גרטה גרבו הייתה אישה מלאת ניגודים: היא החלה את חייה בעוני צרוף, אבל סיימה אותם כאישה עשירה מאוד; בסרטיה היא הייתה כוכבת זוהרת ופתיינית, אבל בחייה האישיים רק רצתה להתבודד ושיניחו לה לנפשה; ולאורך רוב חייה התגוררה בלוס אנג'לס ובניו יורק – אבל השתוקקה לחזור לביתה בשוודיה. היא הייתה אחת הכוכבות המסתוריות של הוליווד – תעלומה שהפכה לאגדה.
כתבות נוספות במדור "שדרת הכוכבים":
גרטה לואיזה גוסטפסון נולדה ב-18 בספטמבר 1905 בשטוקהולם שבשוודיה, למשפחה ענייה מאוד. הוריה עבדו מבוקר עד לילה בעבודות כפיים, אך לא הצליחו לכלכל כראוי את המשפחה, שכללה את גרטה ושני אחיה הגדולים. בביתם הייתה לרוב אווירת נכאים: "כולם היו מוטרדים, כאילו יש סכנה באוויר. בתור מישהי שהייתה ילדה רגישה מאוד, אותם ימים חקוקים בזיכרונותיי", סיפרה גרבו.
הקשיים הכלכליים אילצו אותה להפסיק את לימודיה כשהייתה בת 13 בלבד ולצאת לעבוד - צעד שהיה נפוץ בקרב ילדי משפחות ממעמד הפועלים באותה התקופה. מה שכנראה היה פחות נפוץ הוא שמתוך הסיטואציה הלא אידיאלית הזו צמחה הזדמנות פז ששינתה את חייה.
כשהייתה בת 15, עבדה גרבו כעוזרת במחלקת הבגדים של חנות כלבו גדולה בעיר. בין שליחויות לסידור מדפים, מנהלי המקום הבינו שהנערה היפהפייה שעובדת עבורם יכולה להועיל להם בדרך נוספת - והציעו לה לדגמן בקטלוג ובסרטוני הפרסומת של החנות. כמו בסיפורי אגדות וכפי שחולם כל שחקן מתחיל, במאי מצליח, אריק פטשר, ראה את הפרסומות ונכבש בקסמה - עד כדי כך שהציע לה את תפקיד המשחק הראשון שלה בסרטו "פיטר הנווד" (1922).
גרבו תמיד חלמה להיות שחקנית, וכעת נפתחו הדלתות בפניה. היא התקבלה ללימודים באחד מבתי הספר למשחק הנחשבים בשוודיה ופגשה במהלכם את מוריץ סטילר, שהיה אחד הבמאים המובילים במדינה באותן השנים. הוא לקח אותה תחת חסותו (ועל הדרך גם הציע לה לשנות את שם משפחתה – לגרבו), הדריך אותה וליהק אותה להצגה ולסרט שביים.
הסרט המשותף שלהם, "סיפורה של גוסטה ברלינג" (1924), הגיע עד הוליווד, לידי אולפני MGM. אלו שצפו בסרט לא ממש הצליחו לעקוב אחרי עלילתו - בכל זאת היה מדובר בסרט אילם עם כתוביות בשוודית - אבל הופעתה של גרבו הספיקה כדי לרתק אותם למסך. לואי ב. מאייר, שהיה אז בדרכו להפוך לנשיא האולפנים, טס אליהם במיוחד והחתים אותם על חוזה. בעיתון "וראייטי" נכתב אז: "MGM יציגו בקרוב מאוד בפני הקהל האמריקני כוכבת חדשה, גרטה גרבר, כוכבת קולנוע שוודית". בהמשך כבר כתבו את שמה ללא טעויות.
וכך, ב-1925 עשו גרבו וסטילר את דרכם לארה"ב. בדרך ללוס אנג'לס הם נתקעו לכמה חודשים בניו יורק, מה שגרם לגרבו, שלא הבינה את השפה והתגעגעה לביתה, להתחיל להתחרט על ההחלטה לעשות רילוקיישן. בסופו של דבר הבעיות נפתרו, והצמד הגיע למחוז חפצו. גרבו עשתה אודישן מצולם, ועל אף שלא ידעה אנגלית - לא היה בכך צורך. הזמנים היו עדיין אלו של תקופת הראינוע, והמראה והכריזמה שלה הספיקו כדי להלהיב את כל מי שצפה בה, ובמיוחד את ראש האולפנים אירווינג תולברג. הביוגרף פרדריק סנדס סיפר: "התוצאה של האודישן הייתה מחשמלת. תולברג מיד החל לטפח את השחקנית הצעירה, שלח אותה לטיפולי שיניים, וידא שהיא תרד במשקל ושכר עבורה מורה לאנגלית".
7 צפייה בגלריה
מתוך ''סיפורה של גוסטה ברלינג''. גם עם כתוביות בשוודית, הופעתה הספיקה כדי לרתק את מנהלי MGM למסך
תפקידה הראשון היה של נערת כפר ספרדייה בסרט "מבול" (1926), שזכה להצלחה גדולה בקופות והפך את גרבו לכוכבת ענק. סרטה הבא The Temptress היה אמור להיות שיתוף הפעולה ההוליוודי הראשון שלה ושל סטילר, אך לאחר שהחלו הצילומים, התברר שהבמאי שכל כך הצליח בארץ מולדתו מתקשה להסתגל לצורת העבודה של האולפנים, וגם עם כוכב הסרט, ויקטור מורנו, לא ממש הסתדר. העובדה שהאנגלית שלו הייתה דלה ורצוצה לבטח לא תרמה. בסופו של דבר הוא פוטר והוחלף בבמאי פרד ניבלו. הכישלון של סטילר לא פגע בגרבו שהופעתה קצרה שבחים, ומעמדה בהוליווד זינק אל על. היא הפכה למלכת הסרטים האילמים, והביאה משהו חדש למסך ולקהל: "הופעותיה היו ארוטיות יותר ממה שהוליווד ראתה אי פעם עד אז", כתב עליה קווין ברונלוו בספרו "גרבו".
גרבו נכנסה מהר מאוד לעניינים גם בזירה הרומנטית, וכמתבקש פצחה ברומן עם השחקן ג'ון גילברט, שלצידו כיכבה בשלושה סרטים מצליחים מאוד. במשך כשנה הם היו אחד הזוגות הבולטים בהוליווד, מה שחיזק מאוד את מעמדה בביצה. לאכזבתו, הוא היה קצת יותר בעניין שלה - הוא הציע לה נישואים שלוש פעמים, ובשלושתן נענה בשלילה. "הייתי מאוהבת בו, אבל קפאתי. פחדתי שהוא יגיד לי מה לעשות וייתן לי הוראות. רציתי להיות הבוס של עצמי", הסבירה בהמשך.
זו גישה שגרבו דבקה בה לאורך חייה - תמיד העדיפה להיות לבדה מאשר כבולה לאחרים. לאורך השנים שמה נקשר מדי פעם בשמותיהם של מחזרים רומנטיים, אך מעולם לא היו לה מערכות יחסים רציניות וארוכות. אחת הסברות היא שגרבו הייתה ביסקסואלית ושניהלה מערכות יחסים גם עם נשים, בהן השחקנית לואיז ברוקס שטענה שניהלה עם גרבו רומן קצר, המשוררת מרסדס דה-אקוסטה והשחקנית השוודית מימי פולאק, שלה כתבה גרבו באחד ממכתביה: "אין אנו יכולות לשלוט בטבענו, מכיוון שכך אלוהים ברא אותנו. אבל תמיד הרגשתי שאת ואני שייכות זו לזו".
גרבו השקיעה את כל-כולה בקריירת המשחק הפורחת שלה, אך לא הייתה מרוצה מהתפקידים שקיבלה – היא חשבה שמדובר בחומרים זולים ומלודרמטיים מדי, וגם חשה שעליה לקבל תגמול כלכלי נאה יותר על עבודתה. בשלב מסוים היא סירבה להמשיך לשתף פעולה ונקראה לשיחת נזיפה אצל הבוסים. באחד ממכתביה כתבה: "התנהגתי בטיפשות, לא הלכתי לעבודה מפני שאני לא רוצה להיות שם. הם ניסו להכריח אותי ולאיים עליי, אבל בכל זאת לא הלכתי. אני שונאת להיות קשורה לאולפנים האלה. מאז שהפסקתי להגיע, הם גם הפסיקו לשלם לי. מאוד מרושע מצידם. אני לא יודעת מה יקרה הלאה, מה יהיה איתי ועם עבודתי".
בסופו של דבר התברר שלא הייתה סיבה לדאגה – מאייר, ראש האולפנים, דווקא התרשם מהרוח הלוחמת שלה, וגם ידע שהיא הנכס הכי גדול שלו. שני הצדדים הגיעו להסכם חדש, אבל השלום לא שרר ביניהם – מאייר נקם בגרבו וביקש להזכיר לה אצל מי נמצא הכוח האמיתי: הוא לכלך עליה בפני התקשורת, סיפר כמה היא בעייתית על הסט ומאחורי הקלעים עודד קמפיין שקרא לשלול לה את ויזת העבודה ולגרש אותה בחזרה לשוודיה. היא, מצידה, איימה שתחזור לשם מרצונה החופשי.
בסופו של דבר הסערה שככה, ואת העשור היא סיימה ככוכבת הרווחית ביותר של האולפנים. היא הייתה מלכת הראינוע – אבל הזמנים התקדמו, והטכנולוגיה המתקדמת הביאה עימה את עידן הקולנוע. MGM היה האולפן האחרון שעשה את המעבר לסרטים מדברים, ואחת הסיבות לכך היה החשש שהקהל לא יגיב בחיוב למבטא השוודי של גרבו. אבל לא היה מנוס – ב-1929 יצא הסרט האילם האחרון של MGM, בכיכובה של גרבו כמובן.
הסרט "אנה כריסטי" היה הראשון שבו קיבלה גרבו את ההזדמנות לדבר על המסך הגדול, ואז התברר שהחששות היו מוגזמים. "גרטה מדברת!", הכריזו מודעות הפרסומת לסרט, והקהל הסקרן בהחלט רצה לשמוע את קולה. "תן לי וויסקי" היה המשפט הראשון שלה על המסך, וגילה קול צרוד עם מבטא, שהוסיף לקסם ולמסתורין שאפפו אותה.
הסרט זכה להצלחה כלכלית גדולה מאוד וגרבו הבריקה בתפקיד הראשי, עד כדי כך שקיבלה עליו מועמדות לאוסקר, כמו גם על סרטה "רומאנס" שיצא באותה שנה. מעמדה של גרבו בהוליווד זינק עד כדי כך שהשתמשו בפופולאריות שלה כדי להקפיץ קריירות של שחקנים מבטיחים אחרים – לדוגמה זו של קלארק גייבל, שלוהק לשחק לצידה בסרט "סוזן לנוקס" (1931). הלהיט הקולנועי הגדול ביותר שלה היה "מאטה הארי" (1931), שעורר לא מעט שערוריות הודות לכמה סצנות שנחשבו בזמנו למיניות מדי, כמו זו שבה גרבו רוקדת ומסיימת כשהיא עירומה כמעט לחלוטין. הסצנה הזו לא עברה את הצנזורה הקפדנית ששלטה בהוליווד באותן השנים, וחלק נכבד ממנה נחתך ומעולם לא שוחזר. כאמור, הגרסה המצונזרת הספיקה על מנת לסקרן את הקהל, שהגיע בהמוניו לבתי הקולנוע והפך את הסרט למצליח ביותר של גרבו. גם הסרט הבא שלה, "גרנד הוטל" (1932), קצר שבחים וזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר של אותה השנה. גרבו הייתה אז בשיא הצלחתה, ונחשבה לא רק לשחקנית האהובה ביותר על הקהל בארה"ב באותן השנים, אלא גם לאחת השחקניות הרווחיות אי פעם בהוליווד.
אף שהייתה נכס ענק לאולפני MGM, כשפקע החוזה שלה שוב פצחו הצדדים במאבק כוחות, והאולפנים לא מיהרו להיענות לדרישותיה, שכללו העלאה במשכורת ושליטה על הפרויקטים שבהם תשתתף. רק כעבור משא ומתן ארוך שנמשך כשנה, ושבמהלכו לקחה גרבו פסק זמן מהנוף ההוליוודי לטובת ביקור מולדת ארוך, הושג הסכם חדש, שבו גרבו קיבלה את רוב דרישותיה. אחת מהן הייתה הפקת סרט שבו שאפה לככב - "המלכה כריסטינה" (1932) - והוכחה לכוחה הגדול של גרבו אפשר היה למצוא בתקציב הענק שהושקע בסרט: יותר ממיליון דולר, מה שהפך אותו לאחת ההפקות הקולנועיות היקרות ביותר עד אותה התקופה. למרות פסק הזמן הארוך שגרבו לקחה, התברר שהקהל עדיין רעב לראות אותה על המסך – הסרט זכה להצלחה ענקית ולביקורות מפרגנות מאוד - אך התקציב הענק שלו הקשה עליו להחזיר את ההשקעה, ולמרות ההצלחה הקופתית הרווחים לא היו גבוהים במיוחד.
סרטיה הבאים נתקלו בבעיה דומה: "הצעיף הצבעוני" (1934) ובמיוחד "אנה קרנינה" (1935) זכו להצלחה, אך התקציבים הגדולים שלהם, שצמחו בעיקר הודות למשכורות הגבוהות שגרבו דרשה וקיבלה, לא הותירו הרבה רווחים בסופו של יום. הסרט "כיבוש" (1937) היה עתיר תקציב גם ללא קשר למשכורת הגבוהה של גרבו. כה עתיר תקציב שההכנסות הגבוהות שלו, יותר מ-2 מיליון דולר בקופות - סכום עצום יחסית לאותה תקופה - עדיין התבטא בהפסד צורם של יותר מחצי מיליון דולר עבור האולפנים.
האולפנים היו בבעיה: מצד אחד מדובר באחת הכוכבות הגדולות בעולם, והתמזל מזלם להיות אלו שמעסיקים אותה. מצד שני, היא הייתה מודעת לערך שלה וניצלה זאת היטב בכל הנוגע לדרישותיה הכלכליות. בסופו של דבר שני הצדדים נפגעו, וגרבו אף קיבלה ב-1938 את התואר המפוקפק "רעל קופתי", אשר הגדיר אותה וכוכבים אחרים, כמו פרד אסטר, מרלן דיטריך, קתרין הפבורן וג'ואן קרופורד, בתור שחקנים שסרטיהם לא מחזירים את ההשקעה.
בעקבות הכותרות השליליות, גרבו החליטה לקחת צעד אחורה ועשתה קאמבק רק כשנתיים לאחר מכן בקומדיה הראשונה שלה, "נינוצ'קה" (1939). היא והבוסים שלה נאנחו כנראה אנחת רווחה כשגילו שכוחה עדיין במותניה – הפעם הסרט עשה רווח נאה בקופות וגם היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, עם מועמדות לגרבו בקטגוריית השחקנית הראשית. אבל למרות הצלחתו, סוף הקריירה של גרבו כבר היה ממש מעבר לפינה. סרטה הבא, "אישה דו-פרצופית", זכה לכמה מהביקורות הגרועות ביותר שהיא קיבלה אי פעם וגם היה פלופ קופתי. הפעם היא כבר לא התאוששה - וזה היה סרטה האחרון.
זה לא שגרבו קמה בוקר אחד והחליטה שנמאס לה לשחק. בתחילה היה מדובר רק בפסק זמן ארוך שנוצר בעקבות מלחמת העולם השנייה. גרבו, שרוב הכנסותיה הגיעו ממדינות אירופיות, חשה שאין טעם לככב בסרטים חדשים כל עוד האירופאים לא ממש הולכים לבתי הקולנוע. אלו שקיוו לראות אותה מכריזה על קאמבק עם סיום המלחמה התאכזבו. מקורביה של הכוכבת סיפרו שהיא חוששת לחזור לעבוד, גם מפאת גילה המתקדם בשנות הוליווד (היא כבר הייתה אז בת 40) וגם בעקבות הביקורות הקשוחות שקיבל סרטה האחרון. היא שקלה לעשות סרט נוסף ב-1948 אך בסופו של דבר הפרויקט לא יצא לפועל, והאודישן המצולם שעשתה עבורו נחשב לפעם האחרונה שבה היא עמדה מול מצלמה.
רצתה להיות לבד. גרטה גרבו ב"גרנד הוטל"
היא נותרה שחקנית מבוקשת והמשיכה לקבל הצעות לתפקידים באופן שוטף, אך דחתה את כולן. "עייפתי מהוליווד. לא אהבתי את העבודה שלי, היו ימים שבהם הייתי צריכה להכריח את עצמי ללכת לסטודיו. רציתי לחיות חיים אחרים", הסבירה בשנת 1986 לביוגרף סוון ברומן, שראיין אותה עבור ספרו.
וכך יצאה גרבו לפנסיה מוקדמת כשהייתה בת 40 בלבד. היא יכלה להרשות זאת לעצמה כמובן: המשכורות הגבוהות שקיבלה וההשקעות הכלכליות הנבונות שלה לאורך השנים ריפדו היטב את חשבון הבנק שלה.
היא כמעט שלא נראתה לאחר מכן בציבור, מה שלא הפתיע את אלו שהכירו אותה או עקבו אחרי פועלה, שכן גם בימים שבהם הייתה הכוכבת הכי גדולה בעולם, גרבו לא נהנתה מהפן הפומבי של עבודתה. היא סירבה להתראיין, נמנעה מללכת לאירועים חברתיים והעדיפה להופיע כמה שפחות בפני התקשורת – גם בפעמים שבהן הייתה מועמדת לאוסקר נשארה בבית. "תמיד אהבתי להיות לבדי. אני שונאת קהל ולא אוהבת התגודדות של אנשים", סיפרה.
האולפנים הבינו שגרבו לא מתכננת לשחק את המשחק ההוליוודי והפכו את החיסרון ליתרון, כשבנו סביבה תדמית של כוכבת מרוחקת ומסתורית, מה שתרם להילה הזוהרת סביבה. "אני רוצה להיות לבד, אני רק רוצה להיות לבד", אומרת דמותה של גרבו בסרט "גרנד הוטל" – ציטוט שנחשב לאחד הידועים בתולדות הקולנוע האמריקני, ושהלך יד ביד עם תדמיתה של השחקנית כמתבודדת.
לאחר פרישתה העבירה את רוב זמנה הפנוי בביתה הענק שבמנהטן, ולמראית עין חיה את החיים הטובים במפגשים עם חבריה, רובם עשירים מהחברה הגבוהה, בטיולים ברחבי העולם וכאספנית של יצירות אמנות - תחביב שפיתחה לאחר פרישתה.
7 צפייה בגלריה
''אני לא יוצאת מהבית, לא רואה אף אחד. קשה ועצוב להיות לבד, אבל לפעמים אפילו קשה יותר להיות עם מישהו אחר''
אבל היא לא באמת הייתה מאושרת, והתמודדה עם דיכאונות ועם מצבי רוח משתנים. במכתבים שכתבה לקרוביה בשוודיה סיפרה כמה היא בודדה ומתגעגעת לביתה. "אני לא יוצאת מהבית, לא רואה אף אחד. קשה ועצוב להיות לבד, אבל לפעמים אפילו קשה יותר להיות עם מישהו אחר". ב-1951 היא הפכה באופן רשמי לאזרחית ארה"ב, וכשלוש שנים לאחר מכן קיבלה את האוסקר הראשון שלה – פרס על מפעל חיים – אך גם לטקס ההוא סירבה להגיע.
במכתב נוסף שכתבה, זמן קצר לפני יום הולדתה ה-60, אמרה: "בקרוב יהיה יום השנה לעצב שלא עוזב אותי, וכנראה גם לא ירפה ממני למשך כל חיי". באחר סיפרה: "רגע אחד אני מאושרת, ורגע לאחר מכן מרגישה ריקנות מוחלטת". באחת הביוגרפיות שנכתבו עליה לאחר מותה נטען שגרבו סבלה בעצם מהפרעה דו-קוטבית שלא אובחנה.
את שנותיה האחרונות היא בילתה בבדידות כמעט מוחלטת, אבל עם הרבה מאוד כסף בבנק. שוויה הוערך לאחר מותה בסכום של 55 מיליון דולר. ב-1984 חלתה גרבו בסרטן השד, ואת השנים האחרונות לחייה עברה בטיפולים אינטנסיביים. היא הלכה לעולמה ב-15 באפריל 1990. בת 84 הייתה במותה. גופתה נשרפה, ואפרה טמון בשטוקהולם עיר הולדתה, שאליה כל כך השתוקקה לחזור לאורך השנים.