גרייס קלי נמלטה מאורח חיים מנוכר ומחייב בצל משפחתה, ולכמה רגעים הייתה המלכה הבלתי מעורערת של הוליווד, אהובה על הקהל ועל הכוכבים שלצידה. זמנה בפסגה נקטע כשוויתרה על ההצלחה, התשוקה והעצמאות כדי לחזור לאורח חיים חונק ומנוכר, הפעם תחת חסותו של בעלה. לבסוף היא התחרטה - אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
לכתבות הקודמות במדור "שדרת הכוכבים":
גרייס פטרישיה נולדה בנובמבר 1929 בפנסילבניה שבארה"ב, למשפחת קלי המכובדת. בני המשפחה היו משכמם ומעלה - אביה ג'ון היה ספורטאי מפורסם ואהוב, שזכה כמה שנים קודם לכן בשלוש מדליות זהב אולימפיות בענף החתירה. לאחר שפרש מהתחום, הקים חברת קבלנות בעזרת הלוואה של 7,000 דולר, שהפכו לרווחים של 18 מיליון דולר. גם מרגרט, אימה של גרייס, הייתה ספורטאית מצליחה, ובנוסף מורה לחינוך גופני באוניברסיטת פנסילבניה והאישה הראשונה אי פעם שאימנה את קבוצת האתלטיקה של המוסד המוכר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
גרייס הייתה הילדה השלישית במשפחה מתוך ארבעה ילדים, אחות צעירה למרגרט ולג'ון ג'וניור ואחות גדולה לאליזבת. לצד האיכויות הגופניות שלהם, בני המשפחה גם ניחנו במראה מצודד למדי: מרגרט דגמנה בצעירותה, ואם לפני מאה שנה היו עורכים את מצעד הספורטאים הלוהטים של התקופה, אין ספק שג'ון היה מככב ברשימה.
בדומה לאחותה הבכורה, גם גרייס נהגה לדגמן, פעמים רבות יחד עם אימה ואחיותיה, באירועי צדקה מקומיים. ואולם, מכרים סיפרו לא פעם כי גרייס התקשתה למצוא את מקומה במשפחה מכיוון שבניגוד לאחרים, לא הראתה עניין מיוחד בספורט והייתה שקטה ומופנמת. לדברי אותם מכרים, לאביה הייתה העדפה ברורה לשני אחיה הבוגרים: את ג'ון ג'וניור טיפח ללכת בעקבותיו (והוא אכן הפך בעצמו לאלוף אולימפי בחתירה), וגם מרגרט זכתה לאמון רב יותר מאשר אחותה הצעירה. עד כדי כך, שבאחת הפעמים שבהן נשאל האב אם הוא גאה בבתו הכוכבת, ג'ון הציע לעיתונאי שיכתוב במקום על אחותה הגדולה: "הייתי בטוח שהיא זו ששמה יתנוסס באורות. כל דבר שגרייס עושה, מרגרט עושה טוב יותר".
באופן לא לגמרי מפתיע, גרייס נמלטה מהבית ברגע שיכלה ועברה ללמוד משחק בניו יורק. את חיידק הבמה היא ירשה מדודיה, אחיו של ג'ון: וולטר היה שחקן, וג'ורג' מחזאי ובמאי זוכה פוליצר. גרייס אהבה לשחק, אבל יותר מכך היה בזה גם סוג של מרד באביה - הוא ממש לא אהב את הרעיון שתהפוך לשחקנית, ולא היסס להצהיר שלדעתו משחק הוא דרגה אחת בלבד מעל זנות.
הדוד ג'ורג' פיצה על סלידתו של אחיו, לקח את גרייס תחת חסותו ועזר לה להתקבל לאקדמיה לאמנויות הבמה. את שכר הלימוד היא שילמה בעצמה, לאחר שסירבה לקחת כסף מהוריה. כדי להתפרנס עבדה בעבודות דוגמנות מזדמנות ובפרסומות. "כל מי שהיה רואה אותי מפרסמת משהו היה מיד עובר למתחרים", התבדחה לא פעם במהלך ריאיונות שנערכו עימה.
בינתיים היא כיתתה רגליה בין אודישנים ושמעה הרבה "לא". "תמיד הייתי יותר מדי. גבוהה מדי, עם רגליים ארוכות מדי וסנטר בולט מדי". על הסירוב החוזר ונשנה היא פיצתה באמצעות מגלי עתידות, שהבטיחו לה כי בסופו של דבר העבודה הקשה תשתלם. והיא אכן השתלמה, אבל זה לקח זמן. בינתיים לוהקה לכמה תפקידי אורח בטלוויזיה וכיכבה בהצגה "האב" בברודוויי.
התיאטרון היה אהבתה הגדולה, אבל היא התקשתה להרשים על הבמה, בעיקר מפני שלא שמעו אותה היטב: קולה היה גבוה מדי וללא עומק. אולם קלי לא נתנה לביקורות לעצור בעדה, שמה אטב כביסה על אפה והתאמנה על דיקציה ודיבור בקול נמוך יותר.
במאי התיאטרון דון ריצ'רדסון, שהיה גם בן זוגה למשך זמן קצר, סיפר בזמנו כי "לא הייתה יכולה להיות לה קריירה בתיאטרון. אומנם היה לה את המראה ואת הסטייל, אבל לא את היכולת הקולית". לדבריו, העתיד שלה היה להיות על המסך: "המצלמה לא רק אהבה אותה, היא הייתה מטורפת עליה. בדיוק כמוני". הצלם ססיל ביאטון הסכים עימו לגבי הפוטוגניות של קלי, וכתב בספרו "פני העולם" כי "קודם כל והכי חשוב - היה לה אף נחמד, שטוח, שכמעט ולא בלט בפרופיל. לכל האנשים הפוטוגניים יש פנים מרובעות. פיה, קצה אפה, הנחיריים שלה, כולם היו עדינים, ויופיים בלט על רקע פניה".
ואז, ב-1951, הגיעה ההזדמנות שלה להרשים על המסך הגדול כשקיבלה שני תפקידים, אחד קטן יחסית בסרט "14 שעות" ואחד מרכזי יותר במערבון "בצהרי היום", שבו גילמה את אשתו הצעירה של גארי קופר. עד כמה צעירה? קלי הייתה אז רק בת 21, וקופר היה כבר בן 50. פער הגילים לא מנע ממדורי הרכילות לספר על רומן שנרקם ביניהם בזמן הצילומים, אך הוא הוכחש על ידי כל המעורבים - זאת על אף שאליזבת, אחותה, הלשינה בריאיון שגרייס אכן הייתה מאוהבת מעט בכוכב הוותיק.
הסרט זכה להצלחה וכיכב בטקס האוסקר של 1953 עם ארבע זכיות, אך דווקא קלי פחות הרשימה את המבקרים. "היא לא ענתה על הציפיות", הסביר מחבר הביוגרפיה שלה וויליאם האולנד, וגם אלפרד היצ'קוק סיפר בהמשך שהיא פרחה רק בסרטים שעשתה לאחר מכן - שלושה מהם בבימויו.
את החודשים הבאים ניצלה קלי כדי להתמקצע, לקחה שיעורי משחק והמשיכה לנסות את מזלה. והוא אכן הגיע: לאחר אודישן מוצלח במיוחד שעשתה לפרויקט שאליו לבסוף לא התקבלה, הבמאי ג'ון פורד, שהתרשם ממנה עמוקות, החליט ללהק אותה לסרטו "מוגמבו" לצידם של קלארק גייבל ואווה גרנדר.
באותם ימים הוצע לה גם חוזה רב-שנתי יוקרתי באולפני MGM, אולם היא לא מיהרה לחתום והתמקחה על התנאים: היא דרשה זמן פנוי מדי שנתיים על מנת לשחק בתיאטרון, ואת האפשרות להמשיך לגור בביתה שבמנהטן. התנאים התקבלו והעסקה נחתמה.
צילומי "מוגמבו" נערכו ב-1952 בניירובי שבקניה, וקלי הודתה מאוחר יותר שהתסריט עצמו לא ריגש אותה כמו החוויה כולה. "היו שלושה דברים שעניינו אותי - ג'ון פורד, קלארק גייבל והנסיעה לאפריקה. אם הסרט היה מצטלם באריזונה, לא הייתי עושה אותו". בסופו של דבר היא כנראה שמחה שהצטרפה לפרויקט גם ללא קשר לשלושת אלה, מכיוון שבזכותו היא סוף-סוף קיבלה את חותמת האיכות שלה המתינה זמן רב כל כך, בצורת מועמדויותיה הראשונות לגלובוס הזהב ולאוסקר.
משם כבר עלתה באופן רשמי לליגה של הגדולים, כשהיצ'קוק ליהק אותה לסרטו "אליבי". שיתוף הפעולה ביניהם היה מוצלח ברמה המקצועית וגם האישית, והבמאי הידוע הפך למנטור עבורה בשנים שלאחר מכן. עד כדי כך, שכדי להשתתף בסרטו "חלון אחורי" היא דחתה את ההצעה לשחק לצד מרלון ברנדו בסרט "חופי הכרך". אווה מארי סיינט, שגילמה את התפקיד בסופו של דבר, זכתה עליו באוסקר.
אולם קלי לא התחרטה על ההחלטה, ואף סיפרה בריאיונות כי "לאורך כל תקופת הצילומים של 'אליבי', היצ'קוק דיבר איתי על 'חלון אחורי', אפילו עוד לפני ששוחחנו על האפשרות שאשתתף בו גם". אומנם היא לא קיבלה בזכותו מועמדות לפסלון היוקרתי, אבל גרפה שבחים וזכתה בפרס השחקנית בכמה טקסי מבקרים אחרים, כולל זה של ניו יורק.
באותה תקופה קלי מותגה כ"אנטי" למרילין מונרו, כלומר יפהפייה בלונדינית, אבל כזו שנשארת לבושה. ואכן, קלי לא חשבה שגופה צריך לעניין מישהו, וכשעיתונאים העזו לשאול אותה לגבי מידותיה או אם ריסיה אמיתיים, הם גילו שבזה תם הריאיון. למעשה, לאורך כל הקריירה שלה היא מעולם לא הרגישה צורך להתאמץ על מנת לרתק את התקשורת, והעדיפה לספר להם על אהבתה לסריגה ולג'ירפות. כששמעה פעם עיתונאי מתוסכל אומר שאין שום דבר ששווה דיווח לגביה, היא השיבה: "גם לדעתי אני לא מעניינת במיוחד".
אבל כל זה לא הטריד את מנוחתה של הכוכבת, שכן היא ידעה מה היא שווה וגם כסף לא היה חסר לה. מסיבה זו היא גם הרשתה לעצמה להצטרף רק לפרויקטים שאותם באמת רצתה. לא פעם סירבה לדרישות האולפנים לככב בסרטים שלא מצאו חן בעיניה. "הרעיון שאהיה בבעלותם היה מעליב בעיניי", סיפרה, ועל הדרך גם הכעיסה את הבוסים שלה.
צפו בנאום הזכייה של גרייס קלי בטקס האוסקר
אחד החיכוכים המרכזיים בינה לבין MGM התרחש כשנודע לה שבאולפני פרמאונט מתחילה העבודה על העיבוד הקולנועי ל"נערת הכפר", מחזה של קליפורד אודטס שמאוד אהבה. אף שכבר הסכימו להלוות את שירותיה לאולפנים אחרים בעבר, הפעם מנהלי MGM לא ששו לעשות זאת שוב, מכיוון שרצו שתככב בסרט "אש ירוקה" שהיה אמור להצטלם באותם תאריכים. קלי לא נכנעה, ואיימה שאם לא יאשרו לה לעשות את הסרט היא תעזוב. MGM היו הראשונים למצמץ, ודחו את צילומי "אש ירוקה" על מנת שקלי תקבל את מבוקשה. פרמאונט כמובן שמחו לקבל אותה, וקלי אף הצליחה לקבל מהם שכר גבוה יותר מזה שקיבלה על סרטיה הקודמים.
הסרט יצא בדצמבר 1954 וענה על הציפיות הגבוהות כשקיבל שבע מועמדויות לאוסקר, בהן לסרט הטוב ביותר וגם לקלי עצמה. היא זכתה בגלובוס הזהב בקטגוריית השחקנית בסרט דרמטי, אך באוסקר ניצבה לה תחרות קשה מכיוונה של ג'ודי גרלנד, שקיבלה גם היא את גלובוס הזהב בקטגוריה המקבילה של שחקנית בסרט מוזיקלי עבור תפקידה ב"כוכב נולד". ההימורים נטו לטובתה של גרלנד, שלא נכחה בטקס מכיוון שילדה זמן קצר לפני כן. צוות צילום אפילו נשלח אל חדרה בבית החולים על מנת לראיין אותה לאחר שתזכה, אבל כשוויליאם הולדן הכריז על זהות הזוכה התברר שלא היה בכך צורך, מכיוון שהיה מדובר דווקא בקלי.
איש לא היה מופתע מזכייתה יותר ממנה. אולי בעצם רק אביה, שלמרות הקריירה המרשימה של בתו עדיין פקפק ביכולותיה. "לא האמנתי שהיא זכתה", אמר אז לעיתונאים. נאום הזכייה שלה היה נרגש, קצר וקולע: "האושר של הרגע הזה מונע ממני להגיד את מה שאני באמת מרגישה. אני רק יכולה להודות בכל ליבי לאלו שהפכו זאת לאפשרי עבורי".
בכלל, שנת 1955 הייתה מצוינת עבורה, עם ארבעה סרטים מצליחים שהפכו אותה לשחקנית הרווחית ביותר של אותה שנה. היא בחרה לעצמה את הבגדים, את הסיפורים ואפילו את הבמאים שעימם עבדה. בנוסף, היא גם הוכתרה בתור המתלבשת הטובה ביותר ועוצב בהשראתה ליין אופנה שלם, שהסתמך על מראה בהיר, שליו ונסיכותי.
"הסטייל שלה היה בכל מקום", נזכרה כריסטינה האולנד, מחברת הספר "גרייס קלי: מאייקון אופנה לכלה מלכותית". היסטוריונית האופנה ג'ון וויר הוסיפה שהסטייל המובהק שלה הפך לסמל של עידן. "אם היא הייתה פורצת בשנות ה-60, או אפילו ה-40, אני לא חושבת שזה היה עובד. היא התגלמות היופי של שנות חמישים. צבעי פסטל, בדי יוקרה מרהיבים וקו צוואר נפלא".
ואחרי כל ההצלחה והמחמאות, משהו בכל זאת היה חייב להשתבש. "אש ירוקה", הסרט שצילומיו נדחו על מנת שקלי תוכל להשתתף ב"נערת הכפר", התגלה ככישלון. הצילומים עצמם, שנערכו בקולומביה, כבר רמזו על תוצאה סופית עגומה: מזג האוויר היה בעייתי, האזור שבו צילמו היה עני וההפיכה הצבאית שנערכה במדינה זמן קצר לפני כן לא תרמה.
קלי סבלה מכל רגע. "זה לא היה נעים. עבדנו בכפר עלוב, בבקתות קטנות ומלוכלכות. חלק מהצוות אבד בים, זה היה נוראי". ואם כל זה לא מספיק, הסרט עצמו זכה להצלחה מעטה בקופות ולא הרשים את המבקרים במיוחד. ואולם, היא התאוששה במהירות ויצאה לצילומי "לתפוס גנב" - הסרט השלישי והאחרון שעשתה תחת בימויו של היצ'קוק.
הביישנות והעדינות של קלי לא מנעו ממנה לקיים חיים רומנטיים סוערים ומלאים. השמועות מספרות שנהגה לערוך לא מעט חזרות פרטניות ואישיות עם הכוכבים שלצידה, בהם קלארק גייבל, וויליאם הולנד, גארי קופר ובינג קרוסבי. בלאנש גונזלס, אשתו של הבמאי הנרי האת'וויי, סיפרה שנים לאחר מכן בריאיון לספר ביוגרפי שנכתב על קלי כי "אין לי מילה אחת טובה להגיד עליה. היא ניהלה רומן עם ריי מילנד, בעלה של החברה הכי טובה שלי! היא הייתה עם כולם. כן, היא עטתה כפפות לבנות, אבל קדושה היא לא הייתה".
הסופר דונלד ספוטו, שכתב גם הוא על הכוכבת, סיפר שהתוודתה בפניו פעם כי "הייתי מתאהבת סדרתית, ומעולם לא הרגשתי שזו בעיה או טעות". ספוטו אף הוסיף שקלי לא התייחסה לביקורות כלפיה. "אני חושב שהיא שמעה מה אומרים עליה והשיבה: 'תודה שנתתם את דעתכם. עכשיו, אם תסלחו לי, יש לי דייט'". השחקן אלכסנדר ד'אקרי סיפר עליה פעם כי "היא הייתה ביישנית, אבל לא מבחינה פיזית. היא הייתה מאוד חמה בכל הנוגע למין. היית נוגע בה פעם אחת והיא הייתה עפה לתקרה". גם לחברתה הטובה גוון רובינס היה מה להגיד בנושא: "היא אהבה סקס ולא הסתירה את זה. פעם אמרתי משהו על סקס והיא השיבה: 'זה גן עדן'".
באפריל 1955 קלי הגיעה לפסטיבל קאן על מנת לקדם את "נערת הכפר". היא לא ידעה זאת, אבל חייה עמדו להשתנות מקצה לקצה. כשהייתה שם, הוזמנה לקחת חלק בצילומים שנערכו בארמונו של רנייה השלישי, נסיך מונאקו. אחרי שרשרת של דחיות ותקלות, שכללו תאונת דרכים של הפמליה שלה בדרך לארמון, קלי הגיעה למקום, ועל מצב רוחה הגרוע גם כך העיבה התנהגותו של הנסיך, שלא היה בנמצא. 45 דקות לאחר מכן, רגע לפני שעזבה, הגיע רנייה - וכפיצוי ערך לה סיור אישי בארמון ובגן החיות הפרטי שלו.
את החודשים שלאחר מכן הנסיך השקיע בחיזורים אחרי הכוכבת, שעם הזמן החלה להשיב לו חיבה. לקראת סופה של אותה שנה השניים כבר היו זוג, ובינואר 1956 בישרו בני הזוג על אירוסיהם. השניים לא ראו טעם בתקופת אירוסים ארוכה, ותאריך החתונה נקבע כבר לאפריל של אותה השנה.
רנייה לא הסתפק בהענקת טבעת אחת בלבד לארוסתו, ואף שהראשונה הייתה מרשימה למדי, עשויה משילוב של ירושות משפחתיות שכללו יהלומים ואבני אודם, קלי קיבלה ממנו אחת נוספת: טבעת יהלום של קרטייה, 10.5 קראט חתוך בסגנון אבן ברקת, בעלת יהלומים קטנים נוספים חתוכים על זהב לבן. את הטבעת המנצנצת ענדה קלי על אצבעה במהלך הצילומים לסרט "החברה הגבוהה", והפרסומים סביבה הפכו אותה לסוג של כוכבת משנה. קלי ידעה שכך יהיה, והטבעת אף קיבלה מקום של כבוד בסרט, כשברגע מסוים היא נושפת עליה ומנקה אותה בעזרת כרית.
ואם קיבלתם את הרושם שמערכת היחסים של הנסיך ושל קלי התבססה יותר על ראווה ופחות על רומנטיקה, אתם לא לגמרי טועים. העובדה שמדובר בבית מלוכה הפכה את כל התהליך למעט ציני ומאוד רשמי, מלא בהוראות ובתנאים שללא ספק הוציאו את הכיף מהתהליך. קלי, למשל, נאלצה לעבור בדיקת פוריות מבעוד מועד כדי לוודא שתוכל להביא יורש למשפחה. השמועות סיפרו כי רנייה נפרד מבת זוגו הקודמת, השחקנית הצרפתייה ז'יזל פסקל, לאחר שזו עברה בעצמה את הבדיקה וגילתה כי לא תוכל להיכנס להיריון (אף שבהמשך התחתנה וילדה בת).
משפחתה התבקשה לשלם נדוניה בסך לא פחות מ-2 מיליון דולר, בקשה שאביה של קלי לא היה מוכן למלא. "מלוכה לא מרשימה אותי", אמר האב באותם ימים. בסופו של דבר גרייס שילמה מכיסה חצי מהסכום. הנסיך גם הבהיר לכוכבת שהוא מצפה ממנה שתהיה אשתו במשרה מלאה, כלומר שהיה עליה לוותר על קריירת המשחק המצליחה שלה. MGM לא שמחו לוותר על הכוכבת שלהם, אבל לא הייתה להם הרבה ברירה. הם התפשרו על כך שבתמורה לשחרור מוקדם מהחוזה שלה, יקבלו את זכויות השידור של אירועי החתונה.
וכך בתחילת אפריל 1956, שבועיים לפני היום הגדול, קלי ו-65 מחבריה ומבני משפחתה הפליגו במשך שמונה ימים מניו יורק למונאקו, שם התקבלו על ידי קהל של 20 אלף תושבים צוהלים. קלי הביאה עימה לא פחות מ-60 מזוודות, וחשוב מכך - את כלב הפודל שלה.
החתונה המתקרבת ריגשה את המקומיים, שלצד כלי תקשורת מכל העולם צבאו על הרחובות, מה שאילץ את המשטרה לתגבר כוחות. העיתונאים חיפשו סקופים לוהטים אך לא מצאו כאלה, וסוף השבוע של החתונה סבב פחות סביב מסיבות רווקים פרועות והיה מלא במחויבויות מלכותיות. כלי התקשורת הגדירו את האירוע בתור "חתונת המאה", אך גרייס טענה כי יותר נכון היה להגדיר אותו כ"קרנבל אחד גדול". "שנינו הסכמנו שהיינו צריכים להתחתן בכנסייה קטנה בהרים", התבדח לאחר מכן הנסיך.
קטעים מטקס החתונה של קלי וריינה השלישי
בין אורחיה של קלי היו חברים מפורסמים כמו קרי גרנט ואווה גרנדר. פרנק סינטרה הוזמן גם הוא, אך סירב בנימוס מכיוון שלא רצה להאפיל על בני הזוג (ואולי מכיוון שהרגיש שלא יהיה זה נאות בהתחשב בכך שניהל רומן עם הכלה, כך טענו השמועות).
קלי לבשה שמלה מבריקה ממשי ומתחרה, בעיצובה של המעצבת זוכת האוסקר הלן רוז. היא נתפרה במשך שישה שבועות על ידי 36 תופרות והוענקה לה כמתנה ממעסיקיה הקודמים, אולפני MGM. גם עוגת החתונה לא הייתה צנועה במיוחד: שש קומות של סוכר בצורת ארמון הנסיך, ששקלו 225 ק"ג. כדי לוודא ללא כל צל של ספק שתהיה ממש מוגזמת, גם הונחו עליה שתי יונים חיות, ששוחררו לחופשי כאשר החתן חתך את הפרוסה הראשונה בעזרת חרב הטקסים שלו.
עם צאתם של בני הזוג מהכנסייה בתור זוג נשוי, תמו חייה הקודמים של גרייס קלי כוכבת הקולנוע, והחלו חייה של הנסיכה גרייס ממונקו. לאחר ששבו מירח הדבש שלהם, שאותו בילו בהפלגה ביאכטה בים התיכון, היא החלה להסתגל לחייה החדשים. את התפאורה, הפנסים ואת דירתה האהובה שבניו יורק החליף הארמון. התסריטים והוראות הבמאי הוחלפו בדרישות ובציפיות שמעמדה החדש דרש.
קלי השקיעה את זמנה בעבודות התנדבות בארגוני צדקה, בהקמת קרנות ובעריכת אירועי התרמה. היא הקימה בית ספר לבלט ויזמה שבוע אמריקני, שבמהלכו האורחים בממלכה נהנו מפעילויות כמו משחקי בייסבול ואכילת גלידה. גם חג ההודיה האמריקני נחגג בקביעות בממלכה בזכותה. ב-1957 נולדה בתם הראשונה של הזוג, הנסיכה קרולין. כשנה לאחר מכן הגיע גם אחיה הקטן, הנסיך אלברט. כשהיה בן שבע נולדה בתם השלישית, הנסיכה סטפני.
לאורך השנים, קלי התפתתה לא פעם לעשות קאמבק קולנועי - היצ'קוק הציע לה תפקיד בסרט "מארני" והבמאי הרברט רוס ביקש שתשקול לככב בסרטו "נקודת מפנה", אך היא נאלצה להשיב בשלילה. המעצב מארק רוזן טוען בספרו כי רנייה אסר עליה לקחת חלק בפרויקטים האלו ובאחרים, בהם מיזם תיירותי שהציע לה רוזן עצמו ובמסגרתו היו אמורים לעצב יחד קולקציית פורצלן מקומית.
"כשהצעתי זאת לגרייס היא התלהבה, היו לה הרבה רעיונות. היה תענוג לעבוד איתה... אבל התברר שהנסיך לא מרוצה, וסירב שנסיכה תתעסק בפרויקטים מסחריים. הבנתי לצערי על מה גרייס קלי נאלצה לוותר על מנת להפוך לנסיכה". היא נאלצה להסתפק בקריינות בסרטים, והוציאה ב-1980 ספר על פרחים.
רוזן אינו היחיד שרמז על כך שקלי הבינה, מאוחר מדי, שנאלצה לנטוש את תשוקותיה עבור נישואיה. מחבר הביוגרפיה של הכוכבת, רוברט לייסי, סיפר שקלי הרגישה כלואה ושוויתרה על קריירה מזהירה עבור תפקיד של בובה. היא, לעומת זאת, טענה אחרת - לפחות באופן פומבי. "נהניתי והייתי גאה להיות שחקנית, אבל מפתיעות אותי הטענות שחיי הפכו ללא מספקים. ההיפך הוא הנכון".
חיי הנישואים לא היו מזהירים גם מעבר למגבלות שהטיל רנייה על אשתו. בספר "החיים והזמנים של הנסיכה האמריקנית" מספרת הביוגרפית וונדי לי שרנייה נהג לבגוד בקלי, שידעה על מעלליו. "ברור לי שהוא מנהל רומנים עם נשים אחרות", סיפרה למעצבת השיער שלה פעם. "זה מרתיח אותי". אבל היא לא נשארה חייבת, והשיבה לו כגמולו בבגידות משלה.
ואז הגיע הסוף הטראגי: ב-13 בספטמבר 1982, קלי נהגה ברכב ולצידה ישבה בתה סטפני בת ה-17. במהלך הנסיעה היא חוותה שבץ ואיבדה שליטה על הרכב. סטפני ניסתה להשתלט על ההגה, אך ללא הועיל. השתיים נלקחו לבית החולים, כשסטפני סובלת מזעזוע מוח קל וקלי פצועה קשה, עם פגיעות מוחיות ושברים בעצם הירך ובבית החזה. היא מתה ביום שלמחרת.
הלווייתה נערכה כארבעה ימים לאחר מכן, בנוכחותם של חבריה קרי גרנט, ננסי רייגן והנסיכה דיאנה. השחקן ג'יימס סטיוארט, שכיכב לצידה ב"חלון אחורי", ספד לה: "אהבתי את גרייס קלי לא בגלל שהייתה נסיכה, לא בגלל שהייתה שחקנית, לא בגלל שהייתה חברה שלי, אלא מפני שהייתה הליידי הנחמדה ביותר שהכרתי אי פעם. שלום נסיכה".
היא נקברה בחלקה הקבר המשפחתית. בעלה, שלא התחתן שוב והלך לעולמו ב-2005, נקבר לצידה.