טוב, זה הרי לא באמת משנה מה אכתוב פה וכמה אלהג לאורך 2,000 המילה שהקצו לי, כל מה שיעניין את רובכם, ובצדק, יהיה בעיקר לרייר על התמונות הבוערות של רוני דואני. אני לא מאשים, לא מתלונן ובטח שלא שופט, הכל בסדר, אתם אנושיים. כן, גם מ"בלייזר" התקשרו, וגם הם רוצים לדעת למה לעזאזל גנבנו להם שער.
4 צפייה בגלריה
"כשנקבע השער הזה חשבתי 'מה בא לי לעשות עכשיו?', והתשובה היא שזה מה שבא לי"
(רונן אקרמן)
הללויה! רוני דואני חדשה נולדה?
"אז זאת הטעות. אתה יודע, הייתי פרזנטורית של בגדי ים (למותג בננה - י.ב), ואז עוד הייתי בת 20־19. היום אני אשה בת 27, אז זה היה נראה לי נורא טבעי. רציתי לצאת אשה".
אשה בשיא פריחתה?
"אוקיי (צוחקת), אני אוהבת את ההגדרה הזאת, 'בשיא פריחתה'".
ובכל זאת: נועז. נועז מאוד.
"אולי, אבל שוב: לי זה פשוט הרגיש מאוד טבעי. אני מאוד אוהבת את הגוף שלי, אני עושה ספורט... אז למה לא?".
יש לך איזה חשש מה יגידו על שער כזה חשוף?
"לא, יש לי את בעלי האהוב שראה את התמונות האלה והתמוגג, וזהו, אני לא צריכה יותר. בגלל זה הוא בעלי, כי יש בינינו קשר מדהים ופרגון, והוא מכיל את הכל. וחוץ מזה אני מרגישה שאני במקום ממש טוב בחיים, ואני פשוט עושה מה שבא לי. פשוט זרמנו, ויצאתי מיום הצילומים הזה בהרגשה ממש טובה".
ואין בתמונות האלה משהו הצהרתי, הודעה על מעבר רשמי לעולם המבוגרים?
"אני לא כל כך יודעת איך לענות על זה, כי כל הקיץ הופעתי ברשת מלונות רימונים לכל המשפחה: הורים, ילדים, הכל. מאז ומתמיד אני עושה את המוזיקה שלי והמוזיקה שלי מאפשרת לי להיות אני, וכל מי שמתחבר לזה הוא פשוט הקהל שלי. לא הרגשתי שאני פונה ספציפית לקהל של ילדים. אתה צריך תווית? אז אני מופע לכל המשפחה, ככה אני רואה את עצמי. כבר מזמן שאני לא נותנת לעצמי להיגרר לתוך המסגרות האלו שלפעמים מנסים לדחוק אותך אליהם. כשנקבע השער הזה ל'פנאי פלוס', חשבתי 'מה בא לי לעשות עכשיו?', והתשובה היא שזה מה שבא לי".
אז מה שבא לך לעשות זה להתפשט?
"לא... (צוחקת). בא לי להיות אשה!".
"מסיבות חשק? לא תודה"
אם כך, אז המשימה הושלמה. הרי גם לכם כבר אין ספק שזו לא אותה נערה סוכרייתית ומופקת לעילא שפרצה לחיינו בגיל הרך (אך כזה שלא היה עובר סלקציה במסיבות חשק מסוימות) של 17, עם הסינגל הלהיט "סופרסטאר", שגם העניק לה שם מותג שליווה אותה שנים. נכון, אז הסופרסטאר אולי הלך, אבל הרוני דואני נשאר, ואיתו בחורה - סליחה, אשה - שאפתנית ומוכשרת שלא מפסיקה לרגע לחתור לעבר היעד הבא, ושמקבלת בברכה את השינויים שמתרגשים עליה. גם אם היא לא עוברת פאזה באופן מוצהר, הרי שהפאזה עטה עליה, וזה גם אומר שהיא לא מתרגשת מהביטוי "סמל מין" שאיתו מנסה כתב נודניק לעמת אותה, לא כמו בעבר. "אם אתה מאמין לכתבות שעשו איתי ועליי לאורך השנים, תראה שכבר מגיל 17 אני 'סמל מין'", היא צוחקת, "ואני זוכרת את אחד מהראיונות הראשונים שלי, כשיושב מולי כתב ושואל אותי, 'תגידי, את סמל מין?'. ואני, ילדה בת 17, אומרת לו, 'אוקיי, אז אתה אמרת, אחלה', ואחר כך הכותרת היא 'לא אכפת לי שמזילים עליי ריר'. אתה מבין?".
ומסיבות חשק עם זמרים מזרחיים ואבותיהם, זה משהו שמוכר לך?
"לא. תמיד שמרו עליי, ההורים שלי ממש הגנו עליי מהדברים האלה כי הם הכירו את העולם הזה מאחותי" (השחקנית יעל דואני - י"ב).
דואני לא רק אומרת, היא גם מיישמת: במקביל לתדמית הסקסית, דואני ממשיכה לתחזק קריירה בימתית לנוער ולכל המשפחה, עם השתתפות במחזמר החנוכה החדש "שלושת המוסקטרים", לצידם של אור טרגן ומאור שוויצר. גם במה שנראה כמו צעד בנאלי במסלול המוכר, רוני הצליחה להפתיע.
ספרי לי על המופע החדש.
"זה סוג של עיבוד לספר, כשהעלילה עוברת לסביבה מודרנית בפנימייה עם בני נוער", היא מסבירה, "ילדים שלא חוו בית חם ויש להם רק זה את זה. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. אני משחקת את מיליידי, דמות מאוד קשה, בוגדת, מרגלת, משת"פית שמוכרת את נשמתה לשטן. זו הפעם הראשונה שאני ממש, ממש רעה, הרי כל הזמן נתנו לי לשחק את הטובות, את הסינדרלות".
קריאת התגר על הטייפקאסט לא מספקת את דואני. בשנתיים האחרונות היא עובדת קשה על לימודי משחק בבית הספר הדרך, ואצל המורה האגדית רותי דייכס ("היא ה־גורו שהביאה אותי למקומות אחרים לגמרי, שהוציאה אותי מאזור הנוחות שלי"), במטרה להשתלב באופן בולט יותר בתפקידי משחק בתעשייה, לא רק בתכנים הממוענים באופן ספציפי לצעירים. "אני מאוד מקווה לקבל איזושהי הזדמנות לתפקיד מגניב בפריים טיים בטלוויזיה", היא אומרת, "אני הולכת לאודישנים ואני יודעת שכשזה יבוא, זה יבוא. אמא שלי תמיד אומרת לי את המשפט, 'רוני, מה שאת צריכה לקבל, את תקבלי', ואני מאוד מאמינה במשפט הזה".
"הגיוס לצבא היה סוג של משבר בשבילי"
אנחנו יושבים בבית קפה על אחד מהצמתים ההומים ביותר בתל אביב, ומדי פעם דואני צריכה לצרוח כדי שמכשיר ההקלטה שלי יקלוט אותה כראוי, אקט מתחשב שהיא מבצעת בשמחה רבה. גם פנים מול פנים היא נראית מעולה, ואם תציצו שוב בשער, תוכלו לחשוב שאתם יודעים מדוע היא לא נוגעת במאפים המפתים שהביאו לנו לשולחן. "זה לא קטע של שמירה על המשקל", היא צוחקת כשאני תוהה, "אני פשוט רגישה ללקטוז, ואני גם סוג של טבעונית עכשיו. בשר הפסקתי לאכול אחרי כל העניין עם אדום־אדום, ואז גיליתי את עניין הרגישות ללקטוז, אז מה נשאר? ביצים? אני יכולה גם בלי זה, ואני מרגישה שאני עושה טוב".
אנחנו מפטפטים קצת על מה שנשאר לטבעונים אחרי שכל הדברים הטובים סולקו מהתפריט שלהם, והיא חולקת איתי את המתכון המורכב להפליא שלה לפסטה, שאני מביא פה כלשונו: "לוקחים ספגטי, מוסיפים מלא־מלא דברים, עושים רוטב שמן זית או רוטב עגבניות, וזה תמיד יוצא טעים". אהרוני, מאחוריך.
באופן סמלי משהו, השנה דואני גם מציינת עשור לקריירה המגוונת שלה בתעשייה המקומית: 2003 היתה שנת הפריצה שלה עם האלבום "עולם חדש בחוץ". כשהיא עטופה היטב במותג המבהיק שנתפר לה בלייבל "ארט־פופ", מיצבה את עצמה דואני, בסך הכל בת קצת יותר מ־17, כנסיכת פופ מקומית עם להיטים ברדיו, קליפים מושקעים, הופעות במועדוני דאנס ובמהרה גם קמפיינים פרסומיים. האלבום השני, "לא עוצרת", הניב את הלהיט "אדוני" שכתב עבורה עברי לידר, ודואני החלה לבסס את מעמדה גם בשוק הילדים הרווחי, עם הופעות בפסטיגלים ובמחזות זמר, בערוץ ניקלודיאון ובערוץ הילדים. מתישהו לאורך הדרך פשוט נשר ממנה הכינוי "סופרסטאר", אולי בגלל שלא נזקקה לו יותר ואולי מפני שמעולם לא הפסיקה להצדיק את הטייטל המלכותי. ובכל זאת, היא נבונה ומיומנת מכדי להתכחש לתהליך שהפך אותה למי שהיא היום, מה גם שעבדה קשה מספיק כדי להגיח מעברו השני כזמרת־מבצעת לגיטימית. "הרוני סופרסטאר הזאת עיצבה את האישיות שלי", היא מסבירה, "זה שאני עקשנית, ועומדת על שלי ומכוונת מטרה. זה עיצב אותי, להיכנס אל תוך עולם כל כך קשה בשלב כל כך מוקדם. זה לא עולם סלחני".
הרבה אנשים שנכנסים בשלב כל כך מוקדם לדבר הזה חווים טראומות כאלה או אחרות. ואת?
"טראומות? אני לא חושבת, אבל משברים היו, בטח שהיו, בדרך כלל אחרי נקודות שיא".
מה למשל?
"אני חושבת שהגיוס לצבא היה סוג של משבר בשבילי. בגלל שהתחלתי את הקריירה בתיכון, לא הייתי כמו שאר התיכוניסטים, ואז בצבא יישרתי קו וזה היה קצת שוק בשבילי. הרגשתי נורא פגיעה פתאום, אבל בדיעבד אני מאוד שמחה שהלכתי לצבא ושחוויתי את זה, כי אם אני היום עם שתי רגליים על הקרקע, זה בגלל שהתגייסתי לצבא".
ואחרי? היתה תחושה שאת צריכה לבנות את עצמך מחדש?
"כן, אבל דווקא לא אחרי הצבא אלא אחרי שני האלבומים, כשעמדתי מול השלישי. שם הבנתי שאם אני רוצה להמשיך, אם אני רוצה שאלה יהיו החיים שלי, אז אני צריכה להביא משהו חדש, גרנדיוזי וגדול, בחיפוש אחרי האלבום השלישי הזה. מאוד חששתי: מה יהיה? מה אביא? למה מצפים ממני? ודווקא כשלמדתי לשחרר, אז דברים באו. באיזשהו שלב אתה מבין שאנשים אולי מסתכלים עליך, אבל שאין דרך אחרת חוץ מלא לדפוק להם חשבון. תעשה מה שאתה רוצה".
הרגשת צרות עין לאורך הדרך, חוסר פרגון?
"בטח, אני לא חושבת שיש תחום שאין בו את זה, בעיקר כשאתה מתחיל את הדרך כשאתה עדיין טינאייג'ר. גם היום אני יודעת שיש כאלה שמחכים לי מעבר לפינה, כי כשבן אדם מצליח יש מי שיחכה לו בפינה. אז תמשיכו לחכות, אני פיתחתי עור של פיל, ואספתי את האנשים הנכונים סביבי, וזה מאוד חשוב, מאוד".
בזמן האחרון דואני עובדת על המופע של האלבום האחרון, "אוסף פרטי", אסופת קאוורים מלבבים שלה לפופ אייטיזי מקומי מובחר, מ"ענוג" של נוער שוליים ועד "שיר בכיף" של קורין אלאל, פרויקט מגניב ביותר שטובל בהומור (תבדקו את הטיזרים ההורסים שדואני שחררה ביוטיוב) ומהווה השלה נוספת של תחפושת הסופרסטאר. "היה פה פופ מדהים, בדיוק כשנולדתי", היא מסבירה, "ואחרי שני אלבומי פופ שלי הרגשתי צורך לחזור אחורה קצת ולהתעסק עם זה. היתה פה סצנה מדהימה שבאמצע שנות ה־90 פשוט נעלמה, ולא רק שהיא נעלמה, אני מרגישה שהיא גם קצת נשכחה". פה היא עוטה הבעה של בוז תהומי, "לי כל הזמן אמרו 'מה, את עושה פופ?'. אז כן, אני עושה פופ, מה הביג דיל? קצת שכחתם, אבל היה פה פופ, ולא סתם, אלא מעולה".
יפה שהוצאת אלבום. זה לא שמרוויחים מזה.
"תראה, אני עושה את זה כבר עשר שנים שבהן עולם המוזיקה השתנה לגמרי. כשהתחלתי הייתי הולכת לחנויות תקליטים וחותמת על דיסקים, והיום עם האלבום הזה אני לא רואה את זה קורה. אבל כצרכנית מוזיקה, הפך לי מאוד קל לצרוך מוזיקה באייטיונס ישראל, למשל, ומתוך הרעיון הזה אתה גם מוציא אלבומים, כדי שאנשים יוציאו כסף ויקנו את השיר שהם אוהבים".
והם קונים?
"כן, ואני גם מאוד אוהבת את זה שהיום בן אדם לא צריך לחכות שישמיעו את השיר שהוא אוהב ברדיו. אם אתה אוהב משהו, אתה פשוט יכול להוריד אותו, ולבנות לעצמך את הפלייליסט שלך".
מתפרנסים מזה?
"כן, ויש גם הופעות ודברים אחרים. אני עובדת, טפו־טפו, ויש גם את ההופעות של חנוכה וטלוויזיה. אני עושה מה שאני אוהבת ומתפרנסת מזה, והיום אני מבינה איזו פריבילגיה זו".
ומה עם קצת...
"ריאליטי? עזוב. לאיזה ריאליטי אלך? להכניס את עצמי לבית, אני אתפגר, כי מבחינה נפשית אני לא מסוגלת להיות סגורה. פסיכולוגית, אני אתחרפן".
ושופטת או מנטורית ב"The Voice" או "אקס פקטור" למשל?
"אני חושבת שכמנטורית, כן, כי אני מרגישה שיש לי המון מה להציע ואני בן אדם שמאוד אוהב לחלוק את מה שהוא למד. אבל שופטת? אני לא יודעת. זה ממש לא פשוט, לבוא לבן אדם ולומר לו: 'הדרך שבחרת עד עכשיו היא לא טובה לך'. אבל למרות זאת אני הכי אוהבת את 'אקס פקטור'. זה עשוי מצוין, נכון?".
צמד המילים שחוזר על עצמו בפעמים הרבות ביותר במהלך הראיון שלנו הן "אשה" ו"לשחרר", ואצל דואני, שתיהן קשורות באופן בלתי נפרד לבן הזוג, חן מונצ'ז, רואה החשבון החתיך (ולא, זה לא אוקסימורון) שאיתו התחתנה לפני שלוש שנים. "אני נורא פעלתנית ולפעמים זה יכול להיות מעייף", היא צוחקת, "אבל לפעמים בן אדם צריך לדעת לשבת על ספה ולראות טלוויזיה, וחן מלמד אותי לעשות את זה".
אחרי שלוש שנות זוגיות, תעני לי: שגרה זה רע?
"כמו בכל דבר צריך לתחזק ולשמר את זה, זה סוד הקסם".
על מה אתם רבים?
"על זה שאני בלגניסטית, ועל זה שאני לא מסוגלת להתרכז יותר מרגע אחד".
כבר התחילו להפעיל עליכם את מכבש הלחצים של "מה עם הילדים"?
"נו מה? ברור. אמא, אבא, ברק פכטר (צוחקת), סתם אנשים ברחוב 'את נשואה, לא? אז מה עם ילדים?'. מבחינתי זה לא משהו שיהיה במורד הדרך, ממש לא. אני יודעת שהאימהות תהיה תפקיד חיי, ואני לא ארצה להיות מהאמהות שלא רואות את הילדים שלהן. וזו הסיבה שזה עוד לא קרה, כי אני כן אוהבת את העבודה שלי ורוצה להמשיך עוד קצת לפני. יש לי עוד קצת זמן, אבל אני לא יכולה להגיד לך שזה רחוק ממני, לא כמו אז כששאלו אותי ביום חתונתי. לא התחתנתי בשביל לעשות ילדים, ואני מרגישה שמאז שהתחתנתי אני פורחת".
אז עוד שלוש שנים ככה אפשר להזמין אולם לברית?
"שלוש שנים זה הרבה, לא?".
צילום: רונן אקרמן, סגנון: מזל חסון, איפור: איימי לסוכנות "סולו", שיער: ליאור גבריאלוב, ע.צלם אלי איתן, ע.סגנון: לירון שמעוני, ביגוד: ג'קט אדום של מיקה בשן, גופיית טוניקה לבנה Q דורית שרון, קרדיגן, אמריקן אפרל
