היא הייתה הברזילאית המפורסמת בעולם, כבשה את ארצות הברית והכירה לתושביה את התרבויות הלטיניות - אך הכעיסה את הלטינים שטענו שהיא עושה מהם צחוק. היא מתה בגיל צעיר יחסית אבל נותרה אייקון אופנה על-זמני, ואם השם שלה מעורר בכם חשק לפרי - זה ממש לא מפתיע.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- מכורה לאלכוהול, אשת הנשיא: חייה של בטי פורד
- בכלל לא רצתה להיות שם: סיפור ההצלחה העצוב של גרטה גרבו
- סיפור סינדרלה שהשתבש: הסערות בחייה של אווה גרדנר
כרמן מירנדה נולדה בפורטוגל ב-1909, עם השם הפחות-קליט מריה דה-קרמו מירנדה דה-קוניה, וכשהוטבלה נתן לה אביה את השם כרמן, על שם האופרה המפורסמת של המלחין ז'ורז' ביזה שאותה אהב מאוד.
זמן קצר לאחר מכן עברה המשפחה לברזיל לטובת עבודתו של האב, שפתח שם מספרה. הוא היה חובב מוזיקה גדול והוריש את אהבתו לכרמן, שהתגלתה כרקדנית וזמרת מוכשרת במיוחד. למרות זאת, הוא אסר עליה להפוך את התחביב למקצוע. זה לא מנע ממנה להופיע במועדונים ובפסטיבלים ללא ידיעתו, אבל רק כשהייתה בת 20 היא החלה להגשים את החלום בגלוי.
השירים הראשונים שהוציאה זכו להצלחה גדולה - היא החייתה מחדש את ז'אנר הסמבה, שעד אז נחשב בעיקר למוזיקה של המעמד הנמוך, ובזכותה צבר פופולריות והפך למזוהה עימה. בסוף שנות ה-30 היא כבר נחשבה לזמרת המצליחה ביותר בברזיל - הלהיטים וכישורי הבמה שלה הפכו אותה לזמרת ולפרפורמרית מבוקשת מאוד. הקהל הגיע בהמוניו להופעותיה, וחברות התקליטים ותחנות הרדיו רדפו אחריה עם הצעות אטרקטיביות. היא אומנם הייתה קטנה במידותיה - גובהה היה 152 ס"מ בלבד - אך זה לא מנע ממנה לכבוש כל במה שעלתה עליה (ועזרו גם נעליים בעלי סוליות עבות במיוחד שהקפידה לנעול).
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זמרים מצליחים שהופכים לשחקנים הם כבר עניין שבשגרה כיום, אבל מירנדה הייתה בין הראשונות לעשות זאת אז, בתחילת עידן הקולנוע. באמצע שנות ה-30 היא החלה להופיע בסרטים מוזיקליים שנתנו לה אפשרות להפגין את כישרונותיה במלוא הדרם, והוקדשו לרוב למוזיקה הברזילאית ולתרבות הקרנבלים המקומית. בסרט Banana da Te משנת 1939 היא הופיעה לראשונה עם טורבן שעליו סלסילת פירות קטנה - מראה שנשאר איתה לאורך סרטיה והפך לדומיננטי יותר ויותר.
.
שמה הגיע הרחק, עד לניו יורק, והמפיק לי שוברט הציע לה להצטרף למופע מוזיקלי בכיכובם של בובי קלארק ואבוט וקוסטלו. היא הסכימה, אבל בתנאי שישכור את להקת הבית שלה כנגני המופע החדש. הוא סירב בתחילה, אבל היא הודיעה לו שזה הכול או כלום, מכיוון שלא חשבה שנגנים מקומיים יוכלו להעביר כראוי את הסאונד הברזילאי. בסופו של דבר כרמן קיבלה את מבוקשה בזכות ממשלת ברזיל, שהאמינה שהופעותיה בארה"ב יעשו יחסי ציבור טובים למדינה ויתרמו למכירות הקפה הברזילאי שם, ולכן ניאותה לסייע במימון ההוצאות של הלהקה.
התפקיד של כרמן במופע אומנם לא היה גדול אך הספיק על מנת שתגנוב את ההצגה, והמבקרים שיבחו וסימנו אותה בתור התגלית של הערב. בזכות המוזיקה המיוחדת והלוק המעניין שלה, מירנדה הביאה לארה"ב משב רוח חדש ורענן, והעניין סביבה צבר תאוצה במהירות. אפילו נשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט, הפך למעריץ והזמין אותה להתארח בבית הלבן. אחרי שוושינגטון וניו יורק נכבשו, היה זה כמובן רק עניין של זמן עד שגם הוליווד תצטרף לקהל המעריצים. מירנדה החלה לחלק את זמנה בין הופעות בניו יורק לצילומי סרטים בלוס אנג'לס, שהצטרפו לשרשרת ההצלחות שלה וביססו את מעמדה בתור אחת הכוכבות הגדולות של התקופה.
האהדה אל מירנדה, שכונתה "הפצצה הברזילאית", הייתה כה גדולה עד שהממשל האמריקני נעזר בה על מנת להוציא לפועל את מדיניות "השכן הטוב". המטרה: חיזוק קשרי הממשל עם המדינות השכנות, ושיפור התדמית השלילית שהייתה לתושבי אמריקה הלטינית בקרב הציבור הצפון-אמריקני.
בפועל התוכנית לא ממש עבדה. בזמן שבארה"ב התלהבו ממירנדה בלי סוף, דווקא באמריקה הלטינית החלו להפנות לה כתף קרה - בטענה שהיא מתחנפת יותר מדי לקהל האמריקני ונותנת בסרטיה יד לטיפוח תדמית שלילית וסטריאוטיפים על הלטינים, עם דמויות מוגזמות בעלות אנגלית קלוקלת. כן, נטלי פורטמן וגל גדות לא היו הראשונות שהואשמו בהוליוודיזציה ובגרימת אכזבה למדינה שממנה הגיעו - כרמן מירנדה הייתה שם קודם. בארגנטינה אף הגדילו לעשות כשהחרימו את הסרט "במורד דרכה של ארגנטינה" (1940), אשר נחשב בעיניהם כעלבון ולעג לתרבות שלהם.
מתוך הסרט "במורד דרכה של ארגנטינה" (1940)
כשחיה בברזיל, מירנדה הייתה אחראית על התדמית, הסגנון המוזיקלי וההופעות שלה - אבל לאחר שהגיעה לארה"ב, נאלצה לא פעם להיכנע לתכתיבים של הוליווד ולהתפשר על האמנות שלה. הברזילאים סירבו לעשות לה הנחות, ומירנדה חשה את הזעם הזה על בשרה כשהגיעה אליהם ב-1940 לביקור וספגה קריאות בוז בזמן הופעותיה. באחת ההופעות אולצה לרדת מהבמה בבושת פנים מבלי שניתנה לה ההזדמנות לסיים. 14 שנים יחלפו עד שתסכים לחזור לשם.
את יגונה ומבוכתה היא ביטאה בשיר "They Say I've Come Back Americanized" (בתרגום חופשי: "הם טוענים ששבתי אמריקנית"), אחד השירים האחרונים שהקליטה בברזיל, שבו היא שרה: "איך יכול להיות שחזרתי אמריקנית? אני תמיד אומרת 'te amo' ואף פעם לא 'I love you'". "תסתכלו עליי ותגידו לי שלא רואים את ברזיל בכל חלק בגופי", היא אמרה בריאיון.
על העורף שהפנו לה הברזילאים כנראה הקלה מעט ההצלחה אשר המשיכה לזכות לה בארה"ב: בתקופת מלחמת העולם השנייה היא הייתה השחקנית עם המשכורת הגבוהה ביותר בהוליווד, עם שכר שנתי בגובה 200 אלף דולר - סכום שווה ערך ליותר מ-2.8 מיליון דולר במונחים של היום. טורבני הפירות שנהגה לחבוש לראשה גבהו מסרט לסרט, והפכו לסימן ההיכר שלה. הלוק, שהושפע מזה של הרוכלות האפרו-ברזילאיות של ריו דה ז'ניירו, היה כל כך ייחודי, שונה ומעניין עד שסביר להניח שגם אם את שיריה או סרטיה לא רבים זוכרים בימינו, המראה ההוא נחקק לעד בתרבות הפופולרית, והוא שהפך אותה לאייקון אופנה על-זמני.
למרבה הצער השהות שלה בפסגה לא ארכה זמן רב, והחל משנת 1945 החלה דעיכה בפופולריות של מירנדה. היא עדיין זכתה להצלחה כזמרת, אבל סרטיה, שעדיין הרבו להישען על דמות הקריקטורה הלטינית, משכו פחות ופחות קהל. היא עזבה את אולפני פוקס שבהם הייתה חתומה לטובת אולפני MGM, אבל גם הם לא ממש ידעו מה לעשות איתה. הניסיונות להמציא את דמותה מחדש התגלו כתפקידים ממוחזרים ששימרו את תדמיתה הקיימת, רק בצורה משעממת יותר.
סרטה האחרון, Scared Stiff משנת 1953, המחיש כנראה יותר מכל את הביקורת שהעבירו עליה בדרום אמריקה. בסרט היא גילמה את דמותה של נערת שעשועים ברזילאית מלאת סטריאוטיפים, ובמהלכה של אחת הסצנות השחקן ג'רי לואיס מחקה אותה ואוכל בננה אשר הוא שולף מכובעו. לאחר מכן היא פרשה מעסקי הקולנוע והתמקדה בהופעות במה ותיאטרון, שם עדיין משכה קהל רב.
בזמן שנאבקה על קריירת הקולנוע שלה, מירנדה מצאה אהבה על סט צילומי הסרט "קופקבנה" (1947), שבו פגשה את דיוויד סבסטיאן, אחד מעוזרי ההפקה. הם נישאו זמן קצר לאחר מכן, אבל לא ממש חיו באושר. הם נפרדו כשנתיים לאחר החתונה אבל חזרו להיות יחד בהמשך.
סוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 היו תקופה קשה עבורה מבחינה בריאותית. היא סבלה מתשישות ומדיכאון, שהובילו לקטיעת סיבוב ההופעות האירופי שערכה ב-1953. היא טופלה בעזרת שוקים חשמליים, שלא שיפרו את מצבה. היא עישנה ללא הפסקה, שתתה אלכוהול וצרכה הרבה תרופות, שרק החמירו את מצבה.
14 שנים לאחר שעזבה את המדינה בבושת פנים, מירנדה החליטה לחזור לברזיל לתקופה ארוכה של מנוחה והתאוששות בביתה שבריו דה ז'ניירו, לצד משפחתה. הם שמחו לראות אותה אבל פחות את בעלה - והאשימו אותו שהתעלל בה נפשית והביא אותה למצב הרעוע שבו הייתה.
היא שבה לארה"ב באביב של שנת 1955. ב-4 באוגוסט היא הצטלמה לתוכנית האירוח "המופע של ג'ימי דוראנטה", והדאיגה את הצוות כשהיה ניכר עליה שאינה חשה בטוב. כמה שעות לאחר מכן, היא מתה מהתקף לב בביתה שבבוורלי הילס. מכיוון שהיא ובעלה ישנו בחדרים נפרדים, גופתה התגלתה רק בבוקר שלמחרת. הוא סיפר לאחר מכן לתקשורת: "היא הייתה עייפה מהיום הארוך שהיה לה, ורציתי לתת לה לישון עד מאוחר. נכנסתי לחדרה על מנת להעיר אותה, ומצאתי אותה שוכבת שם. לא היה לי מושג שהיא סובלת מבעיות בלב". במותה הייתה בת 46 בלבד.
לאחר מותה סלחו לה הברזילאים. גופתה הוטסה לריו דה ז'ניירו, וממשלת ברזיל הכריזה על יום אבל לאומי. 60 אלף איש נכחו בטקס האזכרה שלה, ויותר מחצי מיליון ליוו את ארונה לבית הקברות. בעלה תרם את חפציה למוזיאון שהוקם למענה ב-1976 (והורחב ונחנך מחדש ב-2015), וב-1960 הוקדש לה כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד - תושבת דרום אמריקה הראשונה לקבל אחד כזה. אחד המוזיקאים המצליחים בברזיל, קייטנו ולוזו, כתב עליה לפני כמה שנים: "עבור הדור שלי, היא הייתה בתחילה מקור לכבוד וגם לבושה, ולאחר מכן הפכה לסמל של השאיפות חסרות הבושה שלנו. היא כבשה את אמריקה 'הלבנה' כמו שאף דרום-אמריקני אחר לא הצליח לעשות".