לפני שיצא מהארון והתוודה על הביסקסואליות שלו, לרן דנקר היו סיוטים שבהם זורקים עליו עגבניות. עכשיו הוא מנהל מערכת יחסים ארוכה ויציבה עם גבר, מוציא אלבום אישי וסינגל חושפני, נע בין הופעות שבהן מעתירים עליו אהבה ומרגיש בטוח בעצמו, אבל עדיין מסרב להניף דגל של אף קהילה - כי הוא פשוט לא מאמין בזה.
"סליחה חבר'ה, אבל הולך להיות פה עכשיו ריח של פסטה עם בשר, לא הספקתי לאכול!". זהו הדבר הראשון שאני שומע מרן דנקר רגע אחרי שהוא עולה על וואן ההופעות שעתיד לשים פעמיו לבאר שבע, שם תתקיים הופעה שלו. 11 שנים עברו מאז סיבוב ההופעות האחרון של דנקר, בו הופיע לצידו של עילי בוטנר במסגרת האלבום המשותף שלהם "שווים". "הופענו אז המון, 16-18 תאריכים בחודש, זה משהו שדי לא קיים היום, אולי רק בזמר המזרחי," הוא משחזר. נראה כי למרות הניסיון הבימתי העשיר שלו - גם במוזיקה וגם בתיאטרון - דנקר עדיין מתרגש, אפילו עכשיו כשהוא בעיצומו של סיבוב ההופעות המקדם את האלבום החדש שלו, "משהו אחר". "כמו לקראת כל הופעה אני חושש ומתרגש. אני מגיע להופעה עם רצון להיות נוכח, לחשוף את עצמי וליצור קשר עם הקהל. אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה פשוטה, אבל זו לא. אני באמת רוצה שאנשים יקשיבו".
3 צפייה בגלריה
יאוזה! רן דנקר
יאוזה! רן דנקר
יאוזה! רן דנקר
(צילום: גיא כושי ויריב פיין )
איך אתה מרגיש שהציבור תופס אותך כיום, יותר כמוזיקאי או יותר כשחקן?
"יש לי תחושה שתופסים אותי קודם כל כשחקן. ולגבי המוזיקאי, אנשים עדיין צריכים לבדוק ולשמוע איך ההופעה. אני רוצה שהאנשים, בייחוד אלו שהם לאו דווקא הקהל הקבוע שלי, יבואו להתרשם; שיבואו ויראו שיש פה משהו מעניין ושזו לא גחמה, ושידעו שמוזיקה זה הדבר הראשון שעשיתי אי פעם בחיים שלי. תמיד היה לי יותר נוח לשיר מאשר לשחק. אני מרגיש שבשירה אני יותר עצמי, זה יותר פשוט לי, בלתי אמצעי, כמו איבר בגוף שלי שפשוט עוזר לי לדברר את הנשמה שלי".
ב"בית" חוקר דנקר את חיי האהבה שלו, את המורכבות שבהם ואת המשמעות שלהם. זהו גם השיר הראשון באלבום שעוסק בסוגיית נטייתו המינית ובמערכת היחסים הרומנטית שהוא מנהל עם גבר. "על פניו יש בשיר הזה כעס על זה שהרשיתי למישהו להתאהב בי ורימיתי אותו, ויחד עם זאת אני חושב שבאיזשהו אופן השיר הזה פשוט מתחנן לאהבה, ומבקש שלא יעזבו אותו. האינסטינקט הראשוני שלי הוא תמיד לומר: 'למה אתה פה? למה אתה צריך אותי? עזוב, אל תהיה כאן!'. זה האוטומט שלי, כי כנראה זה גם מה שחוויתי בתור ילד".
נשמע שעשית עם עצמך עבודה. אלו מסקנות שהגעת אליהן לבד או דרך טיפול?
"מאז שאני זוכר את עצמי אני מטופל אצל פסיכולוגית, אבל אתה יודע, גם אם אתה מטופל שנים בסופו של דבר אסימונים נופלים ברגע שהם נופלים. הייתה לי פנטזיה שאולי כשאני אפגוש בגבר שאני אוהב יירגעו אצלי כל השאלות והפחדים סביב המושג 'בית'. עכשיו אני מבין שזה לא באמת משנה, זה שאני עם גבר כרגע זה לא מרגיע לי את הפחדים ואת השאלות ואת הרצון לבעוט במסגרת. מה שכן משנה זו ההחלטה שלי להתקרב לעצמי, להתקרב אל הזוגיות ולהחליט שאני נשאר - בלי קשר לגבר או אישה".
3 צפייה בגלריה
אוי, אתה לוהט
אוי, אתה לוהט
אוי, אתה לוהט
(צילום: גיא כושי ויריב פיין )
ואיך הסביבה הגיבה לחשיפה הזו מצדך?
"היו אנשים שאמרו לי: 'יצאת מהארון, בטח אתה מאושר עכשיו'. לא, אני לא, זה לא שינה שום דבר. מה שמשתנה זה הבפנים שלי, זה הלעשות את המהלך הזה, שהוא הרבה יותר עמוק מרק הזהות המינית שלי, שאני עדיין שואל עליה שאלות".
דנקר יצא מהארון כביסקסואל ב-2015, וחשף את בן זוגו ב-6 שנים האחרונות - איתי וייזר (42), תסריטאי ובמאי, יוצר הסדרה וההצגה "מייקל". הגילוי הפתיע רבים, בייחוד לאור מערכות היחסים המתוקשרות שניהל דנקר בעבר עם ידועניות, ביניהן נינט טייב, ליאל דניר ויעל פוליאקוב. כשהוא נשאל על יציאתו מהארון וניפוץ תדמית אליל הבנות, נזכר דנקר בדאגות שהתלוו לחשיפה. "חששתי מזה בהתחלה, בעיקר בסביבות גיל 25-26 כשהייתי בניו יורק.
היו רגעים שחשבתי: 'מה יהיה אם אי פעם אני אספר שאני נמשך גם לגברים?'. היו לי סיוטים בלילה שאף אחד לא רוצה לראות אותי ושזורקים עלי עגבניות, ושיהיו אלימים כלפי ושיצחקו עלי ושיבוזו לי. לא ידעתי מה אני אעשה. אבל כשכבר עשיתי את המהלך והתחלתי לצאת עם איתי - הפחד פשוט התמוסס. הרגשתי שאני עושה משהו שהוא נכון לי. אין דבר כזה מאוחר מדי. יכולתי להבין את זה רק ברגע שהבנתי את זה. הדברים קורים בדרך שהם קורים. היציאה מהארון הייתה עבורי לא רק מינית וזהותית, אלא גם נפשית - ובכל כך הרבה רבדים. כולל באמנות שלי. היציאה מהארון היא חלק מהמרכיב הזה שגורם לי להיות במקום הרבה יותר חופשי וחשוף היום".
אתה רואה את עצמך כנציג של הקהילה הגאה?
"אני לא מרים דגל של אף קהילה, אני לא מאמין בזה. אני מאמין בלעשות את מה שאני עושה דרך האמנות שלי. אני חושב שברגע שאתה מרים דגל אתה מיד מצמצם משהו. אני כן חושב שהמהלך של הקהילה הוא מהלך חשוב, והמאבקים חשובים וכשיהיו יוזמות רלוונטיות אשמח לקחת בהן חלק. כמו אז, כשהייתה את ההפגנה בכיכר רבין נגד חוק הפונדקאות. קמתי בבוקר והיה לי ברור שאני הולך. המארגנים לא הזמינו אותי והם גם לא הבינו מה אני עושה שם. באותה הזדמנות בחרתי לבצע על הבמה את השיר 'שווים' יחד עם עילי".

הכתבה המלאה עם רן דנקר וכתבות נוספות בגיליון החדש של פנאי פלוס - עכשיו בדוכנים!

3 צפייה בגלריה
למי אתם מחכים, רוצו לדוכנים!
למי אתם מחכים, רוצו לדוכנים!
למי אתם מחכים, רוצו לדוכנים!
(צילום: גיא כושי ויריב פיין )