אני אזרחית מאוד מתוסכלת במדינה שמרגישה שלא רואים אותה/ הפכתי אזרחית שקופה במדינה. אני שמה לב שאין לי זכויות - לא זכויות אלמנטריות, כמו קופת חולים - אלא עניין הומני, סוציאלי, אכפתי, אנושי בסיסי, שמי שכביכול בחרתי בו במדינה דמוקרטית אומר, "אני רוצה שלאזרחית העונה לשם דורין אטיאס יהיה מה-זה כיף לחיות פה. יהיו גם קשיים, כי אנחנו חיים בסביבת בני אדם ולא כולנו דומים ולא לכולנו יש אותם רצונות, אבל כשהיא תקום בבוקר היא תתמתח לה בבית שלה ותגיד וואו, איזה מזל שנולדתי פה". כשאני שואלת את מורי ורנן, הבנים שלי, "אתם שמחים שנולדתם להורים שלכם? אתם מרגישים שההורים שלכם אוהבים אתכם, רוצים בטובתכם, מפנקים אתכם, לפעמים מעגלים פינות?" הם תמיד עונים לי כן. ואני כבר המון זמן עונה לא. כי אני מזהה שכסף הוא השפה הבסיסית העיקרית היחידה בחיים הנוכחיים. כסף, כוח, מעמד, מוניטין, אגו. כי אני מרגישה שאני נאבקת, שאני כל הזמן צריכה להשיג בעבודה קשה דברים שהם סופר-בסיסיים, סתם, להוציא דרכון, שיענו לי במוסך. רק כסף נותן כוח או איכות חיים? אז יש רמות מסוימות לאיכות חיים - תנהג על רכב אחר, תגור בסביבה אחרת, תלמד בחינוך פרטי; אבל יש את הבסיס - והבסיס נהיה פח זבל וזה כואב לי. על עצמי, על ילדיי, על שכניי. אני לא צדיקה כאפיפיור אבל אני אדם טוב לעולם, אכפת לי ממצוקות, אני רואה את האחר. אז אני רוצה להשתמש בכוח הטוב שניתן לי ולסלול דרך לאנשים שקצת יותר קשה להם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הייתה לי ב"ערב טוב עם גיא פינס" אחוות יחידה וגיליתי שהיא לא הדדית/ בצבא הייתי קצינה ואחוות יחידה זה משהו שלימדו אותי בצבא, יחד עם תושייה. אני אישה עם הכי הרבה תושייה, יכולה לנסוע עם פנצ'ר בלי גלגל ספייר. ואחוות יחידה זה משהו שטבוע בי בכל. אני לא שם כי אני הופכת את כולם למשפחה. הייתה לי בפינס אחוות יחידה וגיליתי שהיא לא הדדית.
אני אוהבת אותם יותר ממה שהם אוהבים אותי, ונמאס לי כבר להיות במקום הזה. אחרי 25 שנה נפרדו דרכינו. אני גם אוהבת את תל-אביב יותר ממה שראש העיר שלה אוהב אותי, אוהבת את ישראל יותר ממה שראש הממשלה שלה אוהב אותי.
אני מוּנעת מאהבה כנה ואמיתית, אני כל כך אוהבת לאהוב. אמרתי את זה לחבר חדש שלי בחיים, טונה (איתי זבולון), "אתה לא נבהלת מהאהבה שאני נותנת לך ולכן אנחנו מצליחים להיות חברים כל כך קרובים מעבר ליחסי עבודה". אני הרוסה עליו.
בטח שאני רוצה לחזור לטלוויזיה, אני מתה על טלוויזיה. אני סאקרית של אהבה, וכמה שאני אוהבת לתת - אני אוהבת לקבל, וכשאת עושה טלוויזיה את מקבלת אהבה מזויפת אחושרמוטה. אבל גם זו אהבה. אני אוהבת לעמוד בפרונט, וגם מסתכלת למציאות בעיניים.
כשפינס ואני נפרדנו אף אחד לא נלחם עליי, לא פינס ולא קשת. כשסיימתי את הלייט-נייט אף אחד לא נלחם עליי ברשת, למה? אני לא יודעת, אבל זו עובדה. אם היו רוצים הייתי שם, ואני לא שם. אז אני אומרת לעצמי, אל תיאבקי על המקום שלך. אני רוצה, יש לי מה לתת, למה זה לא קורה? תלוי בי ובעוד אלף ואחד דברים. נכוון לשם.
- לא רוצים להחמיץ אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כשאת יודעת שמשהו לא טוב, אל תצאי לדרך. אם יש ספק - אין ספק/ כשנגמר פינס רציתי תוכנית, הייתי בתוך האנרגיה הזו של עבודה ועשייה, קיבלתי לייט-נייט ("תוכנית הלילה עם דורין אטיאס" ששודרה ברשת 13 - ר"א). קלטתי שאנחנו לא מספיק מהודקים ועדיין יצאנו לדרך, והדרך הייתה אללה יוסטור ולהקתו ובניו. מה לא עבד? הכול. הייתי כמו על אל-אס-די, כל כך לא בזון שלי, כל כך לא מדויקת למי שאני. הרגשתי שזה חמור, איום ונורא. אחרי שש-שבע תוכניות, כשקלטתי שאני לא מתאפסת, הלכתי לקואוצ'ר ערן פסח שיעבוד איתי על איפה הלכתי לאיבוד בדרך. לא ביקשו ממני מהתוכנית לעשות את זה, אני גם שילמתי על זה, ולא מעט. ערן אמר, "דוריס, התוכנית לא עלייך. את חייבת להפסיק לעבוד בלהיות מגניבה". הוא ליווה אותי, והשתבחנו. שמחתי על האחריות שלקחתי.
אם אני יכולה להקל על אישה ובאמת לשנות לה את התפיסה המאוד אקוטית בחיים - זה הכוח שלי. אישה שמרגישה כמה היא משמעותית ואת הכוח שיש לה באיך שהיא נראית, לא במה היא לבושה, זו אישה שיכולה להביא שלום
היו ביקורות רעות, ובצדק, וגם אז אני רוצה לומר למבקרים - נראה לכם שאני לא יודעת? אתם מכירים אותי 20 ומשהו שנה על המסך, אתם מכירים את האינטליגנציה שלי, מה אני שווה, איך אני מסתכלת לחיים בלבן של העיניים. איפה עובר הגבול בין להיות רע בביקורת לבין להעיר את תשומת ליבי? אני יודעת שהיא הייתה לא טובה בהתחלה, אז תעצרו כשאתם מתחילים להכאיב. עכשיו יגידו, "גם את נתת ביקורות שהכאיבו להמון אנשים", אבל אני לא! כי אם הייתם עוצרים שנייה להבין שאני רוצה להגיד לכם שאלה רק בגדים, ותהיי אותנטית לנשמה שלך ותפסיקי לעשות מה שאמרו לך או איך שנראה חלון הראווה ותשמרי על אסתטיקה ויזואלית - אחותי, את תנצחי כל מה שבא דרכך, מולך, מאחורייך ומצדדייך.
זה הוציא לי כמה נוצות מהכנפיים, זה והפרידה מפינס, והמקום הזה שאת מרגישה שפתאום הכנפיים שלך לא יכולות. בדרך כלל הן מרימות אותך ואת מעל לקרקע ורואה הכול ממעוף הציפור ואת אומרת, "יאללה, מחר זה מחר ויום חדש". ופתאום לא.
לבגדים יש תפקיד כל כך גדול, חזק ומשמעותי בחיים שלנו/ אני לא מעוניינת שתקראי לי סטייליסטית כי אני לא מלבישה את הגוף שלך, אני מלבישה את הנשמה שלך. אני לא סטייליסטית, מה פתאום. לא אומרת סטיילינג, אלא תקשורת חזותית. אני מזהה רגשות ומזהה איפה את חזקה ואיפה את חלשה ומה הדנ"א שלך, ואני לומדת להלביש אותו בכסות.
היום אני מתפרנסת מהמופע שיש לי, שהפכתי אותו ממופע לסדנה. המופע היה מופע שיש בו המון סטנד-אפ והבנתי שזו לא המהות, אני מצחיקה, אבל זה על הדרך. כשאני יכולה להקליל לאישה, להגיד לה "זה רק בגד אבל הנשמה שלך היא דרמטית ואקוטית בתוך החוויה הזו, ואת צריכה להבין שאם זו לא הטישירט הזו זו הטישירט ההיא, ולכן גולף יכול להתאים גם לחזה גדול, ולכן צהוב יכול ללכת עם כתום, ופדלפון יכול לבוא עם כפכפים, וגזרה נמוכה יכולה להיות ויכולה לא להיות כי זה לא הבגד - זו את". אם אני יכולה להקל עליה ובאמת לשנות לה את התפיסה המאוד אקוטית בחיים - זה הכוח שלי. אישה שמרגישה כמה היא משמעותית ואת הכוח שיש לה באיך שהיא נראית, לא במה היא לבושה, זו אישה שיכולה להביא שלום, חייבים להבין את זה. מי יביא שלום? מי שקורא סעיפים של "אתה תיתן לי אני אקח לך"? "זה שייך לי זה של אבא שלי זה של אמא שלי זה מ-64' זה מ-46'"? איך נגיע לאן שהוא? מי שמבין את השורש שיושב מתחת לכל הכוח, הבגדים. נשמה, רק נשמה.
ובכל זאת, כמה שנים ירדפו אחריך הדרקונים?
לנצח, אני חולה עליהם. שלא יפסיקו לרדוף. בן אדם רוצה שאני אתן לו דרקונים. בכיף אני אתן לך, אבל אם באמת תרצה לשבת איתי על הספסל ושאני אסביר לך מאיפה זה נובע, אסביר לך בשמחה. אני לא מהדור של עשה ואל תעשה, איך זה נראה, מה הטרנדים. כשאומרות לי, "תני לי טיפים למבנה גוף" - איך אני אתן לך טיפים למבנה גוף? זו לא השפה שלי.
את הכי יפה כשנוח לך זה לא נכון/ את הכי מאושרת כשנוח לך, ואת ורבלית וזורמת ולא רוצה ללכת הביתה ואחרי המסעדה גם אין לך בעיה לצאת לרקוד. אבל את לא הכי יפה כשנוח לך. לפעמים לא נוח ובא לך להיות כוסית פצצות. מה נוח במיני, או בטייטס, או בחזייה? ועכשיו הגדירי יופי. אז אני מגדירה יופי כאותנטיות. אישה אותנטית היא אישה יפה. ואת הצביעות אני מזהה ממרחקים.
אם נהיה מחוברות לעצמנו, כולנו נהיה כוסיות. כוסית זאת לא מילה גסה/ יפה זו סימטריה, כוסית זה אטיטיוד. זה לא קשור לקילוגרמים, לא לצבע השיער, לא למבנה הפנים - זה קשור למה הנשמה שלך מרגישה. דיברתי על זה כשהתארחתי בפודקאסט של קורין קיציס, זה הפך ל"מונולוג היפה והכוסית", ולא הייתי ויראלית ככה בחיים. אם הייתי עומדת על המזרקה בכיכר רבין בעירום בשעת שקיעה ועושה קונפטי, זה לא היה הופך ויראלי כמו הקטע הזה. אחר כך מלא אנשים כתבו לי "יפה זה לא סימטרית". די, יא נודניקים, היכנסו לאבן שושן ותראו שיופי זה סימטריה, מדברים על זה עוד מימי יוון העתיקה. בטחי בי שכשאני אומרת כוסית אני לא משפילה אישה, זה הכי שוביניסטי אישה שלא מסכימה שיגידו לידה את המילה כוסית. אמהות ביקשו ממני לכתוב לבנות שלהן למה זה בסדר, אמהות השמיעו הקלטה שלי לילדות שלהן, שבה אמרתי שכשאנחנו אומרות את המילה הזו אנחנו לא אומרות את שם החיבה של איבר המין שלנו, אנחנו מדברות על נשמה. שכל אחת תקרא לזה איך שהיא רוצה. אני בוחרת לקרוא לזה כוסית. מתה על המילה הזו. ואני כוסית. אתם יכולים לקרוא לי גם יפה. את יודעת איזה אנשים מגעילים, כתבו לי, "חיה בסרט, לא יפה ולא כוסית". למה? לא הכאבתי לאיש בפודקאסט הזה. למה את ואתה, גם גבר וגם אישה, כתבו לי דברים כדי להכאיב לי? לכולם עניתי, "תמותו" ועשיתי בלוק.
לפי החוקים היבשים אליהו ואני לא היינו אמורים להתחתן/ אנחנו אנשים שלא מתאימים לא במנטליות, לא בערכים, לא בסגנון, לא במשפחות שבאנו מהן, לא בקידוש ולא בכלום, אבל בטחתי במה שהוביל אותי, האהבה. מורי, כפרה על החיים שלו, בן בכור, חוד החנית, ילד לתפארת, נולד לתוך אמא מכונה. ל"איך אימהות צריכה להיות". הנקתי, האכלתי רק אורגני, ריסקתי לו יום ולילה, לא עזבתי אותו דקה, לקחתי אותו לכל הפרויקטים שלי, כי ככה חשבתי שאימהות צריכה להיראות. והיו לי רק נקיפות מצפון על איזו אמא אני. כשמורי היה בן שנה וחצי התגרשנו, ושלוש שנים אחר כך חזרנו כי אין שכל אין דאגות. חזרתי לאיש שלא הייתי אמורה מראש להתחתן איתו, אבל נולד הדבר ששינה לי את האישיות ברמות שאי-אפשר לתאר וזה רנן המתוק. הוא הביא לחיים שלי פרספקטיבה אחרת של מה זו אימהות. אז את מבינה איזה מזל שלא היה לי שכל וחזרנו, ועשיתי עוד ילד שעיצב לי אישיות מחודשת, טובה יותר, כי בנוכחות שלו הוא גרם לי להבין שמי שאני זה מספיק טוב; שהכלים שאני נותנת לילדים שלי, גם הפחות ראויים - כמו זה שאני לא מתעוררת בזמן לבית הספר, הם בסדר. זה מארגן אותך עוד יותר לאהוב את מי שאת.
הילדים הם שותפים שלי לחיים/ מורי בן 14, מתבגר לתפארת, מאחלת לכל אמא חד-הורית בן כזה. רנן, הבודהה שלי, בן תשע. אני שואלת אותם מה הם ירצו לאכול, שואלת אותם איפה הם ירצו לטייל, אין היררכיה. זה לא תמיד טוב, אבל אני יודעת שבמקום שבו אין היררכיה יש ביטחון, יש כבוד. והילדים שלי מכבדים את הסגנון הזה. אליהו (אליהו מדר, בן זוגה לשעבר ואבי ילדיה – ר”א) לא מאמין בזה ואני מתה על זה שהם חיים בשני בתים אחרים, והם מכבדים את הסגנון הזה ולא מנצלים אותו. מה למדתי על אימהות? לתת הרבה כבוד לילד, אז מה אם הוא נמוך קומה, אז מה אם הוא חסר ניסיון. אני צריכה לכוון אותו אבל אני חייבת לתת לו הרבה כבוד וזה דבר שלי, כאמא, מאוד חשוב. מורי ורנן הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, הם ידעו על התקופה שבה היה לי קשה, הם היו חלק מהחלטות משמעותיות שעשיתי בחיים. הבנים ואני חבר'ה.
אולי אנחנו בעצם לא צריכים לחיות בזוג?/ כרגע אין לי זוגיות ואני לא מחפשת. אולי התרגלתי להיות לבד? מצד שני, כשגבר מתחיל איתי זה מחרמן אותי. מזמן לא הייתי בזוגיות סדירה ואני תוהה למה, ואולי אני לא צריכה לתהות למה. זה מאוד פילוסופי. מצד שני, אני מתגעגעת לבוקר יחד ואני מתה על זה שלא רק אני נוהגת, לא רוצה רק אני לנהוג, תנהג גם אתה, אבל אין אתה אז רק אני נוהגת. וכבר הרבה זמן רק אני נוהגת. לפעמים זה חסר, לפעמים לא.
אליהו חי בזוגיות המון זמן, עם אישה מדהימה שקוראים לה ציפי, והיא המזל הגדול שלנו. היא עזרה לאליהו ולי לעבור הרבה מכשולים בינינו כהורים גרושים, היא אוהבת את הילדים שלי אהבת אמת והילדים שלי מטורפים עליה. יום אחד הילדים אמרו, "אמא, אבא המון שנים בזוגיות ואת בכלל לא. זה מפריע לך?" שאלתי למה הם שואלים את השאלה הזו, שאני לא יכולה להיות ביחס לאבא, אמרתי, "שאלו אותי בלי קשר לכלום - אמא, היית רוצה להיות בזוגיות?" וכשאמרתי להם את זה הם הסתכלו ואמרו, "וואלה, אם היית רוצה היית, לא?" והרגשתי שבאותו רגע שניהם מבינים את הסדר של העולם. אם הייתי רוצה, הייתי.
את לא תמיד מוכנה לגיל שלך/ הרבה אנשים שתדברי איתם יגידו לך, "הגוף לא יכול, אבל במיינד אני עוד מדלג", וזה מאוד נכון. אצל נשים זה מתחיל בגיל 45, עובר איזה משהו שאם לא מכינים אותן הן עלולות לאבד את זה. צניחה הורמונלית, צניחה גרביטציונית, השדיים, הברכיים, האגן, האף, העפעפיים, השיער. זו חוויה שאת צריכה להתכונן אליה. אני בת 48, ולא הייתי מוכנה לזה. בוקר אחד קמתי ונפלו השדיים. בוקר אחד העפעף נהיה נפוח, בוקר אחד האף לא במקום שלו, בוקר אחד האוזניים גדלו, בוקר אחד אני לא מעשנת ונוספו לי אלפיים קילו שאני לא מצליחה להוריד אותם, בוקר אחד אני מתנשפת כשאני עולה במדרגות. בוקר אחד.
איך מתמודדת? את מתרגלת. דבר שני את אומרת יאללה תזונה, יאללה פטריות, יאללה ספורט, יאללה שינה, יאללה מים. זה עולה הרבה כסף, הדבר הזה. כל אחד והתחזוקה שלו, יש מקסימלית יש מינימלית. אני משהו טוב באמצע. והייתי רוצה יותר, הייתי רוצה להתקלח במים מינרליים כמו מדונה. איפה עובר הגבול? כשאני מרגישה שאני נהיית פתטית אל מול הטבע. אני לא בטוחה שאעשה עכשיו צעדים דרסטיים בשביל להרגיש יותר טוב. כל אחד והגבול שלו. מלא נשים שנראות כמו ברווזות, מנופחות, מוזרקות - אוהבות את זה. אז מה אני אגיד לה? "אחות, את נראית כאילו ניפחה אותך משאבה ידנית של קיאק בטבריה"?
עם השנים אני מבינה שאמא שלי סיימה את התפקיד שלה איתי בזמן/ היא נפטרה לפני ארבע שנים, חלק מההתבגרות שלי בתוך החוויה הזו זה להפסיק לשלוף את התעודה שאני בלי אמא. התעודה הזו נשלפה לא מעט פעמים, שלפתי ואמרתי, "אבל אין לי אמא". וזה היה מכשול מאוד גדול בהתפתחות שלי, בהתקדמות שלי, ועם הזמן הבנתי שהדבר לכשעצמו - אין לי אמא - הוא כמו גרושה בתעודת הזהות. אבל יש לי את כל מה שהיא הביאה לי עד היום שהיא הלכה, והיא הלכה בזמן כדי שאני אתחיל להסתדר לבד. היא לקחה המון דברים כשהיא הלכה, המון. את השייכות, את השורש, את העזרה, את האוזן קשבת, את האהבה ללא תנאי, את האכפתיות, את ה"דושינקה את לא עונה לי, איפה את?", את ה"מה נקנה לראש השנה? איפה את רוצה להיות?", "מה, אתם נוסעים לחו"ל? לא נורא, כשתחזרו". אבא שלי שכח את היומולדת שלי השנה, אמא שלי לא רק שלא שכחה, היא גם הייתה עושה פסטיבל. אז המון זמן בתוך הארבע שנים האלה הייתי קורבן של לכתה, ועכשיו לא. הכאב לא עובר, גם לא יעבור. הוא שם. אבל הדבר הזה, להבין שהיא הלכה בזמן כדי שאני אצמח, הולך ונהיה יותר ויותר חזק כל יום.
תל-אביב זו תעודת הזהות שלי/ תל-אביב היא אחת מההגדרות הכי גדולות שלי בקורות החיים שלי. “גרה בתל-אביב”. ביום שעברתי לפה, לפני 30 שנה הגשמתי את אחד החלומות הכי גדולים שלי: להיות תושבת תל-אביב. ואני עוד תושבת תל־אביב שמגדלת בה שני ילדים, שנולדו פה! כשאני פוגשת אנשים שאומרים לי, “נולדתי בתל-אביב” והם בני גילי זה כמו הדלאי למה, “ספר לי על השכונה שלך, ספר לי על גן החיות שהיה בגן העיר, ספר לי על אמא שלך שגידלה אותך, ספר לי איך היה לגדול פה”. כשהבן שלי מתקשר ואומר, “אני בחוף הילטון” אני רואה את אריק איינשטיין.
זו לא דורין אטיאס מול רון חולדאי, זו דורין אטיאס שגרה בעיר שהיא שרופה עליה, שמשתמשת בכוח שלה וגם מאוד מתוסכלת מזה שהיא שקופה והפסיקו לראות אותה. הפגישה איתו הייתה אמוציונלית מאוד, היו הרמות קול קלות, כאלה שמחזקות כמה הכול נגע לנו ללב. הבטחנו שתהיה פגישה שנייה. אני עדיין מחכה
אני רוצה לחיות פה, אני לא רוצה לצאת מפה, זה מה שמגדיר אותי. ונהיה מאוד קשה לגור פה. אני גרה בבית שסביב הבניין שלו, 360 מעלות, יש תמ”אות. ואין מה לעשות, זה שיפור פני העיר, אני בעד הדבר הזה, רוצים שהנינים שלי יגורו בסביבה טופוגרפית טובה יותר אז יש לזה מחיר, והמחיר הוא לא פשוט למי שחי בהווה. ויש דברים בסיסיים שלא עושים לתושבים שלך.
אדוני ראש העיר/ נקבעה לי פגישה בנושא אצל ראש העיר, רון חולדאי. בפגישה שאלתי אותו, “איך אתה מנהל את כל הקרקס הזה שקרה? אושרו מאות תמ”אות והולכות להיות מאושרות עוד אלפים”. ישר הוא שם לי את הנייד מול הפנים עם כתבה על תקדים שנוצר ברמת-גן, הגישו תביעה והשופטת אמרה שאי-אפשר לא לאשר תמ”א. אמרתי לו, “בסדר, האם אתה יכול לנהל סדרי עדיפויות? נניח אישרת בשכונה כמו שלי 20 בניינים זה ליד זה, האם אתה יכול לא להוריד את כולם יחד?” שם לא קיבלתי תשובה. ואז אני שואלת עוד שאלה - האם אין פיקוח על זה שכשיורד בניין מרימים זרנוקים, כדי שלא נחיה בעננת אבק שלושה ימים? האם אין פיקוח על כך שהסבת את כל החניות מכחול-לבן לאפור, לטובת המכולות, אז אף מכולה לא יכולה להחנות בכחול-לבן, כי זה שלי?! האם אין איזו הקלה במתן דוחות או בארנונה? וקיבלתי כל הזמן תשובות נורא יבשות של חוקים. עכשיו, את החוקים האלה כתבו אנשים. האם אפשר להרטיב אותם ולעגל אותם, בגלל שאתה ראש עיר שאוהב את התושבים שלך ואכפת לך מהם?
זו לא דורין אטיאס מול רון חולדאי, זו דורין אטיאס שגרה בעיר שהיא שרופה עליה, שמשתמשת בכוח שלה וגם מאוד מתוסכלת מזה שהיא שקופה והפסיקו לראות אותה והיא עובדת אצלכם. ואני בחרתי בכם, אתם צריכים לשרת את הרצונות שלי לטובתי. התבלבלת! תל-אביב זו לא רון חולדאי, אתה ראש העיר של העיר הזו, שהיא גם שלי ושל עוד המון תושבים ומה שאני מבקשת זה להפסיק עם האגו. כשיצאתי מהפגישה הבנתי שאני צריכה עצומה כדי להראות לו שזו לא רק אני. היעד שהצבתי מסתמן כגבוה, עשרת אלפים איש, כרגע אנחנו עומדים על 3,000 חתימות. אחרי זה קיבלתי הודעות מאוד מכוערות מאנשים שכולנו מכירים. אחד כתב לי, “את אישה טיפשה”, אחר כתב לי, “העצומה שלך מטופשת, יש דרכים אחרות להשיג את מה שאת רוצה”. אבל למה אני צריכה דרכים אחרות? אני רוצה ככה. כשישבתי אצל חולדאי הוא הראה לי סקר שמראה שרוב התושבים מרוצים, אמר לי, “זו רק את, בריבוע הקטן שאת חיה בו, ואת בעצמך גרה בתמ”א אז תגידי תודה”. עניתי לו שאני 700 פעם אומרת תודה על הנס שקרה לי, שקניתי דירה, והנס לא קרה לי בזכותו אלא בזכות זה שאמא שלי בשמיים והקדוש ברוך הוא בשמיים ואני אישה טובה והיקום רוצה בטובתי והמציאות שיחקה לי! ואני לא אומרת שצריך להפסיק את התמ”אות, אני רק אומרת שצריך לנהל את הקרקס הזה. אז אל תהפכו את זה כאילו זו בעיה שלי, של אישה קנטרנית ונודניקית. כותבים לי, “זה ראש העיר הכי טוב שיש”. אני לא אמרתי שלא! זה לא אישי, נשמה! אני לא אמרתי שאתה לא איש טוב!
איך זה נגמר בינך לבין חולדאי?
הפגישה הייתה אמוציונלית מאוד ודרמטית מאוד, היו הרמות קול קלות, כאלה שמחזקות כמה הכול נגע לנו ללב. לחצנו ידיים, הבטנו זה בזה והבטחנו שתהיה פגישה שנייה. בואי נגיד שאני עדיין מחכה. אני רוצה להגיד לו כאן - רון חולדאי, ראש עיריית העיר האהובה עליי בעולם, אני מזמינה אותך לפגישה. מורידה את שנינו מהעץ למען מטרה ממש טובה. לבד אני לא יכולה. אני יכולה עם התושבים, עם הקבלנים - אבל איתך התוצאה תהיה הכי טובה.
אין לי מחשבות ללכת לפוליטיקה. זה בית הקלפים/ מה פתאום. אני רק גרילה, גם כשהיה לי את המותג שלי, “פטיט דוריס”, כשרציתי לעשות קמפיין הייתי מחלקת טישירטים באמצע הלילה, פעם אליהו ואני תלינו כביסה של ג’ינסים ברוטשילד, קיבלנו דוחות מהעירייה. וחוץ מזה, אין אמת בפוליטיקה. זה בית הקלפים, זובי, אני לא אתן יד לבית הקלפים, אני באתי לתת עבודה! אני באמת רוצה שיהיה לך טוב יותר, ואני מאמינה שזה אפשרי אם אנשים יפסיקו להיות רעים ולא יראו כלום ממטר, רק את הכיסא שלהם. בפוליטיקה אין כוח, יש רק מעמד.
יש לי אותי/ לפני שנתיים נפלתי. נכנסתי לדירה החדשה, המעבר היה מאוד כבד ברמת האחריות. את יושבת מול מיטל במזרחי טפחות והיא אומרת לך, "את יודעת שביום שיעברו השנתיים והלוואת הבלון תתפוצץ את תצטרכי לגייס את הכסף שלקחת להלוואה, ואם לא תהיה לך בעיה". ואת ממש מדמיינת את הבלון מתפוצץ ואת השוטרים דופקים לך בדלת ולוקחים אותך לכלא. זה כבר לא בעלת בית, שתשאל אם את רוצה לחדש חוזה או לא. אלה דברים גדולים. והביצים שיש לך הן אותן ביצים, לא גדלו ולא קטנו, אבל את עושה מהלך שכאילו מצריך ביצים יותר גדולות.
אז אני נכנסת לבית, ואז פינס, ואז הלייט-נייט, ואז אני סוגרת את העסק, ובום. לא ידעתי מה יש לי, לא הבנתי מה עובר עליי. דיכאון? חוסר איזון הורמונלי? מוות של אמא? כסף, שאני מתחילה להרגיש שאני צריכה להיאבק לרווח שלו? אני לא מעוניינת לקרוא לחוויה הזו בשם. זה פשוט תהומי. את לא רואה איך את יוצאת מזה. זו אמא שקשה לה לקום בבוקר, אישה שלא רואה את חצי הכוס המלאה, אפס התבוננות על הזדמנויות, לא שמעתי בדיחות. כל היום ראיתי טלוויזיה, הפסקתי לעשן, תזונה נוראית, אפס עשייה. הזמן רק עובר ואני אבן בתוך הזמן שלא נוגעים בה לא רוח, לא אדמה ולא מים. אפתית לחלוטין תקופה מאוד-מאוד ארוכה. מה מוציא אותי מזה? אני, אני. אני כזו חמודה. ביקשתי עזרה, הפנו אותי לתרופות מערביות בלתי נסבלות, כל אחד יעשה מה שטוב לו אבל אני לא בעניין, ואז גיליתי את קורדיספס, פטריות מרפא שבארץ מגדל אותן בצפון בחור בשם רע, ויש לי פסיכולוגית וואו, מי שהפנתה אותי אליה זו שני כהן שראתה אותי איזה יום ואמרה לי, "דוריס, את לא יכולה להמשיך להיות ככה". אז אני הולכת לטיפול ממש טוב, אצל מיכל זיו, ופטריות מרפא, פלוס נטרול הנייד שלי מרשתות חברתיות - מביא אותי למקום שאני בעננים, ברוך השם.
תשאלי אותי מה השתנה? לא הרבה. אני עדיין מחפשת את המהות האמיתית שלי, אני עדיין גרה באותו בית עם אותה משכנתה, אני עדיין בתוך כבלי בתי הספר של הילדים שלי, שמכריחים אותי לקום כל יום בשבע בבוקר ולהכין להם סנדוויצ'ים ואלוהים, למה הם לא הולכים למסגרת אחרת שמתאימה לי, שזה בערך לגדול בג'ונגל ולהיות פרי ספיריט ופריסטייל? אני עדיין אותה דורין שהפסיקה לעשן והגוף שלה השתנה בעקבות זה ואני עדיין לא בזוגיות, אבל הכותרת הגדולה ביותר של הדבר הזה היא שיש לי אותי.