בשעת בוקר, מהמרפסת הגדולה בקומה ה-11 בביתן היפה של אורנה בנאי ועדי כהן בשכונת הדר יוסף בתל-אביב, נשקף נוף אורבני שאי-אפשר לעזוב. אופק הבניינים נראה כמו ציור בצבעי מים, כשרכבת חולפת לאורך מגרשי הטניס המשתרעים ממול, ואני שואלת את עדי אם ניתן לשמוע את חבטות הכדור ואנחות השחקנים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"עזבי טניס, את יודעת איך שומעים כשיש הופעות בפארק הירקון? אני רוקדת פה בסלון. בהופעה של אביב גפן לפני שבועיים אפילו שמעתי את קטעי הקישור. ואת כל 11 הקומות אנחנו עולות ברגל".
גם אורנה? היא הרי לא מחבבת ספורט.
"לא מחבבת? היא בזה לזה. אבל הצלחתי להשפיע עליה, והיא עולה 11 קומות פעמיים ביום, ולבנאדם שלא זז - זה הישג. אין מה לעשות, אני פריקית של ספורט ועושה את כל העיר על אופניים", אומרת עדי, לבושה באוברול כחול עמוק שמבליט את גופה החטוב וענודה בהמון תכשיטים של המעצבת רונית ים. "התכשיטים לא יורדים ממני לא על הסאפ, ולא בים ולא כשאני רצה. כפי שאת שמה לב אני מביאה איתי הרבה תנועה".
ומתי עשית את התנועה לכיוון המעבר לפה?
"באוגוסט האחרון אני וליאו הבן שלי, בן חמש וחצי, עברנו לכאן, לגור עם אורנה ואמיר. לליאו יש שתי אמהות — לינור, בת הזוג הקודמת שלי, ואני. לינור ואני היינו ביחד עשר שנים, היא ילדה את ליאו ואני אימצתי אותו, והיום הוא במשמורת משותפת".
והיום יש לו שלוש אמהות?
"לא הייתי מגדירה את זה ככה. ליאו גר איתנו פה חצי מהזמן, וחצי מהזמן עם לינור בבת-ים, ויש בינו ובין אורנה קשר מדהים. זה בדיוק הטייפ של הילדים שהיא אוהבת - בוגרים מאוד, חכמים מאוד, לא מתיילדים, קשישים. גם אמיר היה ילד כזה, ואורנה כל הזמן אומרת לי כמה ליאו מזכיר לה את אמיר. מהילדים שלוקחים הכל ברצינות. היא אפילו אמרה לי על ליאו: 'הוא כבד כמו בנאי'. איתה הוא מנהל שיחות של שעות שהוא לא מנהל איתי. אני בשביל הפארק, האופניים והתזוזה".
ואיך היחסים שלך עם אמיר, הבן של אורנה?
"אני ואמיר עשינו קפיצה מדהימה ביחסים. אמיר חכם ומואר בצורה יוצאת דופן לילד בגילו. בכלל, אני והוא מאוד דומים ומההתחלה היה בינינו חיבור טוב. כשהמגורים עלו על הפרק, היה קצת יותר קושי ואני ממש הבנתי אותו, כי לבוא ולהיכנס עם עוד ילד קטן לתוך חיים ובית של נער בן 17 שהוא כבר מעוצב, זה לא קל. אבל בואי תראי מי זה אמיר.
"אני אקח אותך לרגע מדהים שקרה בליל הסדר האחרון. כולנו עשינו חג כהלכתו אצל אביתר בירושלים (אביתר בנאי, אח של אורנה), והיה רגע שכל אחד אמר אסירות תודה. אני בדיוק קמתי לשירותים ואמיר, כשהגיע תורו, אמר: 'חשוב לי שעדי תהיה פה' וכשחזרתי לשולחן הוא אמר שהוא אסיר תודה על הכניסה שלי לחיים שלהם. שהוא מרגיש איתי הכי משפחה ולא רואה מצב שאני וליאו לא בתוך החיים שלו. 'אני הכי שמח לראות את אמא שלי איתך בטוב, רגועה, ואני הכי שמח כשאני שומע אתכן מתפקעות מצחוק כל הזמן'. ובואי, היה לו קשה, אבל הוא ג'וקר, הילד הזה. איך אורנה אומרת? 'נזר הבריאה'. אמיר הוא כמו הבן שלי. יש בינינו קשר מדהים ואני אוהבת אותו מאוד".
ואיך זה להיכנס לתוך משפחת בנאי?
"זכות. זו זכות. ואני מרגישה בבית. אני חושבת שזו פעם ראשונה בחיים שאני מרגישה בבית שהוא למידות שלי. אני אוהבת לעשות חגים אצל אביתר. אביתר הוא בנאדם מאוד מואר ונותן גם בשירים שלו תשובות ותקווה. זה אמן שמלווה אותי המון שנים".
אמרת כבר שכל הקשר עם אורנה זה בשביל להגיע לאביתר.
"כן, אני בתכלס איתה רק בגלל אביתר. אנחנו צוחקות על זה מלא. יש ביני ובין המשפחה של אורנה חיבור מקסים, הם אנשים מפוצצים בכריזמה ובטוב לב ובטונות של כישרון, זו באמת זכות".
למרות גובהה הרם, עדי משדרת משהו מאוד נגיש, שלא לומר אפרוחי, שמתחשק לחבק. "למדתי להיות לא מושלמת אבל שלמה", היא מסבירה את מה שאני מרגישה, אבל לא מוצאת לו את המילים. "זה חדש אצלי והתחיל לפני שנתיים. הפסקתי להיות במקום מְרצה, הפסקתי להיות במאמץ. וכשאת מפסיקה להיות במאמץ ומקבלת את עצמך גם עם פגמי האופי, את מפנה מקום בנשמה. וכיוון שביקום אין ריק, אז כשמתפנה מקום, משהו חדש נכנס במקום המאמץ והפחד".
למה מאמץ ופחד?
"כי הייתי בתקופה קריטית בחיים, של התקפי חרדה שניהלו אותי מבוקר עד לילה, ממש מרתף עינויים. וזה כל כך השתלט עליי, לא הבנתי מה קורה לי. ואז הגיע המפנה כשברגע אחד. וזה גם עניין של בחירה - בחרתי לא להיות שם".
כי מה הבנת?
"הבנתי שנשארתי במקום של הקושי, כי זה המקום המוכר. מפחיד לצאת ממקום או מצב שאתה מכיר ויודע ומגדיר אותך. וזה מה שחשבתי על עצמי, שאני מפחדת וחוששת ומבוהלת כל הזמן".
ומה הוציא אותך מזה?
"הספורט. אני לא אשכח את זה. ערב אחד ישבתי במרפסת בחוסר אונים מוחלט, ודווקא מתוך הכניעה הזו אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להתעורר יותר לעוד בוקר כזה, לפחד ולאימה הזו. ולכן אמרתי ללינור: 'אוקי, אני מוכנה לקחת כדורים ותרופות לנפש, כל מה שיעזור'. ואני הכי אנטי תרופות מכל סוג, גדלתי בבית של ספורטאים, אבל זה היה רגע שאמרתי לעצמי 'אני רוצה לצאת מזה'".
והתחלת לקחת כדורים?
"גם לינור וגם המטפלת שהייתה לי אז אמרו, 'אוקי, הכדורים פה, הם אופציה, אבל בואי רגע ננסה משהו אחר. אולי מקסימום זה יצליח'. ולמחרת פשוט התחלתי לרוץ. זה היה לפני שמונה שנים, ומאז לא הפסקתי לרוץ. אני רצה כל יום, ולא ייאמן כמה זה הציל אותי".
זה היה לפני שליאו נולד.
"וזו המתנה הכי גדולה, שזה קרה לי לפני שליאו נולד, כי בסוף, ילד הוא המראה שלך וסופג ממך הכל. ואני כל כך לא רציתי שהוא יספוג ממני את הפחדים. הפחיד אותי להיות אמא לא טובה ולא ראויה, כי הבטחתי לעצמי שאני אהיה התיקון עבור הבן או הבת שלי. לא גדלתי בבית שגרם לי להרגיש מוערכת וטובה ושווה. ההורים שלי אנשים טובים ונפלאים, אבל זה מה שהם ידעו ולא היו להם את הכלים הנכונים. הספורט גרם לי להיוולד מחדש. יש משפט יפה 'כאשר נמות ניוולד לחיי נצח'. וזה לא מוות במובן הטרגי, אלא זה אומר שכאשר נבחר שכל פגמי האופי והטראומות יישמטו מאיתנו כי הם לא שייכים לכאן ועכשיו - אז נשתחרר, כי נפסיק להיאחז במשהו שלא קיים יותר".
את רוצה עוד ילד?
"לא כרגע, אבל מה אנחנו יודעים? כלום".
ב"מחוברים" אמרת שאת לא רוצה שליאו יגדל כבן יחיד.
"כשאת נמצאת במקום טוב ובריא ושלם כמו שאנחנו נמצאות, אז כל מה שייכנס יהיה בסדר. תהיה תקשורת, תהיה שיחה, אין מה לבוא עם תשובה מוכנה לדבר שעוד לא קרה. במערכת היחסים עם אורנה יש לי תשובה לכל מה שעתיד לבוא, זה אומר שאני סומכת עלינו שיש בינינו אהבה שהיא באמת ללא תנאי, היא מלאה בהקשבה ואין בה את הקומה הנסתרת. אנחנו זכינו באותנטיות הזו עד הסוף, גם כשרע וגם כשטוב, ואין שם פייק. הכל כל כך שקוף ואמיתי ונקי ובאמת - רק משם אפשר לגדול ולהתפתח. מה שמאפיין את אורנה ואותי זה ששתינו סקרניות ואוהבות להיות מופתעות כמו ילד קטן. בשתינו יש ילדה נצחית שרוצה לנוע עם התנועה של החיים".
את בת 38. תנועי. אבל אורנה בגילי. מבוגרת ממך בכמעט 20 שנה. ואנחנו לא רוצות לנוע. אנחנו רוצות לנוח.
עדי צוחקת. זו ודאי לא הפעם הראשונה ששואלים אותה על הגיל. "היקום הזה באמת לא פראייר. הוא עושה את הכל בול ולא צריך להתערב לו, כי בזמן שאני ואורנה נפגשנו, לכל אחת מאיתנו היה תפקיד בחיים של השנייה. התפקיד של אורנה היה לעזור לי לעבור את הטרנספורמציה בין ילדה לאישה, כי הייתה בתוכי ילדה שמסרבת להתבגר, שעושה הרבה רעש, ורוצה להוכיח שהיא טובה ושווה ושנמצאת בכוחניות ובמאמץ. ואורנה הכניסה לי לחיים את הבאלנס, את השקט, השלווה, האיזון".
ומה את הבאת לחיים שלה?
"שובבות, תנועה, תשוקה".
והבאת לה עוד משהו. את אמא שלה מחבקת אותך בטלוויזיה ואת אבא שלה ז"ל, שאומר שאת חמודה.
"ב'מחוברים' הייתה את הסצנה ששתינו ברכב, ואמרתי לאורנה למצוא את החמלה ולא לכעוס עליהם, כי הם עשו את הכי טוב שלהם. ונכון שאבא שלה הביע את זה כמו שופט, אבל אהב וקיבל אותה, וגם הם עשו את הטרנספורמציה ואת העבודה שלהם. נכון, זה לקח זמן, אבל בסוף הם ההורים שלה ואוהבים אותה. ואמא שלה שככה מחבקת אותי? יש לי משהו עם אמא של אורנה, שאיך שאני רואה את האישה הזו, אני ישר בוכה. שתינו אוהבות ומחוברות כאילו אנחנו בפנטזיה, יוצאות מהמטריקס, וזה מעורר בי את התחושה שהייתי רוצה שאמא שלי גם תאהב ותחבק אותי ככה".
איך ככה?
"ללא הביקורת והתנאים. בתור ילדה הרגשתי תמיד שאמא שלי מאוד אוהבת אותי, אבל תמיד הייתה שם את הקומה מתחת: 'אבל למה את לא כמו הבת של השכנים, למה את לא מתחתנת עם איזה גבר, את כל כך יפה, לא חבל?', בסוף כולנו רוצים אמא שתחבק אותנו".
תמיד היית כזאת יפה?
"לא. לא תמיד", היא עונה ועוצרת כמו לשחזר שוב את השאלה. "לא הייתי ילדה יפה. הייתי 38 קילו יותר ממה שאני היום, והירידה במשקל זה משהו שמאוד עיצב אותי ואת האישיות שלי, כי הבנתי שבמשקל יש לי יכולת לשלוט, ושאעשה הכל כדי להרגיש טוב עם עצמי. ולכן אני בנאדם שמתאמן שבע פעמים בשבוע אימונים משולבים.
"אני מתחילה בחמש בבוקר בריצה, אחרי זה סאפ, אחרי זה גלישת גלים, ותמיד מתניידת על אופניים. בכל מקום שנכנסת אליו שואלים: 'וואו מה את מדריכת כושר, מה זה גנטיקה?' אבל זו עבודה מאוד קשה. הרווחתי את הגוף שלי ביושר, ואחרי שנים שלא יכולתי להסתכל במראה אני אוהבת את עצמי. ולכן היום אני גם יכולה לשחק. גדלתי באילת, למדתי שם משחק, הייתי בהרכב רוק, אני זמרת, ולפני 13 שנה הגעתי למרכז כדי להגשים את חלום המשחק".
אז הכל זה ממקום של שליטה? וכשתפסיקי לעשות ספורט תאבדי שליטה?
"אם אפסיק לעשות ספורט אפסיק להרגיש טוב. הספורט נותן מקום לכל העדי הזו, לכל ה-1.78 מטר - וזה הרבה איברים, בואי - לעלות ולצאת".
את הטיפול שלה בענייני שליטה ואיבוד שליטה עברה במסגרת תוכנית 12 הצעדים לטיפול בהתמכרויות, של אבי מזרחי. "בהתחלה חשבתי שהתוכנית מטפלת בהתמכרויות לחומרים כמו אלכוהול וסמים, ואמרתי מה קשור אליי סמים והתמכרויות? אבל בתוכנית הזו למדתי על חשיבות הכניעה, על החשיבות של לשחרר את הפחד ואת העבר ואת פגמי האופי, ופשוט להיות".
היית מכורה למשהו?
"לא. חוץ מאשר למחשבות טורדניות ופחדים. וגם כל מי שהיה איתי בתוכנית לא היה מכור לשום חומר, אלא ללופים של חוסר אהבה עצמית, התמקדות במה שלא, בפגמי האופי במקום בחוזקות, במחשבות שליליות על עצמנו ובפחד. ואני מדגישה בעיקר את המילה פחד, כי כשאנחנו בפחד, אנחנו לא יכולים לזוז קדימה, אלא נתקעים בלופ".
עכשיו, כשהזוגיות שלה יציבה, כשהפחד הפך לדחף וכשהיא רעבה לטרוף את העולם, זה הזמן שלה להתמקד בקריירת המשחק. ובימים אלה היא בתחילתו של פרויקט חדש, פיצ'ר שכתב אוהד פרח. "אני עוד לא יכולה לספר את כל הפרטים, אבל אני מאוד מתרגשת מהתהליך ומרגישה שדווקא היום יש לי הרבה יותר מה לתת. המון שנים לא היה לי את עצמי ורציתי להיות מישהי אחרת, הילדה שההורים שלי חלמו עליה ושהיא טובה בהכל, אבל היום אני אוהבת אותי".
"אנחנו אוהבות מאוד לדבר. שתי נשים אוכלות את הראש. אבל הכיף עם אורנה הוא שאנחנו מדברות בעיניים. אני חושבת שהיא הבנאדם שהכי קולט אותי ואני אותה בשנייה"
אולי כי את משתקפת בטוב גם מהעיניים של אורנה?
"אני חייבת להגיד שכן. כשאת נמצאת בזוגיות מלאה בפרגון וכנות ואהבה, את אוהבת את עצמך".
ולא אומרים לך שאת עם אורנה כי היא אחת השחקניות הכי מצליחות בארץ?
עדי שוב מחייכת. "זה שטויות. בסוף אנחנו פה, בבית, ואין פה מצלמות ועיתונאים ואור זרקורים, אלא יש פה שתי נשים פשוטות עם רגישות יתר של שתינו, שרוצות רק לאהוב, וכל הרעשים האלה מסביב לא תופסים. האותנטיות חזקה אצלנו, ולכן החיבור כל כך חזק".
ואת לא שומעת "תנצלי את הקשרים של אורנה, היא תסדר לך"?
"אין סביבנו את השיח הזה, זה לא התדר. אני עם אורנה כי היא גדולה מהחיים, מצחיקה, והומור זה מה שמחזיק את החיים האלה והופך את הכל ליותר קל. בחיים לא צחקתי כמו שאני צוחקת איתה. וגם אורנה אומרת לי שאני הבנאדם הכי מצחיק שהיא פגשה. ובואי, אם אורנה אומרת דבר כזה...".
היי, את אמרת שאת יותר מצחיקה ממנה.
"אמרתי, וזה נכון. יש רגעים".
מה את יודעת היום שלא ידעת על אורנה לפני? מה הפתיע אותך?
"אני יודעת עליה הכל. ככה אצל נשים, זו אותה מערכת הפעלה, הכל קורה בשנייה. אבל מה שהכי הפתיע אותי זו רוח השטות שלה. היא יכולה להיות ברוח שטות טוטלית ולשחרר הכל".
מה אתן אוהבות לעשות ביחד?
"אנחנו אוהבות מאוד לדבר. שתי נשים אוכלות את הראש. אבל הכיף עם אורנה הוא שאנחנו מדברות בעיניים. אני חושבת שהיא הבנאדם שהכי קולט אותי ואני אותה בשנייה. החודש אנחנו שנתיים ביחד, זה הרבה זמן. אורנה לא חיה בבית עם בת זוג המון שנים וזה משהו שהיא מאוד חששה ממנו. גם אני יצאתי מזוגיות של עשר שנים, והכל קרה מהר ולא ציפיתי לזה. אבל כנראה שהלב שלי היה פנוי ומוכן. פעם מישהי חכמה אמרה לי 'כשמשהו טוב קורה, כל היקום מתכנס', וזה באמת ככה. כשעברתי לגור פה, למרות הקושי, הכל זרם, גם הרגעים הפחות מגניבים עברו עם הרבה הומור. אנחנו יכולות לצחוק על הכל. גם על מה שהכי קשה".
בשבוע שעבר התקיים מצעד הגאווה בירושלים. השבוע בתל-אביב. מה המסר שלך?
"שאנחנו כולנו בני אנוש שרוצים לאהוב וזה לא משנה באיזה מין בחרנו. החשוב הוא להיות בשמחה ואהבה ולאפשר לכל אחד להיות מי שהוא ולצאת מדעתו בשלווה".
ומה את אומרת לחלק מחברי הכנסת השמרנים שיש לנו היום ולא מקבלים מי ששונה מהם?
"איש באמונתו יחיה. אני לא מתיימרת לשנות אף אחד. אני חיה לפי תפילת השלווה: 'תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם'. ויחד עם זאת, הייתי מאחלת לכולם לגדול ולהיפתח למשהו אחר שקורה כאן ועכשיו והוא חלק מהחיים של כולנו, ואי־אפשר להתעלם ממנו או לחנוק אותו. כי כולנו רוצים לנשום, גם אישה שאוהבת אישה, וגם גבר שאוהב גבר - אהבה היא ריפוי להכל. אין מי שיכול להגיד לשני את מי לאהוב, וכשעושים את זה, אז זה קצת אלים, זה כוחני, זה מסרס. כולנו רוצים לפרוח ולגדול ולהיות", היא אומרת וביד אחת מרימה את טומי, החתול של ליאו, ומרחיקה אותו מהכלבה סופי.
"סופי היא כלבת תחש מעורבת עם שטן, כמו שאומרת אורנה. למה? כי סופי מלאה בביקורת, הייתה מעדיפה שכולנו לא נהיה פה והיא לא מתה על שמחת חיים, ואני הבאתי לפה המון רעש. אבל היא מתמודדת עם זה יפה, כמו שאורנה מתמודדת. ועכשיו הבאנו את טומי, שזה היה החלום של ליאו - גור חתולים, וחשבנו שזה לא יעבוד, אבל הנה, דברים עובדים, זה קורה".
הפקה: מיכל עמר שוורץ; סטיילינג: מיכה טרנובסקי; איפור ושיער: ניר אלקבץ בגדים: אוסף פרטי מיכה טרנובסקי, תכשיטים: רונית ים