לאורך השנים הוליווד הציגה לא מעט כוכבות יפהפיות שהפכו לסמל מין – תואר שלא פעם גרם לקהל להמעיט בערכן ולזלזל בכישרונן – החל מז'ה ז'ה גאבור, דרך מרילין מונרו ועד לאנג'לינה ג'ולי. מישהי שלא נתנה לטייטל המחייב הזה להאפיל על כישוריה ולקטלג אותה בתור עוד בחורה סקסית הייתה ריטה הייוורת' – אחת השחקניות הגדולות של שנות ה-40 וה-50, ששלטה בהוליווד ביד רמה במשך קרוב לשני עשורים, תוך כדי שתמונות ופוסטרים שלה נתלים על קירות מוסכים ובאוהלים של חיילים וכמובן - בבתי כלא. היא כונתה "אלת האהבה" ואפילו מדונה שרה עליה "ריטה הייוורת' ידעה להצטלם" בלהיט "ווג". אבל כאמור - היא הייתה יותר מרק פנים יפות.
לכתבות הקודמות במדור "שדרת הכוכבים":
יחד עם זאת, הייוורת' כן נפלה לקלישאה אחרת, של כוכבת שהדרמות רדפו אותה גם אל חייה האישיים, שהיו סוערים וטראגיים. היא אולי הייתה הכוכבת הכי גדולה בעולם, אבל בעלת דימוי עצמי נמוך, שייחסה את הצלחתה לגברים שלצידה ונתנה להם לדרוך עליה בזמנם הפנוי. על המסך היא הייתה פאם-פטאל נוצצת וסוחפת, אך בחייה האישיים עדינה ושקטה. פעם התייחסה לאחת הדמויות הסקסיות והמוכרות ביותר שגילמה: "הגברים בחיי היו הולכים הביתה עם גילדה, אבל בבוקר הם קמו עם ריטה הייוורת'".
הייוורת' נולדה כמרגריטה כרמן קנסינו באוקטובר 1918, בברוקלין ניו יורק, בת לשני רקדנים – אב ספרדי ואם ממוצא אירי ובריטי. ב-1927 עברה המשפחה לקליפורניה ביוזמת האב אדוארדו, שרצה לנסות את מזלו כשחקן. ניסיונותיו כשלו, בעיקר בגלל האנגלית הקלוקלת שבפיו, והוא המשיך לעבוד כרקדן ובהמשך אף פתח סטודיו לריקוד.
דרכה של מרגריטה הקטנה לגדול להיות רקדנית נסללה מגיל צעיר, והיא נאלצה ללכת לשיעורי ריקוד מדי יום, אף שלימים הודתה שסבלה מכל רגע: "לא נהניתי, אבל לא היה לי אומץ להגיד זאת לאבי. התחלתי ללמוד, וחזרות, חזרות, חזרות – זו הייתה הילדות שלי".
אבל שיעורי ריקוד בכפייה היו הבעיה האחרונה של הילדה האומללה. אביה נהג להתעלל בה מינית, בידיעתה של אימה. ברברה לימינג, שהוציאה ב-1989 ביוגרפיה של הכוכבת, If This Was Happiness, תיארה אותה כנערה צעירה וכבדת משקל, שנמנעה מליצור קשר עם ילדים בגילה. לימינג מספרת שאימה נהגה לישון איתה במיטה בניסיון למנוע את מעשיו של בעלה, כאמור ללא הצלחה. אביה היה הגבר הראשון בחייה שהתעלל בה, ולא האחרון.
כשהייתה בת 13 החל האב-לתפארת להוציא את בתו מבית הספר באמצע יום הלימודים ולקחת אותה לרקוד איתו במועדוני הימורים בטיחואנה (החוק בקליפורניה לא התיר לילדה בגילה לעבוד במועדוני לילה), שם הכריח אותה להתאפר, הלביש אותה בבגדים צמודים וסיפר לכולם שהיא אשתו.
בגיל 16 לכדה את עינו של ראש אולפני פוקס, ווינפילד שיהאן, שהתלהב ממה שראה והחתים אותה על חוזה. אז קיצרה מרגריטה את שמה הפרטי, והפכה להיות ריטה קנסינו. ב-1935 היא הופיעה כרקדנית בסרט Dante's Inferno וגנבה את ההצגה בסצנה מוזיקלית שבה השתתפה. בעיתונים תיארו אותה כ"נערה בת 16 ממוצא ספרדי-אירי, שהופיעה ברחבי העולם עשרות פעמים".
ב-1937 נשבתה ריטה בת ה-18 בקסמיו של סוחר מכוניות ויחצן בן 41 בשם אדי ג'דסון. ברברה לימינג מספרת שהאם התנגדה בתוקף למערכת היחסים הזו, וכפי שניסתה להציל אותה ממעלליו של בעלה, כך קיוותה גם למנוע מבתה ליפול לזרועותיו של ג'דסון. בשני המקרים נכשלה. והייתה לה סיבה טובה להתנגד – ג'דסון נהג להכות את ריטה, לאיים עליה ולספר לסובבים אותו כי עבורו היא "השקעה".
ואכן, במהרה הוא הפך למנהל שלה ועשה ככל שביכולתו כדי לקדם את המיוצגת החדשה שלו – לקח אותה למועדונים, הכיר אותה לאנשים בתעשייה ודאג לה למייקאובר שכלל את צביעת שיערה לאדום כהה והגבהת קו שיערה, על מנת להגדיל את שטח המצח שלה. הוא שכר עבורה שמלות, שילם לצלם עבור בוק של שחקנית ואפילו זייף פסלוני פרסים שכביכול זכתה בהם. ברברה לימינג מספרת שהייוורת' לא התנגדה - ג'דסון עשה הכול כדי להבהיר לה שהיא תהיה כלום בלעדיו, תוך כדי שגזל ממנה את הכסף שהרוויחה.
היחס של ג'דסון לאשתו היה מזעזע, אבל בסופו של דבר הניב את הפירות המבוקשים. ג'דסון הצליח להשיג לה חוזה יוקרתי לשבעה סרטים עם אולפני קולומביה. הייוורת' הייתה בהחלט מודעת לסיטואציה: "הוא עזר לי עם הקריירה שלי, ועזר לעצמו עם הכסף שלי", אמרה פעם.
לימינג מספרת שאחת הפעמים היחידות שבהן הייוורת' התנגדה לבעלה היתה כשדרש ממנה לשכב עם הארי כהן, ראש האולפנים, שפיתח אובססיה כלפיה. כהן היה זה שטען ששם משפחתה של ריטה הוא ים-תיכוני מדי, ובגללו תקבל פחות תפקידים. בעקבות הצעתו, ריטה שינתה את שמה בשנית ואימצה את השם הנעורים בעל הצליל האמריקני של אמה. כך היא הפכה רשמית לריטה הייוורת'.
בשנים הבאות החלה הייוורת', תחת חסותם של בעלה ושל כהן, לטפח לעצמה את הרזומה עם סרטים קטנים שהלכו וגדלו עם השנים, עד שב-1941 קיבלה שני תפקידים מרכזיים: אחד בסרט The Strawberry Blonde, לצידם של ג'יימס קאגני ואוליביה דה-הבילנד, ואחד נוסף בסרט You'll Never Get Rich לצידו של פרד אסטר, שנחשב עד היום לאחד השחקנים והרקדנים הגדולים שידעה הוליווד. הכימיה בין השניים הייתה כה מוצלחת, שבמהרה הם לוהקו לסרט משותף נוסף.
בת זוגו הקבועה של אסטר בסרטים הייתה אומנם ג'ינג'ר רוג'רס, עוד אייקון הוליוודי שידע לשלב משחק נפלא עם צעדי ריקוד מושלמים, אך בשלב הזה השניים כבר עשו יחד עשרה סרטים, ונראה שהייוורת' סיפקה גיוון ומשב רוח רענן עבור סרטיו של אסטר הוותיק. כיאה לקלישאה ההוליוודית, הוא כבר היה בן 42 והיא הייתה ילדונת בת 23.
הייוורת' מספרת שאסטר שמע עליה וביקש אותה במיוחד: "הוא הצטרף לאולפני קולומביה כדי לעשות סרט, ואמר להארי כהן שהוא צריך רקדנית כפרטנרית. כהן אמר לו, 'אין לנו אחת כזאת', ופרד ענה: 'יש לכם, הבת של אדוארדו קנסינו. אם היא רקדה איתו, היא בטוח טובה'. אז רקדתי עם פרד אסטר. פחדתי כל כך, אבל לא אמרתי לו. הוא היה מאוד נחמד אליי".
הסופר פיטר לווינסון מספר בספר הביוגרפי שכתב על אסטר כי לימים הודה הכוכב כי אף שרוג'רס נחשבת עד היום לבת זוגו המיתולוגית על המסך, דווקא הייוורת' הייתה המועדפת עליו: "היא רקדה בצורה מושלמת וייחודית, והייתה יותר טובה בהופעות מאשר בחזרות", אמר עליה. הייוורת' החזירה מילים טובות: "הפנינים היחידות בחיי הן הסרטים שעשיתי עם פרד. אלו הסרטים היחידים שאני מסוגלת לצפות בהם מבלי להתפוצץ מצחוק", אמרה בריאיון ב-1970, לקראת סוף הקריירה שלה. "התאמנתי עבור זה כשרקדתי בגיל 13 במועדוני לילה בטיחואנה. זו הסיבה לכך שעמדתי בקצב שלו כשהייתי בת 19", הוסיפה.
ב-1941 ריטה כבר הייתה שחקנית עם רשימת סרטים ארוכה באמתחתה, אך באותה שנה הפכה באופן רשמי לסמל מין, כשהצטלמה למגזין Life בכתונת תחרה שחורה. אז אומנם לא הייתה רשת אינטרנט לשבור, אבל התוצאה עשתה גלים והתמונה הפכה למבוקשת בידי כל והופצה לכל עבר.
הייוורת' הפכה בזכות התמונה מכוכבת קולנוע לכוכבת פין-אפ (כינוי לכוכבות זוהרות מאותן השנים שהצטלמו בלבוש תחתון או מינימלי יחסית), אחת הגדולות של תקופת מלחמת העולם השנייה. הסטטוס שלה בתור אייקון סקסי התחזק בזכות הסרט "גילדה" שיצא ב-1946, וכלל סצנה שבה היא מופיעה בפני קהל במועדון לילה, לבושה בשמלת סטרפלס שחורה, ומורידה תוך כדי שירה את כפפותיה השחורות הארוכות. כיום זה נשמע שמרני למדי, אבל בשנות ה-40 היה מדובר בארוטיקה קולנועית במיטבה. אגב, דמותה בסרט הייתה זו שהעניקה בהמשך את ההשראה לדמותה של ג'סיקה ראביט מהסרט "מי הפליל את רוג'ר ראביט".
לימים, כשהייתה בשנות החמישים לחייה, הודתה שנהנתה ממעמדה ככוכבת לוהטת: "בואו נודה בזה, להיות 'סמל סקס', או איך שהם לא קוראים לזה, היה נהדר עבורי". בפעם אחרת סיפרה: "אני נהנית להצטלם ולהרגיש זוהרת. לפעמים, כשאני מרגישה שכבר אין לי סבלנות, אני נזכרת בפעמים שבהן הייתי בוכה בגלל שאף אחד לא רצה לצלם אותי".
הוכחה לגודל ההצלחה ולמעמד של הייוורת' אפשר לקבל במחווה המפתיעה והשנויה במחלוקת שהעניק לה הממשל האמריקני, שבחר להצמיד את תמונתה לפצצת מימן ששימשה לניסוי גרעיני באיי ביקיני ב-1947. אם חשבתם שהייוורת' ראתה זאת כמחמאה, ממש לא כך הדבר – היא זעמה ורצתה לנסוע לוושינגטון ולערוך שם מסיבת עיתונאים, אבל הארי כהן לא נתן לה. הוא אמר ש"זה לא יהיה פטריוטי מצידה".
אבל להכתיר את הייוורת' רק בתור סמל מין יהיה להמעיט מערכה, שכן היא גם הייתה אחת השחקניות המצליחות ביותר בהוליווד באותן שנים ושמרה על מעמדה למשך תקופה ארוכה. בשנים 1947-1944 היא אף נחשבה לכוכבת הקולנוע הכי מצליחה בעולם.
לצד העלייה בפופולאריות שלה, חייה הרומנטיים של הייוורת' ידעו דרמות גם הם. ב-1942 קצה סוף-סוף ביחסה של בעלה אליה, והגישה בקשה לגירושים בטענה שהתאכזר אליה. היא לא בזבזה זמן ושנה לאחר מכן כבר התחתנה בשנית, הפעם עם הקולנוען המפורסם אורסון וולס שאיתו הביאה לעולם בת ראשונה.
לרוע המזל, ההצלחה בקריירה לא תורגמה גם להצלחה בחיי הנישואים. וולס נהג להאשים את הייוורת' שהיא תלותית מדי, ובו בזמן בגד בה עם יצאניות ושחקניות כמו ג'ודי גרלנד. גם הנישואים האלו התפרקו, והייוורת' התלוננה: "הוא לא הראה שום עניין בלהקים איתי בית. הוא אמר לי שעשה טעות כשהתחתן איתי, שזה הפריע לו להיות חופשי".
ב-1947 נפרדו השניים, זמן קצר לפני שיצא לאקרנים סרטם המשותף The Lady From Shanghai שבו כיכבה הייוורת' לצידו של וולס, שגם ביים. הייוורת' שיחקה בסרט תפקיד לא אופייני, הפעם של האנטגוניסטית, ועשתה מייקאובר דראסטי עבור הסרט - קיצצה את שיערה והפכה לבלונדינית. הקהל לא אהב את מה שראה, והסרט נחשב לכישלון יחסי.
ריטה לא נשארה לבדה זמן רב, כשנה לאחר מכן הכירה את הנסיך עלי ח'אן, בנו של סולטן מוסלמי, שהיה עשיר כקורח וחובב נשים. הוא החל לחזר אחר הייוורת' בזמן שעוד היה נשוי, ועזב למענה את אשתו. גם גירושיה מוולס עוד לא הושלמו בזמן שהשניים כבר החלו להיראות יחד בציבור, מה שגרם לשערורייה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הייוורת' קיבלה פידבקים שליליים מהקהל, שזמן קצר לפני כן העריץ את האדמה שעליה דרכה.
השניים התחתנו ב-1949, מיד עם גירושיו של ח'אן, וכעת הייוורת' לא הייתה רק כוכבת הוליוודי, אלא גם נסיכה באופן רשמי. בסוף אותה שנה, שבעה חודשים לאחר החתונה, נולדה להם בת. עד מהרה הבינה הייוורת' כי ייתכן שעשתה טעות. השניים עברו להתגורר בצרפת, ובתחילה המרחק מהוליווד קסם לכוכבת, אך הקושי ללמוד צרפתית והעובדה שלא התחברה לסובבים את בעלה החדש הקשו עליה להתאקלם. ב-1972 סיפרה בריאיון: "כשחייתי בפריז למדתי צרפתית עם מורה פרטי כל יום במשך ארבעה חודשים. בסוף אותה תקופה ידעתי להגיד 'בונז'ור'".
בנוסף, ח'אן לא ויתר על אורח חייו הרהבתני וההולל, והשמועות טוענות שנהג לבגוד באשתו. שנתיים לאחר שהתחתנו, הייוורת' כבר חזרה לארה"ב עם שתי בנותיה, כשהיא מרוששת. ב-1953 נחתם הסכם הגירושים. ומה עלה בגורלו של ח'אן? ובכן, אביו לא ראה בעין יפה את כל מה שעולל בנו בחייו הרומנטיים, וכתוצאה מכך שלל ממנו את הכתר ומינה את נכדו ליורשו. ב-1960 הוא נהרג בתאונת דרכים.
שנים לאחר מכן סיפרה הייוורת' שהיא דווקא זוכרת את ח'אן ואת וולס בחיבה: "היה לי מזל. אורסון, עלי, הם היו נהדרים. היו לי בעיות עם גברים אחרים, אבל עלי... הוא לא היה כמו שהתקשורת סיפרה", אמרה.
ב-1952 עשתה הייוורת' קאמבק קולנועי לאחר ארבע שנים מעבר לים עם הסרט Affair in Trinidad, ומי שהיה בטוח שהיא איבדה את המומנטום הופתע לגלות שכוחה כשחקנית עדיין במותניה. הסרט זכה להצלחה והחזיר את הייוורת' למעמד שאליו הייתה רגילה, אי שם בפסגה.
במקביל לקאמבק, כהרגלה בקודש, לא בזבזה זמן והתחתנה שוב, הפעם עם הזמר דיק היימס. הייוורת' הוכיחה שוב שהיא יודעת איך לבחור אותם – היימס תחזק באותה תקופה קריירה מקרטעת והיה בחובות כבדים, עם תשלומי מזונות שלא הצליח לשלם לשתי נשותיו לשעבר עבור ילדיו. בסופו של דבר הייתה זו הייוורת' שכיסתה את רוב החובות האלה. מערכת היחסים הזו הסתיימה כשב-1955 היימס היכה את הייוורת' בפומבי. היא הבינה שיש גבול ועזבה אותו, כשגם היא כבר עם חשבון בנק מרוקן.
ב-1958 הייוורת' התחתנה בפעם החמישית והאחרונה עם מפיק הקולנוע ג'יימס היל, נישואים שארכו שלוש שנים, והסתיימו לאחר שגם הוא התעלל בה פיזית ונפשית - וגנב את כספה. השחקן צ'ארלטון הסטון תיאר בספרו האוטוביוגרפי ערב שבילה עם השניים במסעדה, שאותו הגדיר בתור "המביך ביותר בחיי". הסטון סיפר כי במהלך הערב היל התאכזר להייוורת' עד כדי כך שפרצה בבכי בלתי נשלט וקברה את פניה בידיה. הסטון כתב שהתפתה להחטיף להיל, אך בסופו של דבר עזב את המסעדה. "אני מתבייש בעצמי על כך שהפניתי לה עורף. לא ראיתי אותה יותר לאחר מכן", כתב.
במקביל לשרשרת הנישואים והגירושים, היא המשיכה להתכתש עם אולפני קולומביה ובעיקר עם הבוס הארי כהן, עד שב-1957 עזבה אותם סופית. "הארי כהן חשב עליי בתור אחד האנשים שהוא יכול לנצל ושירוויחו עבורו הרבה כסף. ובאמת עשיתי לו הרבה כסף. הרבה פחות מזה עבורי", אמרה במרירות בריאיון לעיתון Rome News Tribune ב-1972.
מערכות היחסים הכושלות, הבעיות הכספיות והלחצים שסיפקה הקריירה נתנו בהייוורת' את אותותיהם. "אנשים חושבים שבגלל שהייתי נשואה לעלי ח'אן, אני עשירה. ובכן, אני לא. לא קיבלתי ממנו כלום, מאף אחד מהבעלים שלי", סיפרה. היא התמכרה לאלכוהול, ועד מהרה העובדה שנפלה לטיפה המרה הפכה לסוד ידוע בקרב הסובבים אותה.
כשהצטלמה לסרט The Wrath of God ב-1972 לא הצליחה לזכור את השורות שלה, ולכן נאלצו לצלם את הסצנות שלה כשהיא אומרת שורה אחת בכל פעם. זה היה סרטה האחרון. כשנתקלה באורסון וולס באירוע ב-1980, הוא ניגש להגיד לה שלום ותוך כדי שיחה איתה הבין שהיא לא מזהה אותו: "לקח לה ארבע דקות להבין מי אני, ואז התחילה לבכות בשקט".
וולס סיפר שלהייוורת' הייתה בעיית שתייה עוד בזמן שהיו יחד, שהתבטאה בפרצי זעם וכעס שהוציאה על אחרים: "היא הייתה שוברת את הרהיטים, נכנסת לאוטו ונוהגת בגבעות בצורה מסוכנת. לילות נוראים. ראיתי את הבחורה הנהדרת הזאת הורסת את עצמה".
בתה, יסמין ח'אן, סיפרה ל"ניו יורק טיימס" ב-1997: "כבר בתור ילדה הבנתי שיש לה בעיית שתייה. ידעתי שאין משהו שאני יכולה לעשות בעניין, חוץ מלהיות שם ולראות את זה קורה. פחדתי שהיא תתמוטט יום אחד ולא אוכל לעזור לה". בסופו של דבר הייוורת' אכן התמוטטה ואושפזה בבית החולים, אבל אז התברר שכבר מאוחר מדי לעזור לה: "לאחר מכן היא לא נגעה יותר באלכוהול, אבל מצבה לא השתפר".
בסוף שנות ה-70, ימי הזוהר וההצלחה של היוורת' כבר היו הרחק מאחוריה. הציבור ראה בה אישה אלכוהוליסטית ולא שפויה. היא לא הצליחה להרכיב משפטים שלמים כשהתראיינה, ומדורי הרכילות היו מלאים בסיפורים על התנהגותה המשונה. רק ב-1981 הגיע ההסבר: הייוורת' אובחנה כסובלת ממצב מתקדם של אלצהיימר, מחלה שבאותה תקופה כמעט שלא הייתה מוכרת.
יסמין מיהרה להתייצב לצד אימה ולקחה על עצמה את האחריות לטיפול בה: "הרגשתי חסרת אונים. לא ידעתי מה לעשות מלבד לוודא שיש לה רופא טוב, שנותן לה את התרופות הנכונות ובמינון הנכון, ולוודא שמטפלים בה כראוי. לא יכולתי להשאיר אותה לבד, היא הייתה מסוגלת לצאת לרחוב בכל רגע וללכת לאיבוד".
הייוורת' נפטרה ב-1987, כשהייתה בת 68. היא הותירה אחריה לא רק קלאסיקות קולנועיות ותדמית של כוכבת אייקונית, אלא גם הביאה לתחילתו של עיסוק ציבורי ורפואי נרחב יותר באלצהיימר. התמודדותה עם המחלה העלתה את הנושא לסדר היום, כשלפני כן מיעטו לעסוק בו ולחקור אותו.
ב-1985 הקימה יסמין קרן למען חקר המחלה. נכון ל-2017 גויסו בעזרתה 72 מיליון דולר. בריאיון ל"ניו יורק טיימס" סיפרה על אימה: "היא לחלוטין לא הייתה אדם פרוע. היא הייתה ביישנית, מתוקה, עם לב רחב. כנראה שהתפקיד שלה ב'גילדה' גרם לציבור לחשוב שהיא אישה פזיזה וחסרת דאגות, ולא כך היה הדבר. הקריירה שלה הייתה חשובה לה כל כך. היא אהבה לשחק, תמיד הגיעה לסט בזמן, ידעה את צעדי הריקוד שלה. תמיד הייתה מוכנה". עוד אמרה: "אהבתי אותה כל כך. הרגשתי אחראית עליה. היא הייתה אדם מאוד פגיע ורגיש. חזקה מצד אחד, בכל הקשור לעבודתה, אבל מבחינה רגשי שברירית מאוד".