רכילות+
כתבת השער
איילת זורר על החלטת גדעון סער: "אסור לעבור על זה בשתיקה"
אחרי שכבשה כל פסגה אפשרית בהוליווד, לאיילת זורר קצת נמאס מהפורמט המתיש של בית קפה־ראיון־תודה ולהתראות, ובגלל שהיא כל כך מהממת, החלטנו לפרגן לה. אז הנה, בלי פילטרים ועם מינימום התערבויות, כל מה שאיילת רוצה להגיד. ותאמינו לנו שהיא רוצה
צילום: אורי דוידוביץ', עריכה: מיי חן, כתבת: מורן זלמה

צילום: אורי דוידוביץ', עריכה: מיי חן, כתבת: מורן זלמה

סגורסגור

שליחה לחבר

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

 

תעשייה

"נהיה בארץ סוג של רעב גדול יותר לצאת החוצה. לצערי, הוא מוכתב בחלקו מגופי שידור שאומרים: 'את זה אנחנו יכולים למכור'. זה אסון האסונות, לפי דעתי. כל היופי והכוח של הטלוויזיה הישראלית היה בזה שהיה מקום לעשות דברים אחרים, יוצאי דופן, שלא נעשו רק כדי להימכר. אוקיי, אז 'בני ערובה' אולי נמכרה עוד לפני שהפיקו אותה פה, אבל לסדרה הזאת יש טריק: היא מתרחשת רוב־רובה בין כותלי בית. לא היה לנו תקציב להרבה יותר מזה, וזה כל היופי: בגלל שאין לך ברירה, אתה צריך לפתח את הדרמה האנושית שבפנים, את הממד הפסיכולוגי. בעיבוד האמריקאי קצת שכחו לעשות את זה, והלכו על כיוון המותחן. אני חושבת שז'אנר ללא מסר עמוק זה כמו גרעפס. זה בא והולך. אם יש אמירה אמיתית, אם יש דרמה, אז הז'אנר משרת אותה, וזה קופץ מדרגה. אני סאקרית של דרמה".

 

 (צילום: גיא כושי ויריב פיין)
צילום: גיא כושי ויריב פיין
 

לחם עבודה

"יש פרויקטים שאתה עושה למען האתגר שהם מציבים, יש כאלה שאתה עושה לפאן, ויש כאלה שאתה עושה לפרנסה. בכל פרויקט שעשיתי, בכל סרט, תמיד היה משהו אחד שהיה בשבילי סיבה חד משמעית להיות שם. היו שני סרטים, לא אגיד את שמותיהם, שהסיבות שעמדו מאחוריהם היו תועלתניות לגמרי. אחד מהם הביא לי בהמשך את ההזדמנות של 'מלאכים ושדים', בפירוש הביא לי אותו, והשני הביא לי את הבית שקניתי, ועם זה אי אפשר להתווכח. ככה זה: יש את הפרויקטים שטובים לכיס שלך, ויש את אלה שטובים לנפש. לפעמים הם באים ביחד, אבל זה מה־זה נדיר. ב'מלאכים ושדים', למשל, נהניתי ברמות שאי אפשר לתאר. (צוחקת). החוויות על הסט, האנשים שעבדתי איתם, החוויות מחוץ לסט, להיות ברומא... תענוג. זה היה כמו להיכנס למערה הזאת של 'סומסום היפתח'".

 

"יש את הפרויקטים שטובים לכיס, ויש את אלה שטובים לנפש" (צילום מסך: מתוך "מלאכים ושדים")
"יש את הפרויקטים שטובים לכיס, ויש את אלה שטובים לנפש"צילום מסך: מתוך "מלאכים ושדים"

  

סלבריטאיות

"זכיתי בפרס עבור 'בני ערובה' בפסטיבל הטלוויזיה של מונטה קרלו, אז הושיבו אותי בשולחן של החשובים. אני הכי שמחה על הפרס כמובן, ומודה על המזל שלי והכל, אבל לי באופן אישי יש מין צד כזה סוציאליסטי שכאילו אומר: 'יאללה, נו'. זה קצת, קצת, מגעיל. גדלתי במשפחה של פועלים, אני תופסת את עצמי כבן אדם רוחני, בלי דת. אני מאמינה שכולנו שווים, וכשאני רואה דברים כאלה, אני חושבת לעצמי: 'מי. זה קצת פתטי בעיניי. אנחנו משחקים את המשחק, וזה באמת משחק, הוא משרת רק את הביזנס של הסרט שיוצא. אבל ההצגה הזו לא באמת מפריעה לי. היא מצחיקה אותי, אני מבינה שזה חלק מהעניין, ואם אתה ברומא, התנהג כמו רומאי. אתה לא יכול למשל, להחליט שאתה לא מתראיין. זה נראה לי פוציות".

 

"האידיוט שמאמין לעצמו? לכל זה?' (צילום: GettyImages)
"האידיוט שמאמין לעצמו? לכל זה?'צילום: GettyImages

 

על שטיחים אדומים ובעלים גולשים

"לפעמים זה קצת עובר את גבול הטעם הטוב, בוא נגיד ככה, כי הנעליים הן פשוט דרקוניות, אי אפשר ללכת בהן, והשמלות חונטות באופן מטורף. זה מזכיר לי את הסיניות שהיו קושרים להן את הרגליים. בעלי חי את ההפך. מה זה ההפך? ההפך של ההפך. אני יוצאת מהבית והוא אומר לי, 'תילחמי בהם, אריה קטן' (צוחקת). ההוויה הזאת זרה לו, ובאמת, באיזשהו שלב הפרדנו כוחות, הפסקנו לעשות דברים שלא מתאים לו לעשות, ולמען האמת, גם דברים שלא מתאים לי. אני לא מסוגלת, למשל, לשבת על החוף ולצפות בו גולש. אחת מהבדיחות המשפחתיות שלנו זה שצפיתי בו יום שלם ואחר כך אמרתי לו, 'כן, היה מדהים, ראיתי את הגלשן שלך, הוא היה ירוק', והוא מסתכל עליי ואומר לי 'הגלשן שלי צהוב'. אני לא גולשת איתו כי אני לא ברמה שלו. ממש קשה לחתור! פעם חתרתי איתו חצי יום, ואחר כך לא יכולתי להזיז ידיים איזה שבוע. והמים בקליפורניה כל כך קרים...".


 (צילום: גיא כושי ויריב פיין)
צילום: גיא כושי ויריב פיין
 

יצירה

"בהחלטות של החיים אני הרבה פחות אמיצה מאשר בהחלטות של קריירה. הלכתי לשיעור כתיבה. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה מורכב המקום הזה בחיים שלי של קבלת החלטות, כי כתיבה זה רק לקבל החלטות. למה הייתי תקועה כל הזמן? כי התאהבתי בדברים שכתבתי, נדרשתי להחליט לגביהם ולא הצלחתי. אבל התמדתי כי אני חושבת שזה שהפחדים שלך עולים מהתת מודע למודע, אתה צריך להיות ממש אידיוט כדי לא להסתכל עליהם. אז התחלתי לטפל בזה, התחלתי לכתוב משהו, ואני עובדת עליו עכשיו, למרות שהרגלי העבודה שלי זוועתיים. קניתי הליכון בשביל זה, כי כל כך קשה לי לשבת בזמן שאני מנסה".

 

מגה־סלבים

"כל הזמן שאני עובדת בהוליווד לא היתה לי אפילו חווייה שלילית אחת על הסט. הייתי אומרת אם היתה, אבל לא מציינת שמות. אפילו לא אחת. אולי זה בגלל שאני מאוד עצמאית בסט, אולי בגלל סוג האנשים שיצא לי לעבוד איתם. ובאמת, יצא לי לעבוד עם אנשים שהם הטופ של הטופ, מכל הבחינות. רון האוורד (שביים את זורר ב"מלאכים ושדים" - י"ב), סטיבן ספילברג (שאיתו עבדה ב"מינכן") וטום הנקס הם כאלה. באיזה מובן? במובן של ההצלחה, וכמה שזה אתגר להישאר אנושיים בתוכה. כולם, שים לב, אנשי משפחה, ולכולם יש הרבה ילדים. זה פשוט מחייב אותם להיות נורמליים. מצד שני, יש אחד, שחקן, שתיין, עם משפחה גדולה, והוא לא בדיוק דוגמה להתנהגות".

אחד שעשה סרט על ישו ולכלך על יהודים כשנתפס נוהג שיכור?

"כן, אחד כזה".

 

"יצא לי לעבוד עם אנשים שהם הטופ של הטופ". עם מקגרגור והנקס (צילום: GettyImages)
"יצא לי לעבוד עם אנשים שהם הטופ של הטופ". עם מקגרגור והנקסצילום: GettyImages

 

צ'יל אאוט

"קשה לי להירגע. לפעמים אני יושבת לראות סדרת טלוויזיה, ואז מגיע שלב של רגשות אשמה על זה שאני לא מתפקדת ויושבת שש שעות לראות משהו, ואחר כך שלב של 'זה בסדר, זו המקצוע שלך, את צריכה לראות!'. אבל בתכלס? רק טבע מרגיע אותי. לבד, או אני וגלעד, כי אני צריכה לנשום, לפעמים, ללכת, לא לדבר על עבודה".

 

 (צילום: גיא כושי ויריב פיין)
צילום: גיא כושי ויריב פיין
 

שיעור מולדת

"אני מאוד אוהבת להגיע לפה, אבל הפעם זה היה קצת ארוך. שלושה שבועות, וללא בית, כל הזמן עוברים ממקום למקום. זה לא יקרה יותר, שאני לא מסדרת מראש מלון או בית איפשהו. זה גם זמן לא קל להיות פה, עכשיו, כל כך מדכדך, ועוד על רקע פוליטי. בסדר, גם בארצות הברית קורים אסונות, שם לא חסר, אבל הם מסוג אחר: שריפות, רעידות אדמה, מישהו שנכנס לבית ספר ויורה ב־15 תלמידים. בדרך כלל, אני חווה דברים שקורים בארץ דרך פילטר, כי אני לא פה, במיוחד בעניינם של מי נבחר או לא נבחר, מי כן שם כיפה או לא שם כיפה. ואז אני באה לביקור, ואמא שלי מספרת לי שמעכשיו אין סופרמרקטים בתל אביב בשבת, ואני אומרת  אם הייתי פה, לא יודעת מה הייתי עושה. אסור לעבור על זה בשתיקה".

 

"אין סופרמרקטים בתל אביב בשבת? 'וואט דה פאק?'" (צילום: ירון ברנר)
"אין סופרמרקטים בתל אביב בשבת? 'וואט דה פאק?'"צילום: ירון ברנר

 

קמפיין

"אני פה עכשיו בשביל קמפיין פרסומי. אתה יודע מה? זו פרנסה מכובדת ביותר. זה נתן לי אפשרות להגיד 'לא' לכל מיני דברים שלא רציתי לעשות, פרויקטים בטלוויזיה שהיו הופכים אותי לאשה עשירה, אולי אפילו ממש מפורסמת, אבל לא הייתי רואה את המשפחה שלי. ויתרתי עליהם, וזה שאני פרזנטורית אפשר לי את זה".

ספרי לי על הפרויקטים.

"אני לא יכולה... היו שניים, אבל הם נכשלו, אז אולי זה לטובה (צוחקת). הייתי מרוויחה עליהם טוב, אבל אתה לא רוצה שהדבר הגדול הראשון שאתה עושה בטלוויזיה ייכשל, נכון?".

 

איש הפלדה

"הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו בארץ? הביטחון האישי. זה שבהרבה מקומות, אתה מרגיש בטוח, וזה משהו שבארצות הברית, בלוס אנג'לס, פשוט אין. הדבר שאני הכי אוהבת בארצות הברית? את הספייס, הפרטיות,

את זה שלא באים אליך ושואלים: "אז מה המצב? על מה את עובדת עכשיו?". למרות שזה קצת השתנה עכשיו, ואמהות בבית הספר של הבן שלי התחילו להתעניין ולשאול, שזה סימפטום של 'איש הפלדה'. סרטים אחרים

שהם ראו איתי, הם לא קישרו שזאת אני, אבל עם סופרמן הילדים שלהם כבר מזהים, אז המצב קצת השתנה. אבל לא נורא, לא משהו קיצוני".

 

"אבל עם סופרמן, הילדים שלהם כבר מזהים". זורר וראסל קרואו ב"איש הפלדה" (צילום מסך)
"אבל עם סופרמן, הילדים שלהם כבר מזהים". זורר וראסל קרואו ב"איש הפלדה"צילום מסך
,

 

בואי נימלט מהערים

"איפה המקום שאני הכי אוהבת בעולם? הריף באילת. אני פשוט אוהבת את המקום הזה. לקחתי לשם את ליעד, והוא צלל שם. המקום שאני הכי אוהבת מחוץ לישראל? אולי רומא. רומא מהממת. וסיני, אני מתה על סיני. זה הכי עצוב בעולם שלא הולכים לשם עכשיו. החופש האחרון שלי היה בקוסטה ריקה, אבל הבית? הבית הוא איפה שגלעד וליעד".

 

חרדת ביצוע

"לפני הצילומים של "מלאכים ושדים" עשינו קריאה שולחן גדולה של התסריט, עם כל השחקנים, והצוות ואנשי הסטודיו, ואני אמורה לקרוא את השורות שלי מול כל אלה. פחדתי נורא מזה כי אני קוראת ממש גרוע וצריכה משקפיים, ובאמת, זה היה פשוט מזעזע. וכמובן שטום קורא מעולה. הפאדיחה הכי גדולה שלי? היתה פרמיירה של הסרט בטוקיו, וכמעט פספסתי את הטיסה כי חשבתי שזה היה בערב, ובעצם הטיסה היתה בבוקר. שמתי את הילד בגן, ואז בדרך הביתה התחלתי לקבל כל מיני טלפונים זועמים והבנתי שאני חייבת לטוס לשדה התעופה. זה נגמר בסדר, אבל יכול היה להיגמר לא נעים. הם לוקחים את זה מאוד ברצינות שם".

 

"אסור לך ליהנות ככה ממשהו שאתה מרוויח עליו כסף". עם האוורד והנקס על סט מלאכים ושדים  (צילום: GettyImages)
"אסור לך ליהנות ככה ממשהו שאתה מרוויח עליו כסף". עם האוורד והנקס על סט מלאכים ושדים צילום: GettyImages

  

כיסופים

"הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו כשאני לא פה זה קניידליקי. זה משהו שסבתא שלי ודודה שלי היו מכינות, מאכל צ'כי של בצק שעשוי מגבינה ותפוחי אדמה עם משמשים, ואת הכל זורקים למים. זה ביזארי ברמות, אבל זה הדבר הכי טעים בעולם. אם יודעים לעשות את זה טוב, זה מדהים. אם לא, זה יוצא מגעיל. הדבר שאני הכי לא מתגעגעת אליו פה זו הנהיגה. אתה לא יודע איזה סיוט היה לצאת מתל אביב היום. הייתי תקועה נצח בירקון".

 

הוליווד כמראה

"פעם חבר שלי אמר לי משהו מאוד מצחיק: הוליווד היא המקום היחיד בעולם שבו אדם תוקע לעצמו סכין בגב. זה מקום עם אנשים מאוד מוכשרים ומאוד יצירתיים, אבל יש שם תחרות גדולה, וזה הופך אותה למקום לא קל. הלקח הכי חשוב שהוליווד מלמדת אותך נובע מזה שהיא מראה: כשאתה שם, אתה תראה את הפחדים שלך משתקפים, את האגו שלך, איפה אתה יכול להתעלות ואיפה לא. אם אתה לא מוכן לראות את עצמך כפי שאתה, זה לא המקום בשבילך".

 

 (צילום: גיא כושי ויריב פיין)
צילום: גיא כושי ויריב פיין

 

חלומות ספילברג

"אני נורא, נורא רוצה לעבוד שוב עם ספילברג. הלוואי עליי שזה יקרה. זו היתה חוויה מדהימה. הוא לא מביים אותך ברמה של מה לעשות ואיך לעשות את זה, אלא אומר לך מה הוא רואה, ונותן לך להגיע לשם. הוא מאסטרו, ללא ספק. לפעמים זו בעיה של במאים בארץ, שהם אובר־מביימים. לפעמים אתה מקבל מהם הרבה יותר ממה שאתה צריך, וזה משיג את התוצאה ההפוכה. הדברים הכי חשובים אצל במאי הם ביטחון עצמי ואמון בבני אדם".

 

ימי הטום

"השחקן שממנו הכי למדתי הוא טום הנקס, והדבר הכי חשוב שלמדתי ממנו זה שעל הסט כולם עובדים קשה ולכולם יש את אותה אחריות כלפי הסרט. אתה צריך לכבד את כולם באותו האופן, כי אתה תלוי בהם והם בך. טום עובד לפי העיקרון הזה, וזה כל כך חשוב. יש גם שחקנים שהפגישה איתם והעבודה לצידם דווקא אכזבה אותי, אבל לא ניכנס לפרטים" (צוחקת).

 

 

"השחקן שממנו הכי למדתי הוא טום הנקס" (צילום: GettyImages)
"השחקן שממנו הכי למדתי הוא טום הנקס"צילום: GettyImages

 

(סגנון: סיימון אלמלם איפור: אסף בבו שיער: יניב זאדה ע. סגנון: ליהיא אבישר)

 

>> הראיון המלא בגיליון "פנאי פלוס" של השבוע

 

 

תגובות לכתבה
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פייסבוק
אינסטגרם
twitter
ספיישל
הדגמים המנצחים של 2018