שי גבסו בצילומים לשער פנאי פלוס
(כתבת: מורן זלמה צילום: חגי דקל עריכה: אסף קוזין)
קנאת סופרים
"ארבעה אלבומים תמיד מרגיש לא מספיק. היום הדרך יותר סלולה לי, יותר ברורה, במיוחד אחרי שיצא 'מ.ש.ו.ג.ע קצת' שעבדנו עליו כל כך הרבה, אני מרגיש מאוד מסופק. היום אני רוצה לעשות מוזיקה שיותר דומה למה שאני שומע בחו"ל. אני לא רוצה להישמע מזלזל, אבל להרגיש שיש פייט עם היוצרים בישראל, למות מקנאה כשאתה שומע שיר של מישהו אחר, זה קורה לי פעם בשנה, שנתיים. בפעם האחרונה זה קרה לי עם 'עדיין ריק' של לירן דנינו, ובחו"ל? 'שנדליר' של סיה".
שנדליריקה
"אני שואף לחו"ל, אבל אני כותב בעברית. אתה רוצה לעשות את המוזיקה שלך כמה שיותר טובה, ואני מאמין שאם היא מספיק טובה, אז היא פורצת החוצה. אני גם לא רואה סיבה לא לעשות את זה בעברית. עכשיו, בעקבות סיה, הבנתי שאפשר להעביר מסרים במוזיקה. לפעמים ממש לא מבינים מה היא שרה בדיוק, אבל זה לא משנה: אתה מרגיש את זה".
זהב טהור
"לעשות מוזיקה באולפן זה נורא קשה. כל כמה ימים אתה נשבר מהשיר. אני משגע את הנגנים שלי. כשעבדנו על 'מ.ש.ו.ג.ע קצת', הקלידן שלי צעק עליי, 'אתה סתם אומר, זה נשמע בסדר גמור'. אחרי זה הלכתי הביתה וראיתי ביוטיוב סרטונים על שלמה ארצי, מכל פינה ומכל זמן. ראיתי איך הוא עובד באולפן, 'אני רוצה שהשיר יהיה אדום', והנגנים שלו לא מבינים מה הוא רוצה, אומרים עליו מה שהנגנים שלי אומרים עליי. יום אחרי הגעתי לאולפן ואמרתי, 'אני רוצה שהשיר הזה יהיה זהב'. לא מעניין אותי, אני לא מרוצה עד שזה לא הופך להיות 'זהב'".
נשק חם
"אני לא יודע מי זה הקהל שלי ומה מחבר אותם זה לזה. אחד רוצה לשמוע את 'נשק', אחד רוצה את 'כל הימים', ואתה עומד שם על הבמה ומנסה לרצות את כולם. היום אני מבין שאני פשוט צריך לעלות לבמה, ולשיר את מה שאני מרגיש".
אנרגיה בימתית
"אני זוכר שבהופעה הראשונה שלי כל כך פחדתי לשכוח את המילים, ביקשתי שישימו לי טלפרומפטר. היום אין סיכוי שזה יקרה לי. יש משהו שקורה לפעמים, שכשאתה עולה לבמה, זה המקום האחרון שאתה רוצה להיות בו. פריצת הדרך שלי עם עצמי היתה בהופעה בניו ג׳רזי. אמרתי לעצמי, אני לא חייב לעשות את זה, אני פשוט חי את זה. ומאז הופעות זה ה־דבר בשבילי. וכן, אני עולה לבמה סחי. אתה צריך להיות בלבל מסוים של אנרגיה. יש עזרים חיצוניים, אבל עדיף שזה יבוא ממך".
ארים ראשי
"זה היה השיר האחרון שנכנס לאלבום הראשון שלי. הלחן הזה ישב אצלי כמה חודשים, עד שיום אחד התיישבתי בחדר, כיביתי את כל האורות, ישבתי מול איזו תמונה יפה של עץ וכתבתי אותו. לא יכולתי לדמיין מה יהיה איתו. האמת שלא קישרתי את זה למקום דתי, היום, כשאני שר 'אשא עיניי למרחקים', אני מתכוון לאיזשהו אור שנמצא שם, שפעם היה לו שם מסוים".
פלייליסט
"כששיר לא עובר פלייליסט התחושה לא נעימה, מעצבנת, הרי זה הפילטר לקהל, למרות היוטיוב וכל זה. זה כאילו קושרים לך את הידיים והרגליים ואתה לא יכול להתבטא, אבל אני מאמין בשיטה הזאת, אני חושב שכשאתה מוציא שיר אתה צריך לדפוק אותו לאנשים במוח. הבעיה היא לא בגלגלצ, אלא בתחנות האחרות שאצלן אין פלייליסט, שמשמיעות שיר חדש רק פעם או פעמיים, וככה מפספסים המון שירים".
אופטימיות היא שם המשחק
"מההתחלה אמרתי שקודם אתן ביטוי למוזיקה, ואז אקח עוד כובע. אני עושה מלא אודישנים, עכשיו, כשאני מצלם סרט, אני יודע מה זה כשיש לך דמות מאוד מסוימת, ולא משנה כמה מוכשר השחקן שבא לאודישן, הוא לא מה שהיה לך בראש. אז זה שאני לא עובר מלא אודישנים זה לא מבאס אותי. מצד שני, היה תפקיד בתיאטרון, במחזמר, והגעתי עד הסוף באודישנים, אבל בגלל שאין לי ניסיון על במה במובן של תיאטרון, לא קיבלתי את התפקיד. זה חסר היגיון בעיניי, ומבאס".
מחובר, בלי סודות
"עכשיו היו לי כמה הצעות, ואמרתי לא. ההצעה הכי מפתה היתה מ'מחוברים', בגלל שאני מאוד אוהב ריאליטי, מת על זה. למזלי אמרתי לזה 'לא', כי היו רואים שהייתי במצב נפשי כל כך מעורער. אני לא שולל, זה תלוי אם יש לי חוויה לעצמי, ואם יש בזה אמנות, כי יש משהו בריאליטי שחושף כל כך הרבה, שלא נשארים יותר סודות".
מלך האריות
"תמיד חשבתי שהמוזיקה זה משהו שעומד לקרות ממילא, אז הצבא זה הזמן שלי לעשות משהו אחר. העליתי פרופיל, התגייסתי לתותחנים, ואז קרה 'כוכב נולד' ולקחו אותי למקומות אחרים. הפרסום היה כל כך מטורף, שאם לא הצבא, הייתי נשאר בבית. ילדות ישנו מתחת לבניין וכל בוקר כשקמתי זה היה כמו סצנה מ'מלך האריות', הייתי צריך לצעוד ביניהן".
חרטות? פחחח
"אני זוכר שלפני הגיוס רציתי להיות נורא נורא מפורסם, ואז הגיע הגיוס ואמרתי לעצמי, 'טוב, שי, זה כנראה כבר לא יקרה כשאתה צעיר'. ופתאום זה קרה. החיים שלי מתחלקים ללפני ואחרי. אני בקשר עם נינט. אנחנו כמו חברים מהטירונות, זה תמיד נשאר. לא מתחבר לאלה שמגיעים ל'The Voice' וחשוב להם להבהיר שהם לא רואים טלוויזיה. מוזיקה זאת מוזיקה וזה קורה דרך הטלוויזיה כמו שזה קרה פעם דרך פאב".
משחק של דמעות
"בעשר השנים האחרונות הפקתי לקחים על התקשורת ושכחתי מהם. גם על הכתבה ההיא ב־'7 לילות' (זו שבעקבותיה הגיע ריב פומבי עם העיתונאי רז שכניק - ש"ט), אמרו לי: 'אתה ידעת, אתה התראיינת'. אבל זה לא ככה, יש לך רצון להתבטא, והרבה פעמים אתה רואה את עצמך אחר כך כתוב בצורה מסוימת וזה לא נעים. אני בכלל לא מצטער על מה שאמרתי על הכתבה הזאת. אני חושב שכל השלבים היו נכונים, איך שהתראיינתי, איך שהגבתי ואיך שהשלמתי עם הכתב".
רכילות
"אני משתדל לא לקרוא מדורי רכילות, טוקבקים, אני נפגע, זה מכעיס, מרגיש כאילו מישהו נכנס למקומות הכי פנימיים שלך. כן, נפגעתי מהשמועות. אני שנים לא הולך לים כי אני לא רוצה שיצלמו אותי. עכשיו, כרגע, משום מה, אני לא נפגע מזה. זה פשוט לא אישיו".
טראסט אישיוז
"כמעט ואין לי חברים מהתעשייה. אני לא מזמין הביתה חברים. אני יודע שאני מאוד חברתי ואוהב אנשים, ככל שהם פטפטנים ומעניינים זה יותר כיף. קשה לי לתת אמון. אני לא סומך, זה העניין, לא סומך. זה מוזר, כי אני כותב הכל חשוף, אבל בחיים האישיים כשאני רואה אנשים שיכולים לתת אמון באחרים אני לא מבין את זה, מה, באמת? אנשים יכולים לעשות את זה?".
אבא גנוב
"אם אני רוצה להיות אבא? לפני כמה שנים רציתי, ומזל שלא הבאתי ילד לעולם, כי אין לי מושג איך הייתי סוחב אותו. היום? אני רוצה, אבל מה זה לא רואה את זה קרוב".
חתונה
"מהחתונה נהניתי. אני בעד. נישואין? למדתי לא לשלול שום דבר עד הסוף. כשהתחתנתי זה היה מתוך רצון גדול לחגוג את האהבה. נישואין מביאים איתם התחייבויות שנראות לי כמו קולר על הצוואר, שחונקות".
בדד
"אני היום רווק, גרוש, איך קוראים לזה? לבד. עד עכשיו נמשכתי לטיפוסים מסוימים - אבודים. היום נראה לי שצריכה להיות חברות ופתיחות. להחליט מראש על מחויבות נראה לי לא טבעי בכלל. היום אני חושב שזוגיות כמו ללכת יד ביד, אבל כל אחד לכיוון שלו. ומונוגמיה לא סותרת את זה".
פאשניסט
"אופנה וסטייל הם דבר כיפי, הם אמנות. הבנתי שהמונחים שלי למה יפה ולא יפה שונים לגמרי מהסביבה, אבל זה מה שאני אוהב בתל אביב: בפסיפס הכללי הכל נראה נורא יפה, כמו ציור. זה פשוט להביע את עצמך ומה אתה מרגיש באותו יום, באותו רגע".
שרים לענייני טוקבקים
"אני קורא עכשיו המון ביוגרפיות, מרטין לותר קינג, מנדלה, בגין, גם ליידי גאגא קראתי. אני לא חושב שיש כאן מנהיגים באמת. כאלה שאוזנם נטויה לציבור, כמו השחורים ומה שמרטין לותר קינג עשה איתם באמריקה, כאן המנהיגים קשובים לטוקבקים. אין להם ראיית עולם ברורה שמושתתת על אמת פנימית. ההגדרה של מנהיג ישר זורקת אותי לאנשי רוח, אבל מה זה בכלל איש רוח? מרטין לותר קינג היה איש רוח. למרות שאני חושב שמתחילים לצוץ מנהיגים פה ושם, כמו למשל שי פירון, שאני מכיר באופן אישי".
פוליטיקה ירוקה
"בדיוק ראיתי שלאלדד (גל-עד ש.ט) מ'האח הגדול' יש קעקוע של 'לא נשכח ולא נסלח', וחשבתי לעצמי שאם הייתי רואה את זה לפני כמה שנים הייתי בעדו, הייתי מתסיס את כולם להצביע לו. ברור שאמנים צריכים להגיד את הדעה שלהם, אבל שזה גם יישמע. אם אגיד את הדעה שלי וזה ישר יצבע אותי כיפה נפש וזה, אז עדיף לא להגיד את זה ולמצוא צורות אחרות להגיד את זה. בבחירות האחרונות הצבעתי לעלה ירוק, שלפחות יהיה כיף".
אלוהים והתורה לחוד
"אני לא מאמין במילה חילוני, אני פשוט חושב שתורה ואלוהים הם לחוד. זה בעבע בי כמו קומקום רותח. אם זה לא נותן לך אושר - זה כנראה לא זה. אני מאמין בשירה שמאחורי הדברים. אני עדיין מפקפק בזה, האם אלה צירופי מקרים או באמת העולם מנצנץ אליך מכל מיני דברים?".
(שי גבסו יחגוג את השקת אלבומו החדש ב־24.11 בזאפה הרצליה)
