"בא לי להיות פצצה - אבל לא מספיק בשביל להפסיק לאכול"
(צילום: אורי דוידוביץ')
לפני שנתיים ישבה מירי מסיקה בביתה והרגישה כאב נפשי עז. היא שלפה את הטלפון והתחילה לכתוב. "הייתי במקום מאוד נמוך באותו יום", היא נזכרת. "היה לי רע ואמרתי לעצמי: 'יאללה, כל השבורים - עם דגש ב־ב' - וכל מי שחייב להיפצע כדי להרגיש חי, שיבואו אליי. יאללה, בואו'. כך נולד הסינגל האחרון שלי, 'כמה כמה', שעוסק בהרס עצמי ובמקום הזה של אדם שלא אכפת לו לאבד הכול בשביל רגע מרגש אחד. יש המון דברים שמכאיבים לנו ועושים לנו לא טוב, אבל החיים נמצאים במרווחים האלה, במקומות הלא נכונים, בטעויות שלנו".
יש לך דוגמה?
"יש לי בחיים כל כך הרבה מקומות של חוסר דיוק. כל מקום שמביא אותי לקצוות, לדרמות, למקומות שהם לא יציבים אבל נעימים. וזה תמיד מול המשפחה. כשהייתי רווקה זה היה פשוט יותר, למרות שגם אז היו את הקצוות האלה וההרס הזה. זה מעייף, אבל כנראה זה חלק מהאישיות שלי".
איך זה מתבטא?
"אם אני רואה אש - במקום להיזהר ממנה, אני רצה אליה. את מבינה? מצד שני, יש לזה גם יתרונות של להרגיש דברים עד הסוף. למשל הבנות שלי, תמר ויובל, יודעות שאני אוהבת אותן, הן מרגישות את זה פיזית. הן בחיים לא יוכלו לבוא בעתיד לפסיכולוג ולהגיד לו: 'אמא שלי לא אהבה אותי'. הן מקבלות ומרגישות את זה בצורה מאוד ברורה. מצד שני, יש בי את המקום הזה של האומן, את התשוקה להיות כל פעם במקום אחר".
באופן כללי, מסיקה מאוד פתוחה עם עצמה. "האימהות לפעמים דורשת ויתורים ואני עושה אותם, אבל אז אני לא במקום נעים", היא מוסיפה בכנות. "אני בן אדם עם מצבי רוח מאוד קיצוניים. מגיל קטן התקשיתי לבחור ולעמוד בבחירה להיות נוכחת במקום שבו אני נמצאת. אם אני עובדת המון באולפן ובצילומים ובטלוויזיה ובתיאטרון, אני רק מקטרת שאני לא עם הבנות שלי. ואם אני בבית, אז אני מקטרת שאני לא מספיק עושה. זה תמיד איפה אני לא".
איזו אמא את?
"אני אמא מאוד אוהבת וחמה, אבל גם מאוד לא צפויה. הן לא יודעות מתי אני אהיה ומתי לא. אין שום סדר יום. זאת אמא שנוכחת ולא נוכחת. כשזה טוב זה הכי טוב, אבל לא יציב. אני לא חושבת שיש להן תמונה אחת שלי, מלבד האהבה שהיא מוחלטת, שהיא דבר שאין שם שאלה. אבל העניין של הנוכחות, של להיות איתן, זה ממש משתנה מיום ליום".
כבר 15 שנה שהיא מתחזקת קריירה מוזיקלית ענפה ומצליחה, עם שישה אלבומי אולפן, מאות הופעות מצליחות על הבמות הגדולות ביותר ברחבי הארץ, רפרטואר עשיר ומגוון שהפך אותה לחלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. וגם היו תפקידי שיפוט בתוכניות הריאליטי "כוכב נולד", "דה וויס" ו"אביב או אייל", תפקידי משחק על הבמות ב"עלובי החיים" ועל המסך בסדרה "זה לא הגיל" של קשת 12 (שתשוב בדצמבר לעונתה השנייה) ומה לא. אבל כשאני שואלת אותה עם מי היא הכי הייתה שמחה לשתף פעולה, היא מפתיעה כשהיא עונה: "עם כל האומנים שלא יכולים לשיר עם בנות".
לא הבנתי.
"אני מתכוונת לזמרים דתיים שלא רוצים לשיר עם נשים, ודווקא איתם הכי הייתי רוצה לשתף פעולה. את כולם אני אוהבת - ישי ריבו, אביתר בנאי, חנן בן ארי, עמיר בניון, כל אלה".
מה דעתך באמת על אומנים שדורשים שתהיה בקהל הפרדה בין נשים לגברים?
"תשמעי, אם היו אומרים לי בתור אישה שיש קהל מסוים שרוצה את ההפרדה הזאת אני אכבד אותו. כבר הופעתי מול נשים בלבד. הופעתי עם הרבנית ימימה בבנייני האומה, מופע רק לנשים, וזאת הייתה ההופעה הכי טובה שהייתה לי בחיים, כי יש רק אנרגיה נשית, שהיא מדהימה. אז יש לזה מקום, אבל זה מבאס אותי כשאומנות מתערבבת בתוך הדבר הזה, של מישהי כמוני ששרה ממקומות לא פתייניים".
"שתדעי שיש לי הרבה שיחות עם רבנים ואני מנסה לשנות את הדבר הזה, אני מנסה לעודד אותם להוציא פסק אחר", היא אומרת. "כי אין מצב! הרי גברים המציאו את זה כדי להגן על עצמם, השם יודע ממה. ואפשר להופיע מול קהל כזה עם בגדים צנועים ובלי תנועות פתייניות וזה, ואנשים שדיברתי איתם מסכימים איתי! רבנים אמרו לי: 'זה בתהליך ואנחנו נגיע לשם'. אבל מעבר לזה, אנחנו מדינה של חבר'ה, מדינה של צבא, והמידור עמוק יותר. יש מלא פסטיבלים שאין שם אישה אחת - הם חילוניים לגמרי, ואישה אחת אין!".
איך את מסבירה את זה?
"אני מניחה שכשחיילים בוחרים את הזמרים האהובים עליהם אז אין שם כמעט נשים, כי הם שומעים גברים. חיילים בסוף מסלול לא ישימו ריטה. הם שומעים אביתר בנאי, זמרים בנים".
וזה מעליב אותך?
"זה לא קשור להעלבה, זה קשור לקיום. את מסתכלת על המצעד ואומרת: 'מה זה? איפה הבנות? מה קרה לנשים?'. ואני באמת צריכה לסתום את הפה כי מפרגנים לי מהרגע שיצאתי. עד היום משמיעים אותי, נותנים לי מקום, אני רק צריכה להגיד תודה. ואני לא אוהבת לבוא בטענות. אולי יש לי קטע של אגו, אולי של אמונה, שכאילו אם אני לא מצליחה או אם לא משמיעים אותי - זה אומר שאני כנראה צריכה לתקן משהו ולמצוא את המקום היותר מדויק אצלי, ושאף אחד לא לוקח לי שום דבר. אבל כשזה נהיה ממש נשים מול גברים ואתה מסתכל על זה, אז אתה קולט שכן, יש פה משהו. תוסיפי לזה את העובדה שיש המון זמרים שבכלל לא יכולים לשיר עם נשים, אז יוצא שיש פסטיבלים שלמים שאין בהם אף אישה, וזה בעייתי. יש המון תסיסה על המצב הזה, ולא פעם היא יוצאת על האנשים הכי לא נכונים. זה בדיוק מה שקרה בסיפור עם הרב פירר, שהוא הבן אדם הכי טהור שפגשתי בחיי".
את חושבת שביטול אירוע ההתרמה לעמותה שלו היה מוצדק?
"אני לא יודעת מה היה צריך לעשות, אני כן יודעת שהרב פירר הוא בן אדם הרבה יותר גדול ממני בכמה רמות, אז מה שהוא בוחר לעשות אני משתחווה ואומרת: 'מה שתרצה'. אבל אני מבינה גם את הכעס, כי כפי שאמרתי לך - זה לא רק שם, וזה נפל על הבן אדם הלא נכון. כמו בזוגיות בעלת הרבה משקעים, שבסוף אתה רב על הדבר הכי מטופש ועל זה מתפרק הבית".
מסיקה מתחילה בימים אלה סיבוב הופעות חדש, ונמצאת בעיצומן של ההכנות – לא רק חזרות, אלא גם אימוני כושר אינטנסיביים. "אני מתחזקת כדי להיות נוכחת. יכול להיות שלא ארד גרם! אבל הנוכחות... אני רוקדת ריקודי בטן. הבמה דורשת לא רזון אלא מירכוז, זה העניין. כמו כל אישה, בא לי להיות פצצה תמיד, אבל לא מספיק כדי שאפסיק לאכול. הענין הוא הפיזיות, התנועתיות. לעמוד על עקבים שעתיים להחליף שמלות, לרקוד, להיות יציבה, להיות חזקה. אפילו רק בתחושה".
4 צפייה בגלריה
"כשחיילים בוחרים את הזמרים האהובים עליהם אז אין שם כמעט נשים, כי הם שומעים גברים"
(צילום: עדי אורני)
כבר 14 שנה שאת נשואה למפיק ולמעבד המוזיקלי אורי זך. איך את שומרת על הזוגיות שלך?
"האמת שאני בתקופה שאני לא מספיק מתחזקת אותה כי אני כמעט לא בבית. עם ההופעות וצילומי העונה השנייה של 'זה לא הגיל' והעונה הרביעית ל'בית ספר למוזיקה', אני מוצאת את עצמי מבלה המון שעות מחוץ לבית".
יועצי זוגיות ממליצים תמיד לצאת לדייט שבועי.
"נכון, קבענו וכתבנו את זה ביומן אפילו, אבל לא. לא קרה".
ואיך שני מוזיקאים מסתדרים יחד באותו בית?
"זה קשה", היא נאנחת. "אבל הוא כאילו המורה שלי. אורי הוא המנטור שלי, וגדלנו יחד אז זה נורא כיף לראות איך כל אחד מאיתנו התפתח. וגם יש לו עוד קריירה כמורה ומנהל מוזיקלי במכללה. הוא עובד במכללת 'הד' והוא עושה שם חיל. הוא המורה הכי אהוב וכולם מעריצים אותו כי הוא באמת מורה בנשמה שלו, ואני מסתכלת עליו בהשתאות. אז מצד אחד, יש את המקום של הפירגון, ומצד שני, יש גם את המקום הזה של התחרות על זמן אולפן, של התחשבנויות כאלה שהורסות את הזוגיות. אני יודעת שאסור לי להתחשבן אם אני רוצה לדאוג לזוגיות שלי, אבל אני מוצאת את עצמי מתחשבנת".
4 צפייה בגלריה
אני יודעת שאסור לי להתחשבן אם אני רוצה לדאוג לזוגיות שלי, אבל אני מוצאת את עצמי מתחשבנת"
(צילום: עדי אורני)
לפני שמונה חודשים נכנסה לעימות לא מתוכנן עם בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, אחרי שהעלתה פוסט בחשבון האינסטגרם שלה שגינתה אותו על שהשתלח, לדבריה, בנשיא המדינה. "יאיר נתניהו, הבן החשוך של ראש הממשלה, הרשה לעצמו להשתלח בנשיא המדינה ובעוד כמה על הדרך", היא כתבה והוסיפה: "לא קראתי (אולי פספסתי) שום גינוי מצד ראש הממשלה או התנצלות בשם בנו שאולי, רק אולי הגזים הפעם". נתניהו הבן לא נותר חייב, והעלה בעצמו לחשבון הפייסבוק שלו תשובה, שבה קרא להחרים את הופעותיה של מסיקה. "בחיים היא לא העלתה פוסט אחרי פיגוע", כתב. "היא כנראה שוכחת שרוב העם ימני והיא תלויה בעם הזה כדי להתפרנס. אני קורא לכל ימני וימנית להחרים את מסיקה ולא ללכת להופעות שלה. הגיע הזמן שהאומנים האלה, שרגילים לירוק לעם בפנים ואז להתפרנס מהם, ילמדו את הלקח".
כשאני שואלת אותה אם היא נפגעה מקריאתו להחרים אותה, היא זזה באי נוחות, פוצחת בנאום, אך לבסוף מבקשת שאסתפק בתגובה אחת בלבד: "אני מעדיפה לא לדבר עליו. אני כן הזמנתי אותו להתעמת בסרט שעשיתי לכבוד ט' באב, והיועצים שלו אמרו לו לא ללכת". הסרט שהיא מדברת עליו הוא "גשר על מים סוערים", סרט שצילמה לקשת 12 ועוסק בשנאת חינם בחברה הישראלית. יוצרת ובמאית הסרט, מירה לשם, פנתה למסיקה בעקבות הסכסוך עם יאיר נתניהו, והציעה לה להצטלם לסרט דוקומנטרי שבו תפגוש שלל דמויות מרכזיות מהקצוות השונים של החברה הישראלית, במטרה לנסות לגשר על הפערים. בין הדמויות שפגשה מסיקה היה הרב שמואל אליהו שהוא הרב הראשי של צפת, הזמרת אחינועם ניני - שחוותה הסתה ואלימות בעצמה בשל דיעותיה הפוליטיות - וגם את הראפר יואב "הצל" אליאסי, שגם יצא נגד מסיקה באופן אישי.
מה הרגשת כשנפגשת עם הצל?
"שהכול שכבות וקליפות. הכול. ושמתחת שוכן כאב מאוד גדול, פצע מאוד גדול. ורציתי לחבק אותו. כשאני קוראת אותו ברשת בא לי להעיף לו סטירה. אבל כשנפגשנו, בסוף רציתי לחבק אותו. לא כי הסכמתי עם מה שאמר אלא כי ראיתי אותו, את הלב שלו".
וזה היה הדדי?
"באותו יום כן, זה היה מאוד הדדי, אבל בסוף, אנשים אחרי יום אחד של מפגש לא באמת משחררים את האג'נדה שלהם. יש לאנשים אוטומציה של איך שהם בעולם. אתה לא משנה את זה ביום. מבחינתי הסרט הזה צריך להיות סדרה של שנה. אז אם הייתי מסתובבת שנה עם הצל, הוא היה משתנה ואני הייתי משתנה, אבל פגישה אחת זה לא מספיק והוא חזר לכעס".
חזר לסורו.
"כן, ואני מלכתחילה לא בן אדם כועס. אני בן אדם רודף צדק. בוערים בי דברים, אבל אני בן אדם של שלום. אני רואה את הטוב בכל אחד וחושבת שכולם כמוני, מחפשים את הטוב באחר, אבל זה לא ככה במציאות".
ואת מקבלת מדי פעם בוקסים כאלו?
"כן, למרות שבמציאות, במפגשים עם בני אדם, זה לא ככה. רק ברשת נמצאים הבוקסים. במציאות לא. מוזר".
