא לא פירט למה, ומאז אנחנו לא מדברים. חיפשתי שותף שיקנה את המניות שלו. ניסים מזרחי ('ראש אינדיאני') היה מספיק חזק להגיד, 'אני קונה את כל העסק'. הוא שינה חלק מהתדמית וחירב את 'טופר' תוך שנתיים־שלוש".
יאיר שמש ויעקב אגמי פגשו את רחמים סבאח בלונדון והחליטו להביא את מותג החולצות שלו ‘סאבי לונדון’ לארץ, אבל הגזרות והבדים היו משעממים מדי בשביל הישראלים. "'סאבי לונדון' היה שמרן, קלאסי, הרבה חולצות חלקות. יאיר חלם על טקסטורות, עם משבצות דינמיות". אז יוסי צמח נכנס שותף, "גיסי היה סוכן של שמלות שהלך עם מזוודה ומכר דגמים בדרום ת”א. הוא ואגמי היו משחקים כדורגל בימי שישי ברמת־גן, וכשגיסי סיפר לו שהוא מוכר שמלות, אגמי אמר לו: 'בוא תמכור לנו חולצות'”.
ימי התהילה
"'סאבי' ו'טופר' היו האבות המייסדים של אופנת הגברים. עד אליהם לבשו רק מכנסיים שחורים, חולצה לבנה או תכלת, ואם הגבר היה נועז הוא היה לובש ירוק, ורק במכופתרות. הטישירטים היו חלקות, אולי־אולי הדפס קטן. במשביר ובחנויות האלגנט היו מוכרים ‘חולצות ברוך’ שהייתה להן שבלונה ישרה. לא משנה אם אתה רזה או שמן, ככה זו החולצה. לפני 'סאבי', אם ראית פסים, זה היה משהו. אנחנו עשינו פסים עבים והמשבצות היו הסמל המסחרי שלנו. בארץ עשינו פיתוחים של בדים. ישבנו עם מצבעות כדי לעשות משבצות שהיו רק ל'סאבי' - בירוק ובכחול. היצרנים האחרים היו באים בלילה וגונבים מהזבל את הגזירים שלנו, כדי להעתיק. אחר כך הם היו קוראים לזה SAVI, עם V’. אחרי החולצות התחלנו לעשות גם מכנסיים. היו לנו מכנסי קלוז עם כיסים בצד ופנס באמצע הרגל שהיו מהנמכרים. אני זוכר שהיינו באים לחתונות וממש סופרים כמה אנשים לובשים 'סאבי', וכל אחד לבש דגם אחר. משם התפתחנו לנשים ולילדים וכל שנה היינו מכפילים את עצמנו. בשיא היו 25 חנויות של 'סאבי' ועוד עשר נקודות בתוך המשביר. אני זוכר שכעסו עלינו כשעשינו פרסומת עם בחורה שוכבת ואמרו שהגזמנו עם התנוחה, בעיקר בגלל שהיינו אופנת גברים, אבל זה עשה את העבודה. כל חופש היינו נוסעים לאילת, מתארחים בכל המלונות הגדולים. כמו היום בהיי־טק”.
10 צפייה בגלריה
'' אצלנו ראית 'פיסים' בחנות ולא ערימות של בגדים''. סאבי
(צילום: פוסטר מתוך קמפיין של סאבי ליין)
ההתרסקות
“הטעות העיקרית של 'סאבי' הייתה ההנפקה לבורסה האמריקאית. השקיעו מאות אלפי דולרים ולא יצא מזה כלום. היינו עסוקים בעשייה ושמנו לב לזה באיחור, אז הכסף ירד לטמיון ונהיה בור תזרימי. אז ניסו להנפיק את 'סאבי' בבורסה בארץ. עופר נמרודי לקח את זה על עצמו. זה דווקא נראה טוב, וגיסי כבר אמר לי: 'אנחנו מיליונרים', אבל שבועיים לפני ההנפקה הקבוצה שלהם נסוגה וזה הביא לפשיטת רגל שלנו. את החנות האחרונה של 'סאבי' מכרנו לפוקס ב־2010".
הגעגוע
כשאני אומר ליד בני הדור שלי 'סאבי', תמיד התגובות חמות: 'וואו, הייתה לי חולצה שלהם'. למותגים הישראליים היום אין הילה. אני רואה את המספרים של קסטרו במחזורים ואומר אימפריה, אבל עם כל הכבוד, זו לא הצלחה. אצלנו ראית 'פיסים' בחנות ולא ערימות של בגדים כמו אצלם, 50 חולצות אחת על השנייה. "היום להיות יצרן ישראלי נראה לי התאבדות. מה שאנחנו היינו: עסק קטן, שלושה אנשים ורק בתחום הגברים – היום זה לא עסק שיכול להזניק אותך לאן שהוא. אז זה היה בזרימה. רצף של מקרים ויכולת להצליח".
"'גזוז' המקורית הייתה חברה של ג'ינסים מחוץ לקופסה", נזכר המעצב ברוך נאה. "בתחילת שנות ה־80 המעצבת נילי ארביב אמרה לי, 'אני רוצה להקים חברת אופנה'. נסענו לפריז והבאתי ג'ינסים עם חורים, כשמתחת לקרעים שמתי בדים עם הדפסים ורקמות, כמו קולאז'ים. המשקיעים פתחו חנות בקלישר 17 והקולקציות המריאו. אני זוכר שבשישי היו שמים לי ג'ינסים על השולחן, ואומרים: 'תעשה עם זה משהו אחר', גזרתי, הדבקתי, שתלתי, שיחקתי, וככה נוצרה קולקציה. בערך ב־85' הגיעו אלינו שני חבר'ה נחמדים, גולשים, אמרו שהם אחראים על ארגון הגלישה בארץ, וביקשו מ'גזוז' שיעזרו להם להכין קולקציה של מכנסיים, טישירטים ובנדנות. כל הבגדים נחטפו".
ימי התהילה
נאה: “אני זוכר שהיה איזה אירוע חוף, לא הספיקו לשים ערימה על השולחן והכל נעלם. כשראינו שזה הולך מטורף, החלטנו לעשות ליין לגולשים, וקראנו לזה 'גזוז סנסיישן'. שלומי ברכה היה גולש ונדמה לי שקיבל בגדים בחינם”.
שני הצעירים שהתייצבו במשרדי 'גזוז' היו שמעון טל דוייב ואביעד ששון (סוסו). דוייב שהיה אלוף הארץ בגלישה נסע עם חבר ללגונה ביץ' בקליפורניה, נחשף לאופנת הגלישה, והחליט להקים חברה כזו בארץ. "ראיתי מה קורה בחו"ל עם חברות כמו קוויק סילבר ובילבונג שהתחילו לפרוח. זה תפס כי כולם רצו להיות גולשים. כשהלכתי עם זה ל'ראש אינדיאני' ול'טופר' הם לא היו מעוניינים. ככה הגענו ל'גזוז'”.
נאה: "המכירות של 'גזוז סנסיישן' היו מטורפות. בשעה אני מסיים ארבע טישירטים ולמחרת אמרו: 'תביא עוד ארבע'. לא היה כזה דבר בארץ. היו נרשמים לתחרויות גלישה רק בשביל לקבל את הבגדים שלנו. פתאום התלהבו מהקשקושים שלי, ואני יריתי מהבטן ולא חשבתי הרבה. לא היו לי חוקים. ופתאום ה'גזוז' ירד וה'סנסיישן' נהיה סיפור הצלחה מטורף עד שהבעלים המקוריים, שלא באו מעולם האופנה, רצו לפרוש והצעירים נהיו הבעלים".
דוייב: “הפרזנטוריות הבולטות של המותג היו שירז טל שעשתה ב'גזוז' את צעדיה הראשונים וגם רונית אלקבץ, אבל הבולט מכולם היה ערן גוליק, שמופיע בפוסטר המפורסם של 'גזוז'. לסיפור הרקע של הפוסטר המיתולוגי יש כמה גרסאות. דוייב זוכר שאבי השותף שלו, "מצא תמונה בספר והוא הראה לברוך וברוך גם נדלק. זה היה מישהו מדרום אמריקה. הוא עמד עם הסיגריה בפה וכמובן שהתאמנו את זה לישראל ולגלישה. אחר כך ברוך צבע אותה. כשהראה לנו התעלפנו ואני חושב שזו יציאת המאה. עד היום אנשים פונים אליי שאני אעשה חולצות עם התמונה הזאת".
נאה דווקא זוכר משהו אחר. "מכיוון שהייתי עושה הרבה טישירטים, עשיתי מלא צילומי אופנה עם יקי הלפרין. יום אחד יצאנו לחוף הים שם צילמנו את הבחור עם סיגריה, ועשיתי מלא סקיצות ואחת מהן התאימה לפוסטר".
כך או כך, הפוסטר שבו כיכב ערן גוליק הפך לנגנב ביותר בתולדות הפרסום הישראלי. דוייב: "פוסטר מדיה שמה את הפוסטרים בתחנות האוטובוסים, ואחרי יומיים מתקשרים אלינו ואומרים: 'אתם צריכים להדפיס עוד. גנבו הכל, כל התחנות ריקות'". בסך הכל הדפסנו עשרת אלפים פוסטרים נוספים, ואפילו מכרנו כדי שלא יגנבו, וגם זה לא עזר. עד היום אני שומע מאנשים: 'הייתי מעריץ שלכם, גנבתי פוסטר'”.
גוליק, כבר בן 54, גרוש ואב לילדה בת 24 היה אז צעיר בן 21, "עשיתי הרבה עבודות דוגמנות באותה תקופה – ל'טופר', ל'ראש אינדיאני' ול'סאבי', וגם ל'גזוז'. כולן נסגרו אז אולי אני לא כזה טוב לעסקים". אחיו דן היה אלוף הארץ בגלישה וגוליק גלש להנאתו ודיגמן. "זו הייתה תל־אביב הקטנה, בלי הרבה סוכנויות, ואם אתה בליין ויוצא אז אנשים מכירים אותך. אלו היו אחלה חיים. כשאתה מפורסם אתה לא מחכה בתור לליקוויד ולמסגר 60, וכל הבנות רוצות אותך וזה נחמד מאוד. לגבי הפוסטר, אני זה שהבאתי את החזקת הסיגריה סטייל־ג'וינט, כדי להוסיף את הגולש המרדן. זה היה בזמנים שמותר היה להראות סיגריות בצילומים. כנראה היום זה לא היה עובר. עשינו את זה בחוף תל ברוך באיזה בוקר מוקדם והיה די קר. זה צילום פשוט כי רוב העבודה נעשתה בסטודיו. אמא שלי ז"ל אספה את הפוסטרים והחולצות. אחר כך היו גם מצעים, קלסרים, והזמנות לילדות לימי הולדת. עד היום אמהות ניגשות אליי, אומרות: 'היו לי סדינים שלך'".
דוייב: "החולצה של הפוסטר הייתה הפריט הכי נמכר. מכרנו 20־30 אלף יחידות וזה היה הרבה במונחים ישראליים. בשיא היו לנו שש חנויות שלנו ועוד 140 חנויות שקנו מאיתנו סחורה בכל הארץ. חנות הדגל הייתה בדיזנגוף סנטר. זה היה כמו מועדון, ישבו שם אנשים כל הזמן. זה היה המקום לראות ולהיראות”.
ההתרסקות
“ב־91 אחרי שזייפו אותנו וקרעו לנו את הצורה מכרנו את העסק”, דוייב נזכר. “החיקויים גרמו להפסדים קשים. חבר'ה זייפו את הפוסטר שלנו ואת הלוגו ומכרו בשוק הכרמל בכמויות מטורפות. כמה שתבענו לא עזר, למערכת המשפט לא היו שיניים. נתנו קנסות ואנשים אפילו לא שילמו. עד שאתה תופס, ומחרים, אתה מפסיד המון כסף. ב־89’־90’, כל אדם במדינה רצה שיהיה לו 'גזוז'. היינו צריכים לדעת לנהל את ההיסטריה אבל היינו ילדים. וברגע שראית את זה בשווקים בכל הארץ, המכירות התחילו לרדת. עשינו טישירט מוצלחת ואחרי שבוע זה היה בשוק הכרמל. אני זוכר בלשים פרטיים ועורכי דין עוקבים אחרי החקיינים. פעם החרמנו ערימות של סחורה בחיפה ונסענו לכיוון תל־אביב. עצרנו לאכול בדרך וכשחזרנו מהמסעדה לאוטו גילינו שפרצו לנו וגנבו את כל מה שהחרמנו".
נאה: "אני הייתי מגלה שהדפיסו את התמונות הפוך. אמרתי להם: אתם לא יודעים לקרוא? ואז אתה מבין שמעתיקים אותך. יומיים מהרגע שהוצאתי חולצה והיא כבר הועתקה. יום אחד אני מגלה שכל הציורים שלי באיטלקית, ואנחנו לא ייצרנו בכלל לאיטליה. בדרום־אפריקה הם עשו עסקה מטומטמת. שלחו לשם קולקציה ענקית עם עיצובים חדשים ואמרתי, איזה כיף, ופתאום מתברר שהחבר'ה שהזמינו בדרום־אפריקה לא היו מהעולם הישר, פתחו את הארגזים, לקחו דוגמה מכל דגם, העתיקו ואמרו לשמעון: 'קחו את הסחורה חזרה לארץ'. זו לדעתי, הייתה המכה האחרונה. תוך כמה חודשים החברה התחסלה. כשמכרו חולצות 'גזוז' בעשרה שקלים במקום במאה".
מותג הג'ינס ששוּן הוקם בכלל בניו־יורק בסוף שנות ה־70 על ידי מוריס ששון, ולמרות שבארץ אהבו לחבק את הישראלי שהיה נשוי למלכת היופי של 86' נילי דרוקר ז"ל, ולהגדירו כמלך הג'ינסים, הוא מכר את המותג אחרי זמן קצר מאוד לשותפו פוֹל גז. כדי להרחיב את המותג לישראל, הם חיפשו זכיין. כך הגיעו לאבי גולדמן. "בעלי היה בכלל מורה דרך", משחזרת ניצה, אלמנתו של גולדמן. "אני תמיד עסקתי באופנה. כשחזרנו מארה"ב פתחנו רשת בוטיקים בשם 'שיגעון', עם סניפים בדיזנגוף, בכיכר המדינה, בבת־ים, ביפו ובאלנבי. כשסגרנו את הבוטיקים בעלי אמר לפוֹל: 'יודע מה, אני אקח את המותג שלך ואייצר בארץ'. וכך זה התחיל להתגלגל”.
ימי התהילה
“בהתחלה קיבלנו דגמים שלהם וראינו שזה יפה, אבל לא מספיק לארץ. בארץ לכל עונה יש קולקציה. אבל ששון עשה את אותן גזרות במשך שנים, רק בבדים שונים. בארצות־הברית יש מיליונים של אנשים אז זה לא נורא, בארץ זה מהותי. את לא יכולה למכור את אותו דגם שלוש שנים, אפילו לא שנה. לכן המשכנו לייצר ששון לארץ, ובמקביל פתחנו חברת יצוא בשם 'פורס' ואת הדגמים שלה ייצאנו לאירופה. המפעל שלנו שהיה ברמת־גן מול האצטדיון שימש את שתי החברות. בהמשך ייצרנו גם בשטחים. אבי בעלי קנה להם מכונות ותפרו בעזה. אנחנו הראשונים שהכנסנו לארץ את הג'ינס עם הכתמים, דמויי האקונומיקה, מה שנודע כסטון וואש. הכל התחיל כשנסענו לתערוכה בגרמניה.
תמיד בנסיעות האלו הייתי הולכת בין הבוטיקים לראות דברים חדשים, ויום אחד אני רואה בחור אסייתי עם ג'ינס מעלף עם כתמים. אמרתי: 'זהו, תפסתי משהו ביד'. הלכתי אחריו, כדי לשאול אותו מאיפה זה אבל הוא לא ידע. לא ויתרתי, חיפשתי וחיפשתי ובסוף באיזה בוטיק שכוח אל מצאתי את הג'ינס הזה. כששאלתי איך עושים, המוכרת לא ידעה להסביר. חזרתי לארץ למפעל שלנו, קראתי למנהל הייצור ונכנסנו למכבסה שלנו כדי לנסות להגיע לתוצאה. זה לקח המון ניסיונות עד שגילינו את הפטנט. היינו מכניסים למכונת הכביסה אבנים טבולות באקונומיקה ואז זה היה מקבל את הכתמים. לקח המון זמן לפתח את זה, אבל זה הפך ללהיט היסטרי ומכר כמו מטורף. אחר כך כולם עשו. פעם עשינו ג'ינס עם פייטים לכל האורך, וגם זה היה להיט. הדוגמניות הקבועות שלנו היו ספיר קופמן, עירית אלטמן ותמי בן־עמי. תמי הייתה מגיעה למפעל, נשכבת על השולחן שעליו היו חותכים את הגזרות וסוגרת בכוח את הג'ינס, כי לקחה מידה אחת פחות ממה שהייתה, למרות שהיה לה גוף מעלף. לאה רבין באה לקנות לנכדים שלה, לילי שרון, שבעלה היה אז שר המסחר והתעשייה הייתה אישה גדולה וביקשה שנתפור לה ג'ינס. לא היה לנו את המידות שלה, זה היה קשה אבל עשינו”.
ההתרסקות
"ב־91' בזמן מלחמת המפרץ כל הבוטיקים בארץ הפסיקו לשלם. זו הייתה מכה. אנחנו מדינה לא קלה, אין קונצים. באותה תקופה גם היצוא הפסיק, כי סגרו את עזה והכל נעצר. היו הבעיות עם הערבים, הפלסטינים. המזרח נכנס וייצרו שם בגרוש וחצי. אז החלטנו לסגור את הכל. לפני חמש שנים קרתה לנו טרגדיה משפחתית: נסענו לטיול קולינרי בטורקיה ומחבל מתאבד התפוצץ לידנו. בעלי נהרג יחד עם שני אנשים נוספים, ואני נשארתי נכה. לאופנה לא חזרתי אבל אני ממשיכה לקנות ירחונים ומגזינים, ו'אל' ו'ווג'. זו האהבה שלי".
"'איווניר' התחילה בשנת 1936 באלנבי 31", מספר אברהם איווניר בן ה־86, בנו של המייסד. "אבי ואחיו, עלו מגרמניה ופתחו חנות ברחוב שנחשב אז למאוד יוקרתי. עד אז לא היה בארץ כמעט כלום. בשנת 55' רכשנו אלף מ"ר בבניין שנבנה על פינת הרחובות דיזנגוף וגורדון, ופתחנו חנות נוספת, גדולה יותר, עם קומת כניסה, גלריה ומחלקת חייטות”.
ימי התהילה
“כל קליינט שנכנס ורצה חליפה, קיבל שירות אישי ותפרו לו בהזמנה ובתפירת יד, גם עניבות משי נקי, ממחטות ועוד. יכולת להאריך את המכפלת עשר פעמים, לקצר, הכל חינם. אבל היית צריך לשלם על הבגד מחיר מלא. היינו יקים. לא סגרנו את החנות בשביל אף אחד, אפילו אם היה מפורסם או בכיר. מחלקת החייטות למשל הייתה היחידה שבה תפרו את מדי הייצוג של הצבא. כל גנרל שהיה טס לחו"ל היה עובר אצלנו. את בן־גוריון שגר קרוב לא ראינו אבל פולה הייתה באה לקנות. הסגנון שלה היה עממי פלוס, היא תמיד הסתכלה על התווית והקפידה שלא ייצא יקר מדי. אחר כך בעלה היה שולח מישהו לשלם על הסחורה, מכיסם הפרטי. משה דיין אמנם לא קנה אצלנו ולא בא למדידה, אבל 'יצא' עם בחורה שעבדה בחנות על יד. היא הייתה המאהבת שלו. גם אהוד ברק עבר שם. מתברר שלפני הפעולה 'אביב נעורים', הוא קנה אצלנו את בגדי הבחורה שאיתם התחפש בפעולה”. כמובן שביקשנו מברק תמונה. ברק: "היה מקובל אז לחשוב שלהצטלם לפני מבצע זה לא טוב, כדי להימנע מ'עין הרע'. אני לא הייתי בחנות, הבנות של היחידה רכשו עבורי אחרי שמדדו אותי מכל הכיוונים, יעני מתנה לחברה שלהן".
איווניר: “היו לנו שבע חנויות שכללו מותגים מובילים כמו ‘אלד’ ו’גוטקס’ של הגברת גוטליב. באותה תקופה החלה תנועה של תיירים לארץ, ולאט־לאט פתחנו חנויות בכל בתי המלון היוקרתיים: דן, קינג דיוויד ואחרים. דיגמנו רינה יעקובסון סגנית מיס עולם, סוניה אברמוביץ, שרה אלי, חניתה צנטנר ורינה פאר. אלו היו הדוגמניות שהיו קיימות. לא היו סוכנויות, הכירו אותם על בסיס אישי ויומי־יומי". אילן, בן דודו של איווניר, זוכר שהמפורסמות היו דווקא הלקוחות. "חנה רובינא, חנה מרון, ודז’יגאן מהצמד דז’יגאן ושומאכר (חותנו של שייקה אופיר – א"א) שהיה מצחיק אותנו. הם היו קונים באופן פרטי. אנחנו לא עשינו רעש סביב המפורסמים. בכלל, בפרסומות פירסמתי את השם שלנו ‘איווניר’ יותר מהמוצרים. עד היום לפעמים אומרים לי: 'כן, איווניר', אבל הרבה יותר שואלים: 'אתה קרוב של מוטי?'"
ההתרסקות
איווניר: ב־85' הייתה בארץ אינפלציה מאוד גבוהה. אז החלטנו במשפחה שאנחנו סוגרים את החנויות, בבת אחת. בלי מסיבות פרידה. מאז לא עשיתי שום דבר. נסעתי עם המשפחה בכל העולם. זה נשמע לא טוב אבל זה מה שהיה. בשנים הראשונות אחרי הסגירה הייתי פוגש קליינטים ששאלו: ‘למה סגרתם? אתם כל כך חסרים לנו בשוק’. בייחוד המבוגרים יותר. ‘אין לנו איפה לקנות בגדים’. לפעמים אני רואה ברחוב נשים בגיל 60 או 70, אם אמא שלי הייתה רואה איך הן לבושות, היא הייתה מתה שוב".
"ניבה נוסדה ב־1934”, מספר ישראל ברוך בן ה־70 מתל־אביב, בן הדור השלישי לחברה. "היא התחילה כחנות לממכר גופיות, תחתונים וגרביים. כשאבא שלי אברהם הצטרף לחברה בגיל 15, התחילו לייצר מכנסיים קצרים לגברים. הוא היה אוסף בזמנו שקי קמח ומהם היו גוזרים, בבית, את המכנסיים. בהמשך הוא התחיל לקנות בדים והחברה הפכה ליצרנית חולצות גברים, תמיד בסגנון אופנתי, אף פעם לא בייסיק. בסוף שנות ה־60 התחלנו לייצא, ואז אחד הלקוחות מחו"ל האיר את עיניו של אבא: 'אם תחליף את הכיוון של הכִּפתור מימין לשמאל, תהיה לך חולצה לנשים'. וזה עשה את המהפך”.
ימי התהילה
“סניף הדגל שלנו היה בכיכר המדינה, ייצרנו מוצרים ייחודיים עם חוטים שייבאנו וצבענו בארץ. אחד המוצרים המפורסמים היה שמלת בנלון, בד סינתטי שהיה מאוד פופולרי בזמנו. בשנות ה־80, כשהבנלון דעך ייצרנו טישירטים בעבודות יד. היו יושבות בנות ומציירות על החולצות ומדביקות ורוקמות. כל חולצה הייתה ייחודית. הדוגמניות שלנו היו מיטב דוגמניות התקופה - קארין דונסקי, רותי ירון, תמי בן־עמי וספיר קופמן שהייתה הראשית. בשיא שלנו בשנות ה־90, היו לנו 20 חנויות ויצוא בסכום של 16 מיליון דולר. זו הייתה תקופה נהדרת, היינו מסתובבים בעולם כמו באולימפיאדה. היינו נהנים לראות מוצר שלנו 'מטייל' ברחוב באירופה. בתחילת שנות ה־70 התחילו לארגן בארץ את שבוע האופנה שהתקיים פעמיים בשנה, בתל־אביב ובאילת ובו החברות הציגו את מרכולתן. בכל אירוע נבחרה חברה אחת שהייתה מארגנת תצוגה גדולה רק שלה בערב הגאלה המרכזי וב־77' אלו היינו אנחנו. אני זוכר שהבאנו במאי מחו"ל שרצה שהדוגמניות גם ירקדו. הוא אמר: דוגמניות שלא רוקדות על עקבים יש לי כמה שאני רוצה. תביא לי דוגמניות שרוקדות. לניבה לא היו מספיק דוגמניות וגייסנו כאלה שלא עבדו אז בשבילנו".
ההתרסקות
"מבחינת הייצור התמודדנו עם המזרח הרחוק בהצלחה יפה עד סוף שנות ה־90. אבל מבחינת היצוא - כשהשוק האירופי נפתח – פולין, צ'כיה, הונגריה ורומניה, איבדנו את התחרותיות שלנו מבחינת מחיר. אני שמח שסיימנו בזמן. אופנה זה ענף אכזרי, וברגע שיש שינוי שאתה לא מצליח להתמודד איתו אתה מיד מאבד הכל”.
הגעגוע
המוצרים שלנו היו בכל העולם. אני זוכר שיום אחד רצתי אחרי מישהו בדיסלדורף בגרמניה וצילמתי, כי הוא לבש ניבה. אנשים עדיין שולחים לי תמונות של בגדים ושואלים: ‘איפה אתם’ או ‘איזה מוצרים, זה מחזיק עד היום’. הספר שלי אומר, ‘יש לי שתי חולצות לבנות שלך, שאני מוציא רק לחגיגות’. אנחנו והחברות שסגרו – 'ראש אינדיאני', 'טופר', היו הרבה יותר מגוונות, עשו אופנה של ממש, וזה היה בעוכרינו. הטעות הייתה בעיקר בהתאמה ללקוח הישראלי בשנות האלפיים. הזיהוי שלנו היה עם אופנה לאישה מבוגרת. עדיין פונות אליי מנהלות בנקים שאומרות: 'איפה החליפות שלך, זה חסר לנו'. אבל זה גם מה שגרם לי לסגור. כי אתה מנסה לעשות מעצמך בית אופנה צעירה, לא מצליח וגומר את הקריירה. איבדנו את הטאץ’”.
פורסם לראשונה: 07:35, 27.08.21