לפני כחודש מלאו 55 שנים לצאת סרטה האחרון של ויוויאן לי, אחת הכוכבות הגדולות של עידן הזהב ההוליוודי. הרזומה המפואר שלה כולל שתי קלאסיקות על-זמניות שהניבו לה אוסקרים, "חלף עם הרוח" ו"חשמלית ושמה תשוקה", וגם הרומן שלה עם השחקן לורנס אוליבייה נחשב לאחד הגדולים והזוהרים שידעה עיר הכוכבים. אך כפי שטוענת האמרה הידועה, "לא כל הנוצץ זהב", ועם המשפט הזה השחקנית כנראה הייתה מסכימה.
כתבות נוספות במדור "שדרת הכוכבים":
תדמית הכוכבת הזוהרת של לי עמדה בסתירה מוחלטת לחייה האישיים, שבהם התמודדה עם הפרעה דו-קוטבית שגרמה לה לשינויים קיצוניים במצב הרוח, לדיכאונות ולהתקפי זעם. אם בימינו נושא ההפרעות נפשיות הוא כזה שלרבים עדיין קשה לדון בו בפתיחות, תארו לעצמכם את המצב אז, כשהמודעות לנושא הייתה בחיתוליה. לי מצאה את עצמה בודדה במערכה, כשלא הסובבים אותה ולא היא עצמה מבינים את שעובר עליה. מובן שזה לא מנע ממנה להגיע לפסגה.
ויוויאן מארי הארטלי נולדה בהודו בנובמבר 1913, בת יחידה לקצין בחיל הפרשים ההודי ולאם בריטית. את צעדיה הראשונים בעולם המשחק עשתה כבר כשהייתה בת שלוש, כשהשתתפה בהצגה של תיאטרון חובבים שביימה אימה. חיידק המשחק נותר בה, וכשהתבגרה למדה באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה שבלונדון.
למרות השאיפות, האהבה הסיטה אותה ממסלולה, לפחות באופן זמני - כשהייתה בת 18 פגשה את הרברט לי הולמן, עורך דין אשר היה מבוגר ממנה ב-13 שנה ולא העריך יותר מדי את עולם התיאטרון ואת העוסקים בו. שנה אחר כך לי הפסיקה את לימודי המשחק, השניים נישאו ומהר מאוד הפכו הורים לבת, סוזן. לאם הטרייה היה קשה להתרגל לסטטוס החדש: "יצרתי תינוקת קטנה שאיאלץ להאכיל במשך חודשים. המחשבה על כך מדכאת מדי", סיפרה לימים על תחושותיה לאחר הלידה. לי הפכה לעקרת בית נואשת, משועממת ועם געגוע גדול לעולם המשחק שנטשה.
ב-1935 היא החליטה שהגיע הזמן לקאמבק. היא שכרה סוכן, וזה טען שהשם ויוויאן הולמן לא מתאים לכוכבת. לאחר לא מעט מחשבה והצעות שדחתה על הסף, הגיע לאוויר העולם השם ויוויאן לי (בהמשך היא שינתה גם את האיות, מ-Vivian ל-Vivien).
שחקנים רבים מכתתים רגליהם זמן רב באין-ספור אודישנים עד לקבלת תפקיד כלשהו, וגם אז לא בהכרח מצליחים להתקדם בקריירה. ובכן, ויוויאן בהחלט לא יכלה להזדהות איתם – כבר באותה שנה היא לוהקה להצגה The Mask of Virtue שבוימה על ידי הבמאי העולה סידני קרול, לימים מועמד לאוסקר אשר זכה בכמה פרסי אמי. היא קיבלה שבחים על הופעתה, ויותר מכך – הבמאי הנחשב אלכסנדר קורדה, אשר טען לפני כן כי אינו רואה בה פוטנציאל, הודה בטעותו והחתים אותה על חוזה.
לי, לעומת זאת, פחות שמחה על הפרגון הרב שקיבלה ולימים סיפרה: "בטיפשותם, המבקרים ראו לנכון להכתיר אותי בתור שחקנית נהדרת, ואני חשבתי שזה דבר מטומטם ומרושע להגיד מכיוון שזה שם עליי נטל, אחריות וציפיות גדולים מדי, שלא הצלחתי לספק".
בנוסף ללחצים שהופעלו עליה, הנסיקה לא הייתה חפה מבעיות – בעקבות ההצלחה ההצגה עברה לאולם גדול בהרבה, ואז התגלתה אחת החולשות של לי בתור שחקנית – היא לא הצליחה להגביר את קולה ולבטא את עצמה באופן שבו גם הצופים הרחוקים מהבמה יוכלו לשמוע ולהבין אותה כראוי. עד מהרה, ההצגה הגיעה לסוף דרכה – אבל לא לפני שמישהו חשוב מאוד הספיק לצפות בה - השחקן לורנס אוליבייה.
אוליבייה היה אחד הכוכבים הגדולים של התקופה, ואהב את מה שראה על הבמה. הוא יצר קשר עם לי, והשניים הפכו במהרה לידידים טובים. זמן קצר לאחר מכן הם לוהקו יחד לסרט "שריפה מעל לונדון" (1937), שבו גילמו בני זוג. כמתבקש בהוליווד, הכימיה בין השניים זלגה מסט הצילומים אל החיים האמיתיים והשניים פצחו ברומן, שהיה יכול להיות מרגש אילולא שניהם היו עדיין נשואים פלוס ילדים - היא כאמור להרברט הולמן והוא לשחקנית ג'יל אסמונד. "זו הייתה התקופה הכי אינטנסיבית בחיי", סיפרה מאוחר יותר לי על תחילת הרומן של השניים. "אני לא זוכרת שישנתי, אלא רק כל רגע יקר שבו בילינו יחד". אוליבייה מצידו סיפר: "לא הצלחתי לעמוד בפני ויוויאן. אף אחד לא היה יכול... שנאתי את עצמי על שבגדתי בג'יל. כבר בגדתי בה לפני כן, אבל הפעם זה היה שונה, לא היה מדובר רק בתשוקה. זו הייתה אהבה שלא חיפשתי, אבל מצאתי".
אף שהרומן הפך לסוד הכי ידוע בהוליווד, בני הזוג הנבגדים לא ממש הוטרדו ממנו, ולא מיהרו להיענות להפצרותיהם של הכוכבים להתגרש. בזמן הזה לי ואוליבייה כבר עברו לגור יחד, אך שמרו על פרופיל נמוך. בסופו של דבר שני הזוגות התגרשו ב-1940, ובני הזוג הפכו לפאואר קאפל באופן רשמי, אחד הראשונים שידעה הוליווד – בראד ואנג'לינה המקוריים, אם תרצו.
הרזומה של ויוויאן תפח, ואיתו גם המוניטין שלה בתור שחקנית מוכשרת אך בעייתית. ב-1938 היא שיחקה בסרט "אמריקני באוקספורד", ובמהלך הצילומים התרגזה לא פעם על הסובבים אותה, לרוב ללא סיבה ברורה. התנהגותה הכעיסה את האולפנים עד כדי כך שאלכסנדר קורדה, הבמאי שגילה אותה, הזהיר את הסוכן שלה שאם לא תשפר את התנהגותה, החוזה איתה לא יחודש. שחקנים מלאי אגו עם סף עצבים נמוך אינם עוף נדיר בעולם הבידור, אבל ללי הייתה בעיה נוספת – הסיבות לזעמה לא היו ברורות, והסובבים אותה לא ממש הבינו מה היא רוצה מהם, ומה עשו כדי לקבל מטר של צרחות ועלבונות.
עוד לפני כן, ב-1937, אוליבייה עצמו היה עד להתפרצות זעם של בת זוגו. המקרה אירע מאחורי הקלעים של ההצגה "המלט" שבה כיכבו השניים. הסופר טרי קולמן, אשר כתב את הביוגרפיה הרשמית של הכוכב, Laurence Olivier: The Authorized Biography, כותב בספרו על תקרית מטרידה אשר אירעה ערב אחד מאחורי הקלעים, ובה החלה לי לצרוח על אוליבייה ללא הסבר בזמן שהתכוננה לעלות לבמה. ממש כפי שהצרחות הגיעו במפתיע, כך הן גם הסתיימו. ההצגה עברה בהצלחה, ולי לא זכרה את האירוע לאחר מכן. אוליבייה מספר שהייתה זו הפעם הראשונה שבה נתקל בהתנהגותה המוזרה.
ב-1939 טס אוליבייה לארה"ב על מנת לצלם את הסרט "אנקת גבוהים" שבזכותו קיווה לעורר את הקריירה שלו, שאומנם הצליחה מאוד באירופה אבל קרטעה בהוליווד הנחשקת. מאוחר יותר לי הצטרפה אליו, כדי לבקר אותו וגם במטרה להילחם על תפקיד שבו חשקה מאוד – זה של סקארלט אוהרה בעיבוד הקולנועי לספר "חלף עם הרוח".
עוד כשקראה אותו כמה שנים לפני כן, לי ידעה שהיא חייבת לעשות את התפקיד ברגע שהספר יעובד לסרט קולנוע. בינתיים בהוליווד, 1,400 שחקניות נבחנו לתפקיד במהלך שנתיים וחצי של חיפושים, שעלו לאולפנים יותר מ-50 אלף דולר. כשלי הגיעה לארה"ב, היא נפגשה עם הסוכן האמריקני שלה מיירון סלזניק, שבמקרה היה גם אחיו של מפיק הסרט המדובר, דייוויד או. סלזניק. דייוויד כבר הכיר את ויוויאן מתפקידים קודמים שעשתה, אך חש שהיא בריטית מדי עבור התפקיד של אישה דרומית אמריקנית בתקופת מלחמת האזרחים. יחד עם זאת, כשמיירון פגש את ויוויאן באופן אישי, הוא הבין מיד שהיא מושלמת לתפקיד. הסופרת קנדרה בין מספרת בספרה: "ויוויאן לי: פורטרט אינטימי" כי מיירון לקח אותה לפגוש את אחיו ובישר לו: "היי גאון, תכיר את סקארלט אוהרה שלך". הוא צדק – יום לאחר מכן לי עשתה אודישן מוצלח ביותר, ונכנסה למרוץ לתפקיד מול כמה שחקניות אחרות, כמו פולט גודארד וג'ואן בנט, שבסיומו יצאה בתור המנצחת הגדולה.
צילומי הסרט לא היו פיקניק, בלשון המעטה. גודל החזה של ויוויאן לא מצא חן בעיני סלזניק, שהחליט להבליטו על ידי הצמדת השדיים בדבק והגבהתם. "ויוויאן עמדה בסבלנות בזמן שהוא הצמיד את שדיה בידיו וליפף סביבם נייר דבק, על מנת להחזיק אותם בצורה המבוקשת והלא נוחה", סיפר וולטר פלנקט, מעצב התלבושות של הסרט. לי התלוננה לא פעם על הסט שהיא אינה מסוגלת לנשום בשל כך.
הלו"ז הצפוף שכלל לעיתים צילומים לאורך כל ימות השבוע נתן בה את אותותיו, והמרחק מאוליבייה, ששהה באותו הזמן בניו יורק, לא תרם לשיפור מצב רוחה. בביוגרפיה של הכוכבת כותב הסופר ג'ון ראסל טיילור שהיא נשמעה אומרת לאוליבייה בשיחת טלפון: "אני שונאת לשחק. שונאת, שונאת, ולעולם לא אעשה סרט נוסף".
הסופר אלכסנדר ווקר מספר בספרו "ויוויאן: חייה של ויוויאן לי" שהכוכבת החלה לסבול מתשישות ומהיסטריה, וכי התנהגותה הפכה למוזרה יותר ויותר ככל שנמשכו הצילומים. הוא מספר על שמועה שטענה כי היא המציאה משחק אשר זכה לשם "דרכים להרוג תינוק", ובו, כפי שאפשר לנחש, ביקשה מהמשתתפים לחשוב על דרכים להרוג תינוקות. אנשי צוות ספגו ממנה צעקות, והשחקנית אוולין קייס סיפרה שהכוכבת סטרה לה: "היא החטיפה לי. סימני האצבעות שלה נשארו על הלחי שלי כל אחר הצהריים", כתבה בספרה האוטוביוגרפי.
בזמן הצילומים ויוויאן אולי התקשתה מבחינה אישית, אך לחלוטין סיפקה את הסחורה כשעמדה מול המצלמה. הסרט, שהפך במהרה לקלאסיקה קולנועית, זכה בעשרה פרסי אוסקר, כולל פסלון אחד שקיבלה ויוויאן עצמה. היא הפכה לכוכבת, אבל לא רצתה שיראו בה אחת כזאת: "אני לא כוכבת קולנוע, אני שחקנית. להיות כוכבת קולנוע, רק כוכבת קולנוע, אלו חיים מזויפים, בעלי ערכים מזויפים שמטרתם היא פרסום בלבד. שחקניות עובדות לאורך זמן, ותמיד יש להן תפקידים נפלאים לגלם", הצהירה פעם בריאיון.
ב-1945 הקריירה של לי עדיין הייתה בשיאה, אך מצבה הבריאותי נתן בה את אותותיו. היא גילתה שהיא בהיריון, אך חוותה הפלה טבעית ונכנסה בעקבותיה לדיכאון. יום אחד אף התמוטטה בדמעות על סט צילומי הסרט "קיסר וקליאופטרה" שצילמה באותו הזמן. אוליבייה סיפר לימים שלמד לזהות את הסימפטומים של כל התקף: בתחילה לי הייתה אנרגטית ונמרצת מהרגיל, ולאחר מכן הגיע שלב הדכדוך הכבד אשר לווה בהתמוטטות נפשית. כשמצבה השתפר לאחר כל התקף, היא לא הייתה זוכרת מאומה ממה שעבר עליה, אך הייתה נבוכה מעצם הידיעה שהתנהגה כפי שהתנהגה. קנדרה בין כתבה בספרה: "כיום, שחקניות כמו קארי פישר וקת'רין זיטה ג'ונס יכולות לדבר בפתיחות על ההפרעה הדו-קוטבית שלהן מבלי לחשוש שזה יהרוס להן את הקריירה, אבל לי הייתה מבועתת מעצם המחשבה על חשיפת האמת".
ב-1947 קיבל אוליבייה תואר אבירות מארמון באקינגהם, ולי בתור אשתו הפכה ל"ליידי אוליבייה". בשנים שלאחר מכן המשיכו השניים לעבוד במשותף ושיחקו יחד בכמה הפקות תיאטרון. ב-1948 יצאו לסיבוב הופעות באוסטרליה ובניו זילנד, ולצד המופע שנתנו על הבמה סיפקו גם לא מעט אקשן מאחורי הקלעים - בזכות כמה מריבות קשות ופומביות. באחת מהן, לי לא מצאה את נעליה וסירבה לעלות לבמה, מה שעורר את זעמו של אוליבייה. הוא החל לצרוח עליה וסטר לה, והיא בתגובה סטרה לו בחזרה. בריאיון שנתן לקראת סוף סיבוב ההופעות אמר אוליבייה: "אתם מדברים עכשיו עם צמד גוויות", שכן עד שסיימו את רצף ההצגות השניים כבר היו תשושים, חולים ומיואשים זה מזו. לימים הודה אוליבייה שבמהלך התקופה הזו הזוגיות שלהם התפרקה: "שם איבדתי את ויוויאן", סיפר.
אבל עד שהשניים (זהירות, ספוילר!) יתגרשו עוד ייקח קצת זמן – לפני כן הם שיתפו פעולה פעם נוספת בהצגה "חשמלית ושמה תשוקה" שעלתה ב-1949 בלונדון, כשהפעם אוליבייה על תקן הבמאי ולי בתפקיד בלאנש דובואה. ההצגה זכתה להצלחה גדולה, ולאחריה היא לוהקה גם לגרסה הקולנועית שלה, לצידו של מרלון ברנדו.
במאי הסרט איליה קזאן אמר שלא חשב שהיא מוכשרת במיוחד, אך שיבח אותה על מוסר העבודה שלה: "הייתה לה הנחישות הגדולה ביותר מבין כל השחקניות שעבדתי איתן. היא הייתה זוחלת על זכוכית שבורה אם היא הייתה חושבת שזה יועיל להופעה שלה". קזאן אולי לא ראה בה שחקנית מצטיינת, אבל המחזאי טנסי וויליאמס, שכתב את המחזה, היה מרוצה ממנה: "היא הביאה לתפקיד את כל מה שרציתי ויותר ממה שחלמתי עליו". גם הקהל אהב – לי זכתה לשבחים, קיבלה את האוסקר השני שלה ועד היום הופעתה בסרט זכורה לטוב, כמו הסרט עצמו שהפך לאייקוני.
אלו שמכירים את סיפור העלילה של "חשמלית ושמה תשוקה" ודאי יבחינו בקווי הדמיון בין הכוכבת לבין הדמות שגילמה – שתי נשים פגיעות שנחשבו בידי הסובבים אותן לקשות ואפילו לא שפויות, אבל בעצם לא הובנו כהלכה. "לפעמים אני חרדה מהאמת שמאחורי הטקסט שאני אומרת, אבל אוסרת על עצמי להפגין את החשש", סיפרה פעם.
עד אותה תקופה, מעטים היו האנשים שהבינו כמה חמור מצבה של לי, ואחרים אולי ייחסו את התנהגותה לקפריזות של שחקנית לא יציבה במיוחד. בספרו האוטוביוגרפי כתב אוליבייה: "בזמן שהייתה שבויה בידי המפלצת האכזרית, הדיכאון המטורף והמפותל שאחז בה בחוזקה, היא הצליחה להיות זהירה והחביאה את מצבה הנפשי מפני כולם מלבדי. בנוכחותי לא ראתה צורך לעשות זאת". אך בתחילת שנות ה-50 כבר היה קשה לבני הזוג, וללי בפרט, להעמיד פנים שהכול כשורה.
ביקורת רעה אחת מבין שלל הטובות שקיבלה על משחקה באחת ההצגות שבהן השתתפה כמעט שהחריבה את עולמה, וב-1953, בזמן שהייתה בסרי לנקה לרגל צילומי סרט Elephant Walk לצידו של השחקן פיטר פינץ', עברה התמוטטות עצבים והוחלפה על ידי אליזבת טיילור. בדרך חזרה ללוס אנג'לס היא איימה לקפוץ מהמטוס.
היא ואוליבייה חזרו לבריטניה, שם אושפזה במחלקה פסיכיאטרית. באותו זמן היא התוודתה בפניו שהיא מאוהבת בפינץ' וכי ניהלה איתו רומן. מערכת היחסים שלה עם פינץ' נמשכה לסירוגין בשנים שלאחר מכן, עד שהגיעה לסיומה בעקבות מצבה הבריאותי המידרדר.
לי התייעצה עם רופאים לגבי מצבה וקיבלה טיפולים, אך באותם שנים היו מעט מאוד דרכי התמודדות עם הפרעות נפשיות, ואלו שעברה לי כללו קשירה למיטה עם סדינים לחים על מנת להרגיע אותה וטיפול בשוק חשמלי. חדי העין שצפו בה בהצגות היו יכולים להבחין מדי פעם בסימנים שהותירו האלקטרודות על מצחה.
ב-1956 היא נכנסה שוב להיריון, אך פעם נוספת חוותה הפלה ונאלצה להתמודד עם דיכאון שנמשך כמה חודשים. היא הצטרפה לאוליבייה לסיבוב ההופעות האירופי שעשה עם אחת מהצגותיו, ועשתה חיים לא פשוטים לו ולשאר חברי הצוות, שספגו ממנה את התפרצויות הזעם שהפכו עם השנים לאחד מסימני ההיכר שלה. כשבני הזוג חזרו לביתם, קיבלו השניים עזרה ממקור לא צפוי – בעלה הראשון, לי הולמן, שאיתו טיפחה לי קשר חברי, עבר להתגורר איתם באופן זמני על מנת לנסות להרגיע את הרוחות, ובעיקר את אשתו לשעבר.
נישואיהם של לי ואוליבייה הגיעו לקיצם, וב-1958 היא החלה לנהל רומן עם השחקן ג'ק מריווייל, בידיעתו ובאישורו של אוליבייה. מריווייל אף הבטיח לכוכב שיטפל כראוי באשתו. שנתיים לאחר מכן, 20 שנה לאחר שהתחתנו, הסתיימו באופן רשמי נישואיהם של השניים, וזמן קצר לאחר מכן נישא אוליבייה לשחקנית ג'ואן פלורייט.
הביוגרפית של לי, קנדרה בין, סיפרה בריאיון שלאורך השנים רבים אוליבייה ספג לא מעט ביקורת בשל יחסו אל ויוויאן, על כך שבזמן שהייתה זקוקה לעזרה עזב אותה על מנת לצלם סרטים או לא התייחס אליה בעדינות הראויה. בין מגוננת עליו: "זו הייתה תקופה מלחיצה ומפחידה עבור כל המעורבים. הציבור רואה את מערכת היחסים שלהם בשחור-לבן, אבל היא הייתה הרבה יותר מסובכת מכך. הם היו יחד 25 שנה, והיא המשיכה לאהוב אותו עד סוף ימיה. הזוגיות שלהם עלתה על שרטון לקראת הסוף, אבל לפני כן היו ביניהם הרבה אהבה, כבוד וחברות".
ואכן, כפי ששמרה לי על יחס חם עם הולמן, כך גם גירושיה מאוליבייה היו ברוח טובה יחסית, והכוכבת אף סיפרה לעיתונאי ריידי האריס: "הייתי מעדיפה לחיות חיים קצרים עם לורנס מאשר חיים ארוכים בלעדיו". למרות מצבה הנפשי והבריאותי, שהשפיע לא אחת על יחסיה עם השחקנים שלצידה, הקריירה של הכוכבת לא נפגעה. היא המשיכה לשחק בסרטים ובהצגות, שזכו להצלחה הן מבחינת המבקרים והן אצל הקהל.
במאי 1967 חלתה לי בשחפת, ואף שנראה היה שהחלימה ממנה, המחלה הייתה תחילת הקץ עבור הכוכבת. חודשיים לאחר מכן, ב-7 ביולי, מריווייל חזר לביתם המשותף בשעת לילה ולי ישנה. כחצי שעה מאוחר יותר מצא את גופתה חסרת החיים על רצפת החדר. ככל הנראה היא התעוררה וכשקמה מהמיטה התמוטטה ומתה, עקב ריאותיה שהיו מלאות בנוזלים.
מריווייל הודיע מיד למשפחתה של לי וגם לאוליבייה, שהיה מאושפז באותו הזמן בבית חולים סמוך עקב טיפולים בסרטן הערמונית שבו לקה. השחקן סיפר בספרו: "עמדתי לצידה והתפללתי למחילה על כל הרוע שהתחולל בינינו". הוא נשאר עם מריווייל בדירה עד שגופתה נלקחה משם. לי הייתה בת 54 במותה.
ביום שלמחרת, לאחר שדבר מותה של לי פורסם, האורות בכל התיאטראות בלונדון כובו לשעה לאות כבוד. לפי בקשתה, גופתה נשרפה ואפרה פוזר באגם שליד בית ילדותה, במזרח סאסקס שבאנגליה.
לי הפכה עוד בחייה לאייקון הוליוודי. ב-1999 דירג אותה מכון הסרטים האמריקני במקום ה-16 ברשימת כוכבות הקולנוע הגדולות ביותר אי פעם. האגדה מספרת ששבועות ספורים לפני מותו של אוליבייה ב-1989, הוא צפה באחד מסרטיה של לי ומלמל לעצמו: "הנה, זו הייתה אהבה".