(כתבת: מורן זלמה, צילום: יוגב איטאס ואסף מגל, עריכה: אסף קוזין)
"זה תובל שפיר", אני שומעת חיילים בתחנת האוטובוס מאחוריי. קצת היסטריים, אבל רק קצת: בגיל 14 הם היו צורחים בהתלהבות, היום הם רק מתלחשים. המיקום: רכבת מרכז, ליד אוטובוס ענק שמקושט בצילומים מהסרט "גאליס - המסע לאסטרה", כולל פרצופו של שפיר בגודל אבטיח. המטרה: שלוש פרמיירות של הסרט, בירושלים, ראשון לציון והרצליה. המשימה: להיכנס לסרטים באמצע ההקרנה של "גאליס", להפתיע את הילדים, לצעוק איתם "גא־ליס! גא־ליס!" ולצאת. נשמע פשוט, לא? כן, אבל כשמדובר בכוכבי הילדים הגדולים ביותר בארץ, אין סיכוי שזה יעבור בקלות, ושמונת המאבטחים שהצטרפו לצוות יודעים את זה היטב.
שפיר הוא כנראה הפופולרי שבהם. "כל הזמן אני מעריץ אותו יותר ויותר", מספר לי ליאור ניסנוב, בן 14, אחד מצמד מנהלי העמוד "מעריצי אליאנה תדהר ותובל שפיר", "בחיים לא הייתי חושב שהעמוד יצליח ויגיע כמעט ל־17 אלף לייקים, אבל זה בדיוק מה שקרה. כל הזמן אני שומע מילדים שמספרים לי 'תובל ירד מהבמה כדי להתחבק ולהצטלם איתי', 'תובל חייך אליי', 'תובל בירך אותי לבת מצווה', וזה לא מובן מאליו, לא תראי הרבה שחקנים שעושים ככה".
אז בדרך לפרמיירה הראשונה גם אני מנסה לקבל חיוך או חיבוק מזה שעושה ככה, אבל הוא מרוחק, קצת קפוא. בכל זאת, קם ב־6:00 בבוקר כדי להתייצב בזמן על האוטובוס. "כמה אתה שונא ראיונות?", אני שואלת, והוא חושב. "כשאני סבבה עם עצמי, אין לי בעיה עם זה", הוא עונה בכנות, "אבל כשאני לא, קשה להתראיין". "והיום? סבבה?" אני שואלת. "סבבה", הוא מחייך, ופתאום אני מצליחה להבין איך הקסם שלו עובד על אלפי ילדים, וגם אומרת לו את זה. "אני לא יודע איך להתנהל עם ההערצה הזאת", הוא מתוודה. "קצת קשה לי להזדהות עם זה. אולי אם לי זה היה קורה כילד היה לי יותר פשוט להבין את כל העניין, אבל אני הייתי פחות קיצוני בהערצה שלי. הערצתי את 'המורדים', אבל לא ככה. מצד שני, יצא לי לראות את רוברט דה נירו כשהיה בארץ, ואומנם הייתי כבר בוגר אבל בכל זאת זז לי משהו בגוף, התרגשתי, ופתאום נפל לי האסימון והבנתי מה הילדים מרגישים".
ועד כמה זה קיצוני? מעריצים גרמו לך פעם להרגיש לא בנוח?
"בטח, כששואלים שאלות אישיות מדי. אבל היום כבר אני חושב שאין שאלה שיכולה לגרום לי לתסכול, אני פשוט בוחר לא לענות. יש לפעמים חוסר יכולת לכבד את המרחב הפרטי שלי, אם אני עסוק בעשייה, למשל. אני לא מדבר על בקשות להצטלם או לרצות חתימה, זה בסדר גמור. אבל יש סיורים מודרכים למשפחות שלמות בראש העין, שם אני גר. פעם הגיעה אליי חבורה עם שני כלבים והצטלמתי עם הסבתא והילדה ועם הכלב והילדה ועם הסבתא והכלב. עדיף לי להצטלם ולשלוח אותם לדרכם מאשר לסרב".
לא מפחיד אותך עכשיו, למשל, להגיע למקום עם מאות ילדים שרק רוצים חתיכה ממך?
"מתרגלים לזה. לא אגיד לך שאין תגובות היסטריות, ופונים אליי כל הזמן ברשתות חברתיות, מתקשרים ומסמסים, אבל זה סוג של עבודה. אני יודע איך לעבור את זה בצורה הכי נעימה, למרות שיש ימים שאני קם על צד שמאל, מצוברח, והדבר האחרון שמתאים עכשיו זה לקבל כזה בוסט של אנרגיה ותמיכה כשאני מרגיש שאני לא מבסוט על עצמי. אם אני מרגיש ככה, אף אחד לא יוכל לשכנע אותי אחרת, והכל נתפס כזיוף וכשקר".
אם אתם רואים פה מוטיב חוזר, אתם צודקים. ילד הפלא, הכוכב בן ה־21 עם הפנים המתוקות והתמימות, שכל ילד במדינה היה מת להתחלף איתו, מתגלה כהרבה יותר מורכב ממה שחושבים, וזה משמח. "אני משחק מגיל 12", מספר שפיר, "וזה אומר לעמוד בציפיות מקצועיות ובאחריות ולשמש דוגמה, לעשות דברים גם אם הם לא תמיד מוצאים חן בעיניך, להסתובב בחברה של מבוגרים. דברים נכנסים לך לתודעה בלי שאתה שם לב. הרבה הרגלים שליליים, כמו שיפוט חריף של אנשים אחרים, או לנסות להגן על עצמך גם כשאין סכנה".
למה הכוונה?
"בעבר הרגשתי שאני צריך להיות קשוח בעמדות שלי כדי שלא יפגעו בי ובזכויות שלי. חשבתי שאני צריך ליצור מול מעריצים או גורמים שעובדים איתי דיסטנס, להרגיש שאני שולט במצב, ושהכל יהיה בסדר אם רק אדע לשמור מרחק. אחר כך הבנתי שאם אני יוצר דיסטנס, אני בעצם יוצר אותו מעצמי. הבנתי שכשאני משחרר את עצמי, בעצם אני מגן על עצמי הכי טוב".
אנחנו מגיעים לראשון לציון. ים של ילדים שעומדים ומושיטים ידיים תוך צרחות מונע מהאוטובוס להמשיך לנסוע. בכל פעם שמישהו מחבורת "גאליס" מציץ מחלון האוטובוס, ההמולה גוברת. אני מפלסת את דרכי בין הצרחות ופוגשת את עומר, עידן וליאור, שלוש מעריצות שרופות בגילאי 8 עד 12, שמחכות לרגע שבו ירדו השחקנים מהאוטובוס. "אין דברים כאלה, הם מושלמים", הן אומרות, "אנחנו מעריצות אותם עד השמיים". כשאני מנסה לברר קצת יותר לעומק, הן מספרות שהשחקנים עזרו להם לעבור את התקופה האחרונה: "נגיד היתה אזעקה", אומרת אחת מהן, "ונכנסתי לאינסטגרם שלהם, וראיתי שהם מחזקים אותנו, אז זה עזר לנו מאוד".
הייתן רוצות למסור להם משהו?
"כן, שהם מושלמים".
בינתיים באולמות למעלה הכוכבים מובלים במסדרונות חשוכים, חמים ומצחינים קלות, עד שאנחנו נעצרים בחדרון קטנטן ומחכים. אין אוויר, ושירן סנדל מבקשת רשות לצאת רק לדקה לנשום. אבל אי אפשר, כי עוד מעט הם חייבים להיכנס לאולם ולהפתיע את הצופים. מנהל ההפקה מבקש מהצלמים לכבות את את האורות במצלמות הווידאו כדי להעצים את ההפתעה. אנחנו עומדים בחושך מוחלט, צמודים זה לזה, ואני מבהירה לדניאל מורשת שאם מישהו חופן אותו, זו לא אני. יש מצב שאני משקרת.
אחרי כמה דקות נפתחת הדלת השמאלית והצלמים ומנהל ההפקה נכנסים לאולם להכין את הילדים לכניסת הכוכבים. הילדים נעמדים ברגע אחד במקומותיהם וצורחים, אולם עוברת בדיוק דקה עד שמנהל ההפקה חוזר ומדווח שמדובר בילדים שרואים את הסרט "צבי הנינג'ה", ואופס, טעות באולם. תובל מתעקש להיכנס בכל זאת, כי הילדים יתאכזבו, וכי הם עומדים וצורחים "גאליס, גאליס". בסוף הם נכנסים לשני האולמות, שרים קצת עם הילדים ואומרים להם דברים בסגנון "אנחנו סופרים עד שלוש וכולם יושבים במקום". חינוך, זו לא מילה גסה.
"גאליס - המסע לאסטרה" (ביים עודד רז) הוא לא הסרט הראשון ששפיר עושה, אבל בהחלט הסרט הראשון שממש התרגש לעשות. בימים אלו הוא מחולל סנסציה קופתית מקומית עם ימבה כרטיסים שנמכרים, והוא מבוסס כמובן על הסדרה בעלת אותו השם שבה מככב השפיר, שבגילו הרך כבר אוחז בניסיון רב משל שחקנים ותיקים ממנו בהרבה: שפיר הופיע בשלוש עונות של "השמינייה", בסדרה "פצועים בראש" בסרט הקולנוע "פעם הייתי", רשם הופעות בפסטיגל ודיבב של כמעט כל תוכנית טלוויזיה אפשרית. "היו לי הרבה היסוסים וחששות לפני שהשתתפתי בסרט, כי לא רציתי לעשות משהו שיהיה סתם", הוא מתלהב. "זו אחת החוויות החזקות בחיי מבחינה מקצועית, כי מדובר במשהו שאין לו רפרנס בארץ, זו פעם ראשונה שעושים סרט פנטזיה לילדים. בהתחלה כשסיפרו לנו על מה זה הולך להיות חשבתי שמותחים אותי, בקטע של 'נראה לכם שאפשר לעשות כזה דבר?' ואז ראינו את התלבושות והאביזרים, והבנתי שזה קורה".
הצילומים לא היו פשוטים, הוא מספר. "צילמנו בתנאים חמים במדבר ומתחת לאדמה, ימים ארוכים של סצנות מורכבות, והיו גם רגעי משבר. בקטע אחד היינו צריכים להישכב על אדמת המדבר ב־12:00 בצהריים ולהשתנק. חייב להיות תיאום בין השחקנים, כי מספיק שמישהו אחד לא יהיה באנרגיה של השאר וכולנו ניראה לא אמינים. היו רגעים שכמעט הרגשתי שאני נשבר".
למרות שהסרט בהחלט מהווה יהלום נוסף בכתר מלך הילדים ולמרות שברור לחלוטין כי הפופולאריות העצומה שלו בעולם הזה היא נכס כלכלי ומקצועי רב ערך, שפיר שאפתן: הוא רוצה עוד, מעבר לגבולות התחומים היטב של הז'אנר. "עשיתי גם כמה פרויקטים למבוגרים, כמו 'פעם הייתי' ו'פצועים בראש'", הוא אומר, "והייתי שמח לעשות מוזיקה ולשיר, אבל אני עוד לא מרגיש שם, גם נפשית וגם מקצועית. מעניין אותי לכתוב לעצמי סרט או סדרה ולביים את זה". הוא לא פוסל גם בחירות תפקידים נועזות יותר. "אני לא חושב שמשהו יעצור אותי מלעשות את זה. אני שחקן בסדרה מאוד מצליחה ואני מאוד מכבד את ערוץ הילדים, אבל גם ב'פצועים בראש' הדמות שלי קיללה מדי פעם וזה היה בסדר".
יש משהו שלא תעשה? סצינות סקס הומוסקסואליות? עירום מלא?
"לא, לא חושב. לא הייתי עוצר את עצמי בכל מה שקשור למשחק. אולי יש משהו שלא עולה לי כרגע בראש, אבל אני רוצה להאמין שאת רוב הדברים הייתי מנסה לעשות".
כשצפה שוב בסצנת הנשיקה שלו ושל אליאנה מהסרט, הופתע מעט. "אנחנו רגילים להתנשק עוד מהסדרה" הוא אומר, "זה חלק מהעבודה. אבל הסצנה הזו היתה שונה... כשראיתי אותה עכשיו היא נראתה לי הרבה יותר בוגרת ומלאת תשוקה".
מה החברה אמרה על זה?
"שאלה טובה. לא דיברתי איתה על הנשיקה הזאת, אבל אולי כדאי באמת לברר איתה את זה. נראה לי שלא נעים לראות כזה דבר. לי היה קשה אם הייתי רואה אותה מתנשקת בסרט עם מישהו. זה בעייתי, כי מצד אחד אני מקווה שהיא תאמין לי כי זה מראה ששיחקתי טוב, אבל מצד שני – אולי עדיף שלא".
החברה היא דור קדוש, החברה הרצינית הראשונה שלו, והוא איתה בזוגיות כבר שנה. "היא לא בקטע של משחק בכלל", הוא מבהיר, "ולא קל לה להתמודד עם כל המעריצות. היא לא קשורה לעולם הזה. העולם שלה תמים ויפה". ואולי קצת פחות תמים עכשיו, אחרי שכמה מעריצות נלהבות מדי כתבו עליה תגובות נאצה. הוא זה שהתחיל איתה, הוא מספר. "שלחתי לה הודעה בפייסבוק ששמעתי שהיא רקדנית ואני יודע שמחפשים רקדנים לפסטיגל. זה יצא ממני טבעי, לא חשבתי הרבה".
מתוחכם, אבל מה לגבי "אני תובל שפיר, בואי נצא"?
שפיר צוחק ומסמיק. "לא חשבתי בכלל שהיא מעוניינת בי".
עם כל גילויי ההערצה וההיסטריה, אתה עדיין מסוגל לחשוב שמישהי לא מעוניינת בך. זה יפה.
"לא יודע, זה לא נשמע לי אמיתי, כל ההערצה. לא חושב שזה משהו שיכול להתפתח לקשר ארוך ורציני. הם רוצים את האימג', אין להם באמת מושג מי אני".
אתה חושב שאתה חסר ביטחון?
"אפשר להגיד. זה לא משנה מה אתה מקבל מבחוץ, אם מבפנים לא תאמין בזה. אין לזה שום ערך. מה שקורה בפנים - זה מפעל החיים שלי. יש הישגים ויש כישלונות. הרבה פעמים הרגשתי צורך לקום ולעוף, למרוד ולברוח, כדי להרגיש שאני בוחר מה לעשות. לקח לי הרבה זמן לפתח תשוקה לעבודה הזאת. לא היתה לי מטרה. היתה תקופה, ולפעמים עדיין, שאין בי תשוקה לשחק. שיש בי תחושת אי ודאות, שאני לא בטוח שזה מה שאני רוצה לעשות כל חיי. מגיל צעיר המקצוע הזה בחר אותי. לא הרגשתי שאני זה שבוחר, אלא שזה התגלגל לידיי. השאלה הזאת תופסת אותי מדי פעם, זה כמו משהו שמתנגן לי בראש: מה זה היה יותר, הבחירה שלי או המקום שאליו החיים גלגלו אותי?".
איך אתה מתמודד עם זה?
"זה לא פשוט. יש בתוכי מרד גדול, רצון לקום וללכת. כמו הרס עצמי, אתה לא מקבל את מה שיש לך, אתה רוצה לשבור את הכלים. רצון שמגיע ממקום אלים שרוצה לגרום לך לשנות הכל, לשנות את כל החיים, את מי שאני".
>> המשך הראיון בגליון פנאי פלוס של השבוע
(צילום: ליאור נורדמן, סגנון: אלעד זר איפור ושיער: ורד קני)
