עבור אנשים רבים, האפוקליפסה תתרחש כאשר תפרוץ מלחמת עולם שלישית, או ברגע בו חייזרים ינחתו כאן, ברגע שאיראן תהיה גרעינית או ברגע שנגלה שהמטוס המלזי ברח מהבית ומופיע בימים אלה ב"חתולה על גג פח לוהט" באוף ברודוויי. אבל עבור רבים מחסידי המגזין האגדי "ווג" האפוקליפסה כבר הגיעה, והיא בדמותו של השער האחרון של "ווג" האמריקאי, בו קים קרדשיאן וקניה ווסט מתנוססים, זחוחים ומעפנים מתמיד.
עליהום כזה לא היה מזמן. הטוויטרהשתגע, שרה מישל גלר הודיעה שהיא מבטלת את המנוי שלה, ג'יימס פרנקו וסת רוגן עשו ספין על השער בו הם מחובקים, שוחררה גרסה בה מיס פיגי מתנוססת על השער במקום קרדשיאן, הטוקבקיסטים שאלו מתי יתנו גם להאני בו־בו שער ב"ווג", ובאופן כללי התגובה היתה ברורה: קרדשיאן לא צריכה להיות על השער של "ווג". היא הכי רחוקה מאייקון אופנה שיש. מיושנת, פרחית, נובורישית, ומייצגת את ההווי הכי לא־קוטורי בעולם. ועדיין - היא שם!
לכל מי ששואל מה הבעיה - הרי היו נשים הרבה פחות מפורסמות מקרדשיאן שהופיעו על שער "ווג" - צריך להבין: קרדשיאן מסמלת עבור רבים - ורבות מקוראות "ווג" - את הדבר הכי נחות תרבותית ואופנתית שיש, ובצדק.
בהרבה מובנים, השער של קימיה ב"ווג" הוא התחלת הסוף של אנה ווינטור, עורכת המגזין. היא כבר לא חדה כמו פעם, אומרים. היא התחילה לשבת בשורות השניות (!) של תצוגות האופנה, מוסיפים. גם התספורת שלה כבר לא מה שהיתה. קימיה הרגו את הקריירה של ווינטור, אבל אל תשכחו מי התחילה אותה: מיכאלה ברקו בת ה־19, על השער של "ווג" בשנת 1988, הגיליון הראשון שערכה ווינטור לבדה. כך נסגר לו מעגל שהתחיל באחת הנשים היפות והקלאסיות של ישראל, ומסתיים בפרחה במרצדס.
