פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שאינו יכול עוד. שולי רנד הביט לתהום הזאת בעיניים יותר מפעם אחת בחייו. והיא מצידה הסתכלה עליו בחזרה, והמתינה בסבלנות. "היו הרבה תקופות בבית שבהן פשוט הרגשתי שאין לי שום מוצא, לא ראיתי איך אני יוצא מהסבך הזה. ויתרתי על החיים שלי", הוא משחזר את שנות נישואיו האחרונות למיכל רנד, שהסתיימו רע לתפארת. אם עשרה קבין של איבה והתעללות רגשית ירדו לעולם, נדמה שתריסר מהם דפקו בדלת של משפחת רנד.
"שנים ניסיתי להכניס את הכאב והייסורים שלי לתוך טרמינולוגיה דתית: פיתחתי על זה תיאוריות שלמות, שלמעשה זאת עבודת השם שלי; שהרצון שלו ממני זה ביטול ושבירת האגו, וקבלה. התאימה לי כל הגישה הזאת, של הורדת הראש ושל 'הכל מגיע לך', ושבזה הרגע אתה בעצם מתקן את עצמך".
כתבות נוספות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה?הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תיקון דרך סבל נוראי, כשבעצם הגשת את הלחי השנייה.
"זה נורא. ועם הדבר הזה הלכתי הרבה־הרבה שנים. אני זוכר תקופות ארוכות שבהן הייתי תופס את הראש ועושה כאילו ככה (סוטר לעצמו בכוח). כמה וכמה פעמים. ולפי היהדות שלי פירשתי..."
שמגיע לך הכאב הזה.
"כן, שזאת עבודת השם שלי. אפילו הייתה לי גאווה על זה שאני מסוגל לעמוד בכאלה ייסורים, ומי כמוני מסוגל לבטל את עצמו ככה".
ומתי אתה מתחיל לחשוב על לאבד את עצמך כפתרון?
"מתי בן אדם מגיע למצב הזה? כשהוא לא רואה שום מוצא אחר. בשלב מסוים הפסקתי להאמין שהסבל שלי בבית מקיים איזו פעולה רוחנית גבוהה. ואז נותרתי בלי כלום, כי אפילו לייסורים האלה כבר לא הייתה תכלית".
8 צפייה בגלריה
''הייתה לי גאווה על זה שאני מסוגל לעמוד בכאלה ייסורים''. שולי רנד
(צילום: ג'ייסון גילברט)
מה היה הרגע שבו הרגשת שאבדה לך התכלית לחיים?
"ברגע שהפסקתי להאמין שיש ערך רוחני בייסורים האלה, בסבל, בחוסר המוצא ובמלכוד הזה. ברגע שהפסקתי להאמין ולא ראיתי שום אפשרות אמיתית לצאת מהסיפור הזה, גם לא ראיתי מולי שום אפשרות לחיות. לא ראיתי איך אני מגייס את הכוחות לצאת החוצה מהבית, לא ראיתי מה הולך להיות עם הילדים".
זוגיות אחרת בכלל הייתה משהו שחשבת עליו?
"לא. האמת היא שלא חשבתי אי פעם שאצליח להתגרש. זאת אומרת, עזבתי את הבית לפני כמעט שמונה שנים, חזרתי לחצי שנה, ושוב עזבתי. לא האמנתי שהיא תיתן לי גט, והרי בשביל מה מתגרשים? בשביל לחיות. ואני ויתרתי על החיים".
אולי גם חשבת שאתה לא ראוי לאהבה?
"אולי, כן".
והאובדנות נותרה בגדר מחשבה?
"את שואלת אם כבר קניתי אקדח? זה לא. אבל כן היה יום שבו טיפסתי לאיטי לגג של בניין בירושלים, הסתכלתי למטה והשתעשעתי במחשבה הזאת".
מה עצר אותך?
"זה קשור במידה רבה לאבא שלי. להבדיל אלף אלפי הבדלות, על יוסף הצדיק, כשאשת פוטיפר פיתתה אותו, אומרים שהוא ראה את דמות דיוקנו של אביו וזה מה שאיפשר לו לעשות את ההתגברות המופלאה שהוא עשה שם".
הבית הציל אותך ברגע האחרון.
"כנראה. ואולי שם התחילה אצלי ההבנה שרצון השם זה לא לראות אותי כבוי, אלא חי ונושם".
בחודשים האחרונים הריאות שלו לומדות מחדש איך לנשום עצמונית. רנד לא רק חי יותר מאי פעם, הוא גם מאוהב עד מעל הראש והכיפה השחורה שעליו. מערכת היחסים שהחלה לפני כשנתיים בינו לבין אשת הטלוויזיה צופית גרנט, והסתיימה לפני כשלושה שבועות בחתונה מצומצמת, נשמרה עד לחודשים האחרונים כסוד מוחלט. סיבות לא חסרות: החשש מזעמה של האישה לשעבר, הרצון לא לפגוע בילדיו, הדאגה ממה יגידו. חשש, באופן כללי, הוא בן לוויה נאמן שרנד לצערו למד להכיר היטב בעשורים האחרונים. עכשיו הוא עושה צעדים ראשונים מהוססים על אדמה יציבה.
החתונה עם גרנט התאפשרה בתום מאבק ארוך שלו באישה לשעבר, שסירבה נחרצות לקבל ממנו גט. רנד קיבל היתר חריג לשאת אישה שנייה מבלי להתגרש. "אני ידעתי לאורך כל הדרך שהיא לא תסכים", הוא מוסיף. “היא אמרה לי, 'אני לא אקבל ממך גט עד זיבולא בתרייתא'. זה בארמית 'העפר האחרון שיזרקו על הקבר'. אני משתמש בזה במקום להשתמש במילים שלה, שהיו חריפות יותר. לכן האמנתי באמונה שלמה שבכל מה שקשור לזוגיות או לאהבה - הסיפור נגמר. יותר מזה, אמרתי לעצמי שלעולם לא אגרום לאישה את הצער שמגיע בחבילה שאני מביא איתי".
גם עכשיו, כשהוא מדבר על גרנט, נדמה שהלוחות הטקטוניים שמרכיבים את נשמתו נעים בהתרגשות. "זה באמת קשר נשמתי שכל היופי בו שהוא מעבר להסבר. זאת הרגשה מאוד חזקה של בית, של קרבה מאוד־מאוד גדולה. זה לא קורה הרבה. זכיתי לקבל את מקסימום הכוח של האהבה שלה. ברוך השם אפשר להגיד, 'אתה לא מחפש מי שיכאיב לך, אתה מחפש מי שיאהב אותך'".
אמרת לה בתחילת הדרך, "תקשיבי, את צריכה לדעת למה את נכנסת - אני במאבק מכוער על גט, באמצע יש שבעה ילדים ואישה שלא מקילה עליי, באמת בא לך להיכנס לזה"?
"כן, הייתה שיחה כזאת. אמרתי לה שאני לעולם לא הייתי מפיל על אישה את הערימה שאני מביא איתי. כבר ויתרתי על כל אפשרות שאחיה עם אישה".
ומה היא אמרה?
"היא ענתה, 'שטויות במיץ, אני פה'".
בתוך כמה זמן אתה מבין שאתה מאוהב, ומאדם שמתקשה לסמוך אתה מרשה לעצמך להתמסר?
"בתוך ימים. בשביל לא להישמע מטורף בעיתון, אז אני אגיד שבועות, אבל זה קרה מהר מאוד והיה ברור מאוד שזה לא משחק ילדים. שזה לא איזה..."
לא סטוץ.
"בכלל לא. זה לכל החיים".
לרגעים הוא משתנק, באחרים הוא מסמיק. לא מה שמצופה מאחד האמנים הישראלים הבודדים שכבר עשורים מתחזקים פרסונה גדולה מהחיים, בכל אחד מגלגולי חייו. הוא פרץ כשחקן צעיר בדמויות אפלוליות, בעיקר כשדיברר את הישראליות של שנות ה־90, בסרט 'החיים על פי אגפא'. לפני חזרתו בתשובה הספיק לגרוף שני פרסי אופיר, ולעבור את הגדר. לאחר חזרתו בתשובה התגלה ככותב, פרפורמר וזמר אדיר. על שמו רשומות יצירות מופת כמו האלבום 'נקודה טובה', שהפך לפלטינה אחרי שגרם לכל ישראלי לזמזם 'אייכה'. במקביל הוא כתב הצגות כמו 'יארצייט' ו'תשליך' ושיחק בקולנוע בסרט 'אושפיזין' שאותו גם כתב ויצר לצד במאי הקולנוע גידי דר. שיתוף הפעולה בין השניים נמשך בסרט המונפש 'אגדת חורבן' שיצא בקיץ האחרון, שאותו יצרו יחד ובו רנד גם דיבב.
אבל עם כל הכבוד למפעלותיו האמנותיים, בשנים האחרונות הוא כיכב בכותרות בגלל הסכסוך המכוער שלו עם מיכל, אשתו בנפרד ואם שבעת ילדיו. על הדרך היו גם התרסקות כלכלית, האשמות על אלימות פיזית, תביעה משפטית ולא מעט ראיונות והאשמות הדדיות.
לפני הפיצוץ הגדול, רנד עבר שנים ארוכות שבהן פסח על שתי הסעיפים. עזב את הבית וחזר אליו, רק כדי לעזוב אותו סופית, והפעם לצמיתות. אבל דווקא אז, במקום הקתרזיס המיוחל, הגיעה נפילה לתהום.
"יצאתי חבול מאוד וחסר אמונה בעצמי. שמנמן, מוזנח ומעשן הרבה – 70־80 סיגריות ביום. זה אחרי שנים ארוכות של סבל ודברים מאוד־מאוד קשים, ובמצב נפשי לא משהו. ובעיקר הייתי עייף, לא רציתי כלום, רק שקט. ואז, בפעם האחרונה שבה עזבתי את הבית, אבי - פרופ' יעקב רנד, חתן פרס ישראל, אדם גדול מאוד - נפטר. ארבעה ימים אחריו, אמי נפטרה במהלך השבעה שלו".
היא לא יכלה לחיות בלעדיו?
"היא מאוד אהבה אותו. יש לי בראש תמונות שלה יושבת מול המיטה שלו כשהוא בדמנציה מוחלטת, לא בהכרה, והיא אומרת: 'גם ככה הוא הכי חמוד בעולם'. הדבר האחרון שהיא אמרה ליד המיטה שלו לפני שלקחו אותו, היה 'להתראות בשמיים'. ובאמת, אחרי ארבעה ימים היא מתה. היה בזה משהו יפה, היא נפטרה מרוב אהבה. הייתה בזה נחמה".
אבל הם לא זכו לראות אותך מאושר.
"וזה הצער שלי, שהם לא זכו לראות אותי מאושר ולהכיר את צופית. זה מאוד כואב לי, כי הם נפטרו כשהם מאוד דואגים לי".
אתה חושב שהפרידה מהם תרמה לעזיבה הסופית שלך את הבית?
"כן. אסביר לך משהו, במשך הרבה שנים חייתי באימה מחשש לצער את הוריי. הם עברו טרגדיה ואיבדו את אחי הגדול שנפטר (כתוצאה מגידול במוח, כשרנד היה בן חמש – גב"ח), אז עשיתי הרבה כדי להסתיר ולייצר מצג שווא כדי לא להכאיב להם. כשהם נפטרו, היה שחרור מסוים".
כי אתה כבר לא צריך להעמיד פנים.
"כן, הרבה פעמים אני חושב מה היה קורה אם הם היו בחיים כשכל הסיפור הזה התפוצץ, עם כל הכאב והציבוריות. לא הייתי עומד בזה".
איפה גרת אחרי שעזבת את הבית סופית?
"בבית של ההורים, עם כל החפצים שלהם. כמעט שנה חייתי שם לצד הארגזים. זה היה מוזר מאוד, אבל זאת הייתה חוויה חשובה והיה לי טוב שם. הכל היה ארוז והריהוט היחיד היה מיטת הנוער שלי מגיל 16. ובעיקר, היה לי שקט והרבה זמן לחשוב ולעשות תשובה".
מבית הוריו הוא עקר, תלוש ומבולבל, לדירה ברמת־גן. בעיקר, הוא אומר, היה עסוק בפיצוי כספי למשפחה שהשאיר מאחור. הוא נכנס לחובות, בין היתר תודות לאותו מנגנון פיצוי שפיתח ולא ידע גבולות או תקרת אשראי. התחושה הקשה שהוא מתאר, כשגם אחרי שיצא מהבית הוא נשלט על ידיו באופן טוטאלי, הביאה אותו לטיפול קבוצתי אצל אבי מזרחי, מומחה לטיפול בהתמכרויות, שמתבסס על שיטת 12 הצעדים.
"וזאת הייתה הגמילה הכי קשה", הוא מודה. "יש קריז מהרואין, וזה קריז של 'תן לי לשלוח כסף ולהרגיע את עצמי לעשר דקות'. ממש ככה. זו הייתה העבודה הכי קשה שלי".
אצל מזרחי הוא גם פגש את גרנט, שלא הייתה מטופלת במקום אבל הגיעה לשם בענייני עבודה. "ההיכרות הראשונית שלי ושל צופית הייתה לפני 30 שנה בקאמרי. היא הייתה שחקנית צעירה בהצגה", הוא נבוך. "אני הייתי שחקן מסתורי, אניגמטי. בדיעבד, צופית מספרת שהיא הייתה מאוהבת בי. אבל היא לא אמרה לי מילה. אני לא ידעתי".
בכלל שמת לב אליה? היית כוכב.
"אפילו את עצמי לא ראיתי אז. אז אותה? לא ראיתי כלום".
באיזה מצב אתה מגיע למזרחי?
"נקי מחומרים משני תודעה, אבל במצב שאני פשוט צריך עזרה, לא יודע איך להתמודד עם זה שאני נשלט על ידי הבית שעזבתי. הילדים אז לא דיברו איתי, על אהבה כבר ויתרתי, ואני מפוצץ רגשות אשמה על זה שאני לא בבית ומעביר סכומי כסף מטורפים. מטורפים. וזה בלתי נשלט. למעשה, קוראים לזה 'מכור נקי סובל'. הייתי נקי, אבל עדיין לא".
נקי, אבל מלוכלך מבפנים.
"כן, אני עדיין סובל באותם ימים. ואז נפגשים פעמיים בשבוע, ואני מתחיל לעשות את הצעדים".
אחד השלבים בשיטת 21 הצעדים הוא לבקש סליחה. ממי ביקשת ראשון?
"ממי לא? עד היום אני מבקש סליחה מהילדים. על זה שהייתי חלש ולא היה להם אבא באמת, אחד שיוכל להעמיד להם גבולות. היציאה שלי מהבית היא אולי המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לילדים שלי. יכול להיות שהם עוד לא הבינו את זה, מבחינתי מדובר בשבעה פצעים מדממים".
וככה צופית פוגשת אותך.
"כן, דיברנו. ואז באתי לבקר מישהי שהיא אספה אליה הביתה ועזרה לה. עברו בדיוק שלוש דקות עד שנתתי בה אמון מוחלט. ידעתי, כמו שאני יודע היום, ששום דבר רע היא לא תעשה לי. אז זה קודם כל אמון, ובעיקר זה שהיא גרמה לי לראות את היופי שבי. אנחנו דומים בהתבוננות כלפי העולם וגם בחולשות שלנו. בדרך כלל אומרים שזוגיות בנויה על ניגודים. פה זה בנוי על המון משותף".
מה היא חשבה עליך כשראתה אותך בהתחלה מוזנח ומובס? זה לא היה הכוכב שהיא נדלקה עליו פעם.
"את צריכה לשאול אותה. על פניו, היא הציגה שהיא רואה הפוך: היא רואה יפה, רזה, חכם – מעבר לקליפות. את יודעת, הדבר הראשון שצופית עשתה, עוד לפני שנהיה בינינו קשר זוגי, היה להגדיל תמונה של המשפחה שלי. היא אמרה לי, 'אתה חוזר לשם'. במשך שנים הייתי בנתק מהאחיות שלי, והיא הגדילה את התמונה כדי שאראה אותן, וכך היה. יש לי ארבע אחיות מופלאות שאוהבות אותי ודואגות לי, והן כאבו כל החיים מזה שלא הייתי שם בשבילן".
ומתי הבנת שאתה מפתח אליה רגשות?
"מהר מאוד. יום אחד היא באה לראות מופע שלי בשוני, ואז התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני צריך את העזרה שלה. היינו מדברים הרבה בטלפון. אחרי הופעות הייתי הולך להתבודד בערבים על ספסלים, מתפלל בגנים ציבוריים. את רוב ההתבודדות שלי הייתי עושה בשיחות ארוכות איתה".
דווקא בגלל שאתה מגיע מהמקום הפגיע הזה, מדהים שהצלחת להתמסר אליה מהר.
"זרמתי לתוך הדבר הזה. אמרתי לך, הסוד הוא האמון. את הילדים שלה הכרתי מהר מאוד, הייתה להם חרדה שאני בא להחזיר את אמא שלהם בתשובה. בפעם הראשונה שפגשתי את הבת שלה אמרתי לה דבר ראשון..."
מה, "אמא לא תהיה דוסית"?
"(צוחק) לא, אבל שאין לי שום כוונה להחזיר את אמא שלך בתשובה, ואין לי שום כוונה לפגוע באמא שלך. אני מקווה שאני אצליח להיטיב איתה ושהיא תלך איתי. אז יש טוב בעולם, ברוך השם".
את הגרוש שלה, אברם, פגשת?
"נפגשנו פעם אחת, הוא מאוד נחמד. צריך ללמד בבתי הספר את הדרך שבה הם התגרשו. אגב, נולדנו באותו תאריך לועזי, וחוץ מזה, הוא התחיל בהפועל פתח־תקווה ואני בתור ילד הייתי אוהד שרוף שלהם".
אני בטוחה שלא היה מפגש דומה עם אשתך הראשונה.
"אני לא יודע אם את מודעת לכמה צופית חוטפת ממנה, כמה השפלות, אילו התקפות נוראיות, כולל בהפגנה ליד הבית שלנו. צופית סופגת הרבה, ורק אני יודע כמה זה על לא עוול בכפה".
אשתך בנפרד טענה אחרת.
"צופית לא לקחה אותי ממיכל, אני לא הייתי עם מיכל שנים. צופית רק חושבת איך לעשות טוב לכולם".
בוא נדבר על ההסתרה של הקשר שלכם.
"היו כמה שלבים. בהתחלה הסתרתי מכל העולם כולו. שתביני, גם בהגדרה שלי זה לא דבר פשוט. אני גבר נשוי, ובסדר, את החשבונות שלי עם הקדוש ברוך הוא לגבי מה קורה בתוך מערכת היחסים ועד איפה, אשמור לעצמי. לאט־לאט הסוד נחשף לילדים, ואז חברים והאחיות שלי ידעו. חלק קיבלו את זה, חלק לא. ובמקביל מתחיל העניין של הגירושים והאישה השנייה שהביא לסערה גדולה מאוד. ובכל השלבים האלה אני מתחמק באלגנטיות. למעשה, עד הפרמיירה של הסרט 'אגדת חורבן' – זו הייתה הפעם הראשונה שבה זה בא ממני".
אני רוצה להתעסק ביציאה שלכם לעולם באותה הפרמיירה של הסרט 'אגדת חורבן'. למחרת כולם דיברו על זה, לא על הסרט.
"האמת היא שזה היה ממש לא מתוכנן. אני אפילו לא הייתי אמור להגיע לפרמיירה כי היה לי שיעור. איכשהו לא התעכבתי, הגעתי ונכנסנו. ועוד לפני שהבנתי מה קורה, אאוטינג".
אבל צופית הגיעה, היה ברור שזו תהיה הפעם הראשונה שבה יראו אתכם יחד.
"כן, אבל לא חשבתי שנעמוד ויצלמו אותנו. אבל בסדר גמור, ברוך השם".
איך הרגשת שם?
"בסדר, איך אומרים? כבר עברתי כמה דברים בחיים שלי שקשורים ליחסי ציבור. צחקתי עם גידי (דר, במאי קולנוע וחבר - גב”ח), כשכל העיתונות דיברה על התמונה שלנו, אמרתי לו, 'שמונה שנים יושבים ציירים, עובדים על הסרט ומציירים את התמונה בעבודת נמלים, ובסוף תמונה אחת היא הסיפור'. מצד שני, הגיע הזמן. לא נעים לחיות בהסתרה, הייתה שם גם הקלה".
גם מהחשיפה וגם מהתהליך שניהלת במקביל?
"בדיוק, הרגשתי שחרור מעצם העובדה שקיבלתי היתר לשאת אישה שנייה. בית הדין קיבל את תביעתי לגט בצורה מאוד ברורה ונחרצת. הגשתי בקשה לגט, הייתה התנגדות גדולה לדבר הזה, אבל בית הדין חייב את..."
את הצד השני.
"את הצד השני. תודה על העזרה".
הצד השני הוא כאמור אשתו בנפרד, מיכל רנד. הרבה מים עכורים עברו בין השניים מאז שהכירו. אבל לפני המבול, הם היו יחידה אמנותית שיחד יצרה את ההצגות 'יארצייט' ו'מים אחרונים', ובמקביל הביאו לעולם כאמור שבעה ילדים. כלפי חוץ, לפחות בשנים הראשונות, הם הקרינו אידיליה. אבל בבית פנימה כילתה אותם אש. "הסימנים לאהבה בשנות ה־20 לא בנויים על באמת דברים של שפיות וכבוד ואמון וכל הדברים האלה", מהרהר רנד בדרך שבה הגדיר פעם זוגיות. "זה היה בנוי על מי עשה לי אקסטרים. האינדיקציה לאהבה הייתה פשוט מי מכאיב לי יותר".
השניים הכירו כשרנד הייתה בתחילת שנות ה־20 שלה, "אבל לא היינו אף פעם בזוגיות קבועה", הוא חותם ומסרב לפרט. בשלב מסוים היא נסעה לארצות־הברית ורנד הפך לכוכב עולה בקולנוע ובתיאטרון הישראלי. בסרט 'המיועד' הכיר את השחקנית רונית אלקבץ ז"ל, והשניים היו לזוג במשך ארבע שנים. "מה שזכור לי מרונית בעיקר, היה הפער האדיר בין הפוזיציה החיצונית לבין הפנים", הוא מחייך. "כלפי חוץ, היינו מסתובבים כמו שני מסתוריים כאלה, היינו דמויות. אבל בקשר היה המון הומור ופשטות, כמעט פרחיות קטנה כזאת. קן של שפיות".
עם רונית סגרת מעגל?
"לא. אני יודע שהיא באה כמה פעמים להצגות שלי, ולא באה לאחורי הקלעים. אבל אני יודע שהיא באה וזה תמיד שימח אותי".
איך הגבת כשהיא נפטרה?
"נעצרה לי הנשימה, זה היה מאוד מפתיע. לא היה לי שום מושג שהיא חולה כי לא היינו בקשר. הלכתי לארץ הקרח, נעלמתי להרבה מאוד אנשים".
ואחרי הזוגיות עם רונית אתה מתחתן עם מיכל.
"הייתי מאושר, הייתי משוכנע שאני עושה רצונו לחלוטין וזה גרם לי להיות שלם. הייתה לי תקווה גדולה שאני עושה את המעשה הנכון. היה לי רצון אדיר להקים איתה בית ושהוכל יסתדר, והייתה לי הרגשה שבשמיים אוהבים את המהלך הזה".
אבל אתה לא מזכיר את המילה אהבה, רק שעשית את "הדבר הנכון".
"ויכול להיות שעל זה שילמתי את המחיר, כי לא עושים דבר כזה".
ואולי, כמו בטרגדיה יוונית, בדיעבד העונש של רנד היה סירובה של אשתו בנפרד לקבל ממנו גט ולשחרר אותו לזרועות האישה שהוא אוהב. במקרה של מיכל רנד, התוצאה הייתה השתלחות בגרנט ברשתות החברתיות והשמצה של אהבתו החדשה של אבי ילדיה. כך או אחרת, אחרי שנים של התכתשויות משפטיות ופומביות, רנד השתחרר מהסטטוס עגון, וקיבל היתר לשאת את גרנט. לשנותיו בכור המצרף, לא פה ולא שם, הוא מסרב להתגעגע. ועדיין יש לציין שהיחס שקיבל טוב בהרבה יחסית לנשים ישראליות במצבו.
"ביהדות קוראים לזה כף הקלע", הוא מסביר את העגינות כמצב נפשי. "זה מצב מאוד לא פשוט. היא פשוט לא הסכימה, אז היו שתי דרכים לפתור את זה: דרך של סנקציות - אם כי היה ברור שהן, כמו שהיא עצמה הכריזה, לא יזיזו אותה - או הדרך שנקראת היתר מרבנים".
איך זה עובד?
"קודם כל, בית הדין עשה מאמצים אדירים לא להגיע לשם, כי מבחינתו עדיף שיהיה גט. מבחינתו זה לא באמת כריתות, זה עדיין פחות טוב. הם גם הסבירו את זה שלטובתי עדיף גט, אני מסכים עם זה. אני הייתי מעדיף להיות גרוש, אבל כיוון שאני לא, אז קיבלתי היתר לשאת אישה שנייה".
למי שאינו בקיא בהלכה, למה הם לא יכולים להכריז עליך גרוש?
"כי על פי ההלכה אי־אפשר לכפות על האישה לקבל את הגט מהגבר. זה תלוי ברצון שלה ובהסכמה שלה. אפשר להפעיל סנקציות, אבל חייבים את ההסכמה. זה המצב, ההלכה היא דבר מורכב. כשמגיעים להיתר, בית הדין דואג להחתמת מאה רבנים על הדבר”.
נשמע כמו קתרזיס.
"הקתרזיס קרה בעצם זה שבית הדין נענה לתביעתי, זה לא היה טכני מבחינתי, זו הייתה חוויה רגשית מאוד חזקה. זו הפעם הראשונה שבה אמרו לי, 'כן, זכית בתביעתך, אנחנו מאמינים לך'. כל זה קרה אחרי שכבר הבנתי שאי־אפשר להילחם על הנרטיב - אפשר לשקר, אפשר לספר סיפור, אפשר להגיד הכל, ובאיזשהו שלב מישהו יאמין. הנרטיב הוא בחירה. וזו הייתה מסקנת בית הדין, אחרי שהם שמעו הכל. זו הייתה הקלה גדולה".
אתה לאט־לאט שוקל פחות.
"כן, כל הזמן יורדות לי אבנים מהלב. מאז שקיבלתי סופית את ההיתר מהרבנים, יש אצלי תחושת שחרור מאוד גדולה. הרגשתי שמחה ענקית, כי רציתי לצאת לחופשי. היו לי שנים שבהן ניסיתי להילחם, ועד היום יש לי לפעמים רגעים כאלה, אבל אני מבין שבמלחמה על הנרטיב, אתה רק יכול לעשות את שלך ולהתפלל שיום אחד מישהו יבין”.