התוכנית המקורית היתה לצנוח יחד ממטוס. או ללכת לפיינטבול. או ללונה פארק. התירוץ הרשמי היה שמיכאל אלוני הוא חובב אקסטרים. הסיבה האמיתית היתה הניסיון ליצור הסחת דעת מתוחכמת במיוחד כדי לחלץ ממנו שברי מידע על חייו הפרטיים. בסוף הלכנו על הפתרון הקל - כמה ליטרים של בירה. לא שזה הפך את המשימה לקלה יותר. שאלה פשוטה כמו מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי, למשל, דורשת ממנו 20 דקות של תשובה פתלתלה ומתחמקת. גלישה, אגב, זה התחביב החדש. "כל דבר אני אוהב לקחת עד הסוף, לבדוק את הגבולות שלו", הוא מצהיר, "צניחה חופשית כבר עשיתי, לונה פארק - אני ישר הולך לרכבות ההרים המטורפות, וגלישה זו האהבה הגדולה שלי. התחלתי לפני שלוש שנים, וזהו - התמכרתי".
מיכאל אלוני בצילומים לכתבת שער ל"פנאי פלוס"
(צילום: אמיר לוי, כתבת: מורן זלמה)
מה הדבר הכי קיצוני שעשית?
"בפעם אחרונה שהייתי בסרי לנקה, לקחנו אני ועוד גרמני נסיעה למקום שנקרא אדאמ'ס פיק, פסגה גבוהה שקדושה לכל הדתות ועולים אליה לרגל. הגרמני פרש באמצע, בסוף הגעתי לבד והסתבר שהגעתי בלילה האחרון. כלומר, שכבר קיפלו את כל הפנסים שראיתי בדרך... הקטע הוא להגיע בזריחה לגונג שיש שם, להקיש בו, ואז מקבלים צמיד אנרגיה קדוש או וואטאבר. בקיצור, עשיתי את זה לבד תוך כדי סופת ברקים כשכל הזמן אין אור, בתוך ג'ונגל מטורף".
וואו. זה סיפור האקסטרים הכי משעמם ששמעתי בחיי.
"כן", הוא אומר ומותח את החיוך המוכר שלו מאוזן לאוזן.
אתה טוב בזה, אה? לחיות מתחת לרדאר.
"כן, אני לא איזה סלב טיפוסי. אני לא נמצא בהשקות, אני לא מדבר על החיים שלי בכתבות בעיתון, אני אוהב להפריד את החיים שלי מהעבודה. זה גם לטובה וגם לרעה. היתה איזו כתבה לפני כמה שנים, הכתבת התקשרה אליי אחר כך, 'תן לי משהו, תן לי איזה סיפור'. מתעצבנים. יש אנשים שרוצים לעניין, 'לספק את הסחורה', ויש אנשים שקל להם לדבר על עצמם. אני לא מסוג האנשים האלה. 'אני ככה ואבא שלי ככה וחברה שלי ככה'. את הדברים שאני עושה בדרך כלל, העיתונות לא יודעת".
אם אתה כל היום בים, איך זה שאין פפראצי שלך?
"יש לי חופים נסתרים".
אתה יודע, אתה יכול לפחות להמציא סיפורים מעניינים.
"עשיתי את זה פעם".
צ'ירס, אני מאיצה בו להשתכר. "זה ייקח קצת זמן", הוא צוחק. ערב שלישי, ואנחנו מפסידים פרק של "TheVoice", שאלוני, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון מוכשר ועסוק, מנחה זו השנה השלישית. עוד רגע עולה ב־yes סדרת הנוער והילדים "שוברי גלים" שבה הוא משתתף, בסוף החודש הוא עולה עם ההצגה "הפושעים החדשים" של עדנה מזי"א בקאמרי (לצד רבקה מיכאלי, סנדרה שדה ורותי אסרסאי), ובינתיים הוא מראיין מתמודדים לפני אודישן מול שרית חדד. "לדעתי זו עונה מעולה ממש", הוא אומר בהתלהבות אותנטית. "יש איזו טרנספורמציה, ואנשים שמגיעים לתוכנית הם לא האנשים שאת מצפה שיגיעו. אנשים שכבר עברו כברת דרך. זה מעניין שאנשים כאלה, שהוציאו אלבום או סינגל וצריכים את הפוש, מגיעים לתוכנית שלנו. הרי היום יש סקאוטרים מכל התוכניות שיש, אבל הם בוחרים להגיע אלינו. זה כי הם רואים בתוכנית בית שנותן משקל להתפתחות של האמן. ואני באמת מתרגש מזה. אני סאקר של זה. למשל, הייתי ממש נרגש מגילי ארגוב".
ומה דעתך על מי שטוען שההפקה ניצלה אותו לטובת הרייטינג?
"אני לא מסכים. אני חושב שהמחשבה מאחורי זה היתה לתת לו את המקום המלא והכבוד המלא שלו. לא מתוך רצון לשפד אותו על טהרת הרייטינג. אני חושב שהעונה לא חסכנו בסיפורים מרגשים, אבל באנו עם הרבה יותר מודעות. יש לך המון מתמודדים שמגיעים בלי סיפור. התוכנית נעה בין לצחוק על זה לבין להביא סיפורים, כי בסופו של דבר זה חלק מהפורמט שפועל על דרמה אנושית".
וזה לא ציני?
"אני חושב שציניים הם מי שמבקרים את זה".
אז אין ציניות? יצא לך, לצורך העניין, לפתח קשר אמיתי עם מישהו מהמתמודדים?
"עם הרבה מתמודדים נשארתי בקשר אחרי התוכנית, קטלין רייטר, לינה מחול, רז שמואלי, רודי ביינסין, גיא ויהל".
הרבה ממי שציינת נעלמו. במיוחד הזוכות.
"זה מאוד תלוי מי. אתה מקבל מומנטום להמשיך ליצור, זה קשה לפני וקשה אחרי, ואביב תמיד אומר ואני מסכים איתו - המלחמה האמיתית היא בחוץ. זה שזכית זה אומר שתהיה הכוכב הבא של המדינה? נינט עשתה את זה פעם אחת. מוזיקה בארץ, להבדיל מאמנות אחרת, היא קשה מאוד, לאורך שנים".
איך יחסיך עם המנטורים?
"טובים. יש לי דיבור איתם. הכי צחוקים עם שרית. היא אדירה. יש צחוקים איתה ועם אביב, יאללה. הם כל הזמן נעים בין סכסוך לאהבה. מופע שאני מאוד מחכה לו זה שהם יעשו נוקיה או קיסריה ביחד. יש חדרים נפרדים, אבל כל פעם מישהו מזמין. ׳תבוא פעם אחת לחדר שלי, נשב׳, ותמיד יש התכנסות. כולם באים אליי. אביב בא אליי הכי הרבה. שרית יותר מתבודדת, אבל גם היא באה".
יש לה כישרון־על, לדבר ולא להגיד בעצם שום דבר.
"לא, לא, אני והיא מדברים על הכל".
אני מדברת דווקא על הדינמיקה בתוכנית עצמה. רמי קלינשטיין, למשל, התקשה להשתלב.
"זו תוכנית טלוויזיה. יש כאלה שהם זמרים מעולים, פרפומרים מעולים, אבל כשתשימי אותם בטלוויזיה והם צריכים לייצר טלוויזיה, זה לא הדבר הטבעי שלהם. גם המנטורים שלנו היום, יש כאלה שכבר שם ויש כאלה שעוד צריכים להסתגל".
אלוני, כבר בן 30, תל אביבי מלידה, בוגר ניסן נתיב, הוא חתיכת דיסוננס מעניין. בין תפקידים מוערכים בסרטים עצמאיים כמו "חורבה" שביים עמיר מנור, או "עלטה" שביים מיכאל מאיר ו"שטיסל" המשובחת בטלוויזיה, הוא משלב תפקיד אורח בסנסציית טווינז עתידית כמו "שוברי גלים", וכמובן, הוא מנחה את אחת מתוכניות הריאליטי הנצפות בישראל. בהתאם, גם הביקורות עליו חצויות. כשחקן הוא זוכה להערכה מקיר לקיר, וכמנחה? ובכן, יש למבקרים השגות, וזה תיאור רגוע. "אני חושב שלאנשים היה קשה לקבל את העובדה ששחקן מנחה", מסביר אלוני, "'מה, למה הוא יכול לעשות את שניהם?'. אני קורא ביקורות. כל הצגה חדשה, כל תוכנית חדשה או סרט, אני תמיד פותח. סאקר של הביקורות".
והביקורות על ההנחיה לא תמיד אוהדות.
"כן. חארות. בני זונות", הוא אומר בחיוך. "זה ביקורת? באמא שלכם, לא הבנתם כלום. אני חושב שיש ביקורות שהן נכונות ומדויקות, ויש כאלה שסתם. לשרוף".
לא מסכים על כלום?
"הם אמרו בעיקר שאני אנמי. אני לא מסכים עם זה, זו גם לא הביקורת שאני מקבל מהרחוב. כולם ברחוב רוצים רק לחבק אותי. ואגב, ישבתי עם נאור ציון לא מזמן, הוא אמר לי, 'שמע, הבאת משהו שחסר. משהו אנושי, בעולם שבו חסרה אנושיות'. אני חושב שזה בסופו של דבר מה שרציתי להשיג. הכי קל זה לעשות את הדבר ההפוך, הרובוטי או השיפוטי. אבל להביא משהו אמיתי? פה המלחמה. וזו המלחמה שלי בכל מקום. ביחסים עם אנשים, בהנחיה ובמשחק".
מה הטייק שלך על תפקיד המנחה?
"אני מנסה להיות אמיתי וקול. לא מתאמץ. אני לא אוהב לראות הנחיה מתאמצת. אני אוהב מאוד את ההנחיה של 'האח הגדול' אגב, יש להם טלפרומפטר מעניין, וזה שינוי שעשיתי, הבאתי כותבים שיהיו איתי, ואני גם כותב לעצמי הרבה ומאלתר. אני מנסה לתת משהו כנה, שהצופה יגיד, ׳אני מסכים איתו׳. להעביר לצופה מה קורה כרגע ועם מה הוא צריך ללכת, ובלי ׳אוי, זה היה מקסים׳, בלי קשר לזה שמתמודד הרגע נתן הרגע את הביצוע הכי גרוע שלו. אני לא מאמין בזה".
ככל שהתוכנית מצליחה, אתה ממצב את עצמך יותר ויותר ככוכב הנחיה ופחות כשחקן, לא?
"לא. היום המסך מוצף בשחקנים שאמרו, 'הנה, תראו את מיכאל, אני רוצה גם!'. תורג׳י, אלוש, כולם עובדים. (בלגלוג) 'אני שחקן, שם את עצמי רק באמנות, מתייפייף'. אני חושב שהתעשייה בישראל עובדת ככה. זה מאפשר לקחת 60 כדורי ג'אגלינג במקום שלושה, לפתח את עצמי. אני עובד עכשיו עם עדנה מזי״א, גיבורת השלאגרים של הקאמרי ומטילה ביצי זהב כל הזמן. אז אפשר לשפוט אותה, עושה תיאטרון מסחרי וזה, אבל בסופו של יום היא אומרת לי, 'אני רואה את הקהל. אני צריכה לדעת מה לגרום לו להרגיש באותו רגע. אני לא כותבת את זה לעצמי'".
לא בדיוק גישה הארטיסטית.
"בולשיט! סליחה, אבל בתחת שלי הגישה הארטיסטית. אתה צריך לחשוב על הקהל. אתה לא יכול ליצור לעצמך. אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע אותו, האם הוא משמיע רעש? אני עושה סרט, אני רוצה שכמה שיותר אנשים יראו אותו. אני עושה הצגה, אני רוצה שהיא תרוץ 500 פעם. כשמשהו שאני עושה לא מצליח, בא לי למות. זו אשמתי. לא אשמתו של אף אחד, זה אני".
כשאתה בוחר תפקידים אתה הולך על בטוח, או שאתה אוהב את הסיכון?
"אני כל הזמן לוקח סיכונים, אני חי את מה שהמורה שלי למשחק שנפטר אמר לי: 'הכלל הראשון הוא - תיכשלו, כן? תהיו מכוערים, כן? מטומטמים, כן? אל תצליחו!'. זה מה שהוא אמר. עם זה אני הולך. רק אם אתה מהמר על כישלון, אתה יכול להצליח".
אז איך התמודדת עם הכישלון המפואר של הדרמה המושקעת שבה כיכבת, "עד קצות האצבעות"?
"וואו. התבאסתי. איך העבירו אותנו מהפריים טיים לאוף־פריים, שתי עונות שידרו ככה. חשבתי שזו אשמתי. לקחתי את זה עליי. כשתוכנית לא מצליחה, גם אם עשיתי בה תפקיד אורח, אני רואה את זה ככישלון אישי שלי".
