התמונה האהובה עליי
"הבת שלי, הדסה ז'קלין, דקות אחרי שיצאה לעולם. חדר לידה בבית חולים לניאדו. רותם אשתי צילמה את הרגע הזה בעודה שוכבת במיטה. בחרתי בתמונה הזאת כי חיכיתי לרגע הזה הרבה זמן, ואני אוהב בתמונה את השקט שיש השמחה, הרגע הזה שאין כלום מסביב".
מה יפה בו: הצניעות. כבר תקופה ארוכה שכהן לא מפסיק לתקתק עבודה, אבל מעולם לא שמעתם ממנו "אין מספיק עבודה בתעשייה הזו" או "מלהקים מתעלמים ממני". שום אכלו לי־שתו לי, רק עבודה קשה, התמדה ומעל לכל - כישרון.
מה נכון בו: 2016 היתה השנה שבה מוריס כהן סוף סוף פרץ באמת ובתמים אחרי שנים של עבודה ושלל תפקידים על המסך הגדול ("השוטר", "המשגיחים"),הקטן ("בלו נטלי", "אדמה", "כפולים", "בתולות") והבמות ("הבוגד" בתיאטרון באר שבע, "גלנגרי גלן רוס" בתיאטרון חיפה). מלבד התפקיד הראשי ב"אבינו", סרטו עטור השבחים של מני יעיש שזיכה את כהן בפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר, כיכב גם ב"עיקרון ההחלפה" של HOT בתפקיד העסיסי של בלש פרוורטי ונכלולי, ואפילו הספיק לרשום הופעה ב"נעלמים" של HOT וניקלודיאון. כל אלה הפכו אותו סוף סוף לשם מוכר בציבור הרחב, גם מחוץ לתעשייה שכבר זמן רב מודעת לכישרונו, ולעזאזל, הגיע הזמן. מדובר בשחקן נפלא.
ובכל זאת משהו: היעדר האגו הוא עניין נפלא ומרענן במחוזותינו, אבל טיפה ממנו עדיין צריך במקצוע הזה. נו, אמרו לנו למצוא משהו שלילי, אבל לא אמרו שאסור לנו להמציא.
