(צילום: ניצן דרור, עריכה: דפנה פלד איצקוביץ)
"בגלל 'הדוגמניות' היה לי מאוד קשה לצאת מהבועה של הדוגמנית, אני זוכרת שכל השחקנים ל'האי' עשו אודישן אחד, שניים, אני חושבת שעשיתי שבעה או שמונה אודישנים".
בשנת 2005 עלתה לאויר "הדוגמניות", אחת מתוכניות הריאליטי הראשונות בישראל, שהתבססה על המקבילה האמריקנית, America's Next Top Model. 16 צעירות יפות וחסרות ניסיון, היו צריכות להתמודד זו מול זו באתגרים הקשורים בעולם הדוגמנות, כשמה שמעניין באמת, זה כמובן האינטריגות מאחורי הקלעים. אחת מהן הייתה ליאת בלו. "הייתי בת 21 כשקיבלתי טלפון מתחקירנית של 'הדוגמניות'. היא אמרה שמירי בוהדנה המליצה עלי", מספרת בלו על הצילומים לתוכנית. "זה היה חודש אינטנסיבי מאוד ובמהלך הצילומים הבנתי שאני צריכה לפתח עור של פיל. לא הבנתי למה אני נכנסת בכלל", היא מבהירה. "הריאליטי הראשון היה 'קחי אותי שרון' ומיד אחרי זה 'הדוגמניות'. לא הייתה המודעות שיש היום".
אם את מסתכלת אחורה, על ליאת בת ה-21, היית עושה שוב את "הדוגמניות"?
"אין סיכוי שבעולם. אני חלילה לא חושבת שזה דבר רע אבל ספציפית 'הדוגמניות', לא בא להציג כישרון אמיתי בעיניי. כל אחת יכולה ללמוד להצטלם, ואם יש לך נתונים פיזיים - את יכולה להיות דוגמנית. יותר מזה, היום, בעידן האינסטגרם, כל אחת דוגמנית".
את חושבת שהיום, בעידן של הרשתות החברתיות, היית שורדת בתודעה?
"אני לא יודעת, זה מאוד תלוי ביכולות של מישהו למנף את עצמו. לי מאוד קשה להיות מחוברת לאינסטגרם וממש לעבוד בזה. אני חושבת שהיום הרבה יותר קשה למי שרוצה להיות בתעשייה. אם אין לך מינימום של 20-30 אלף עוקבים, אתה לא מעניין".
תחילת שנות האלפיים הייתה תקופה אחרת בכל הקשור לפרסום. הסמארטפונים היו בתחילת דרכם, לא היו רשתות חברתיות, וטוקבקים לא היה מושג מקובל. התגובות שהמפורסמים קיבלו היו בעיקר פנים אל פנים, ונולדו בזכות הדמות שהקהל ראה בטלוויזיה. "אז זה היה אחרת. הרבה יותר חם, הרבה יותר מחבק. הפרסום היה אחר לגמרי. הדמות שאתה רואה בטלוויזיה, לזה אתה נדבק. מה שהעורך החליט, זה מי שאתה ואני חושבת שהוציאו אותי אחלה ב'הדוגמניות'".
בלו אמנם לא זכתה במקום הראשון, אך הפכה לדמות מוכרת בתעשייה, ובין קמפיינים לפרסומות, לוהקה גם לסדרת הנוער "האי". אלא שהיא חיפשה גם יציבות בחיים, ומשחק הוא לא דבר קבוע. "שחקן או דוגמנית לא קמים כל בוקר לעשייה. יש ימים, חודשים אפילו, שאתה קם לכלום, וזה מאוד קשה. לעבור מהפקה שארבעה חודשים ברצף אתה קם כל יום בארבע או חמש בבוקר, הולך לצילומים, חוזר בערב, לומד טקסטים ומתעלף לשינה וכן הלאה, ואז לקום לכלום בבוקר - זה קשה. יש בטן גדולה בין עונה לעונה וריק מאוד גדול", היא מספרת. ויותר מזה, מה קורה כשלא מקבלים את התפקיד המבוקש? "אתה יודע כמה 'לא' קיבלתי? לפעמים אתה ממשיך לנסות ולפעמים חוזרים הביתה ונכנסים לדיכאון. היו אודישנים שריסקו אותי".
בלו התרחקה מאור הזרקורים, התחתנה עם נדב פתאל (בעלה השני לאחר גירושיה מארז דן) כשהייתה בחודש חמישי, ולמרות השמלה הלבנה היפה, הבעיות לא איחרו להגיע. "הייתי בלחץ שהכל יהיה מושלם, וזה לא היה, זה היה מפחיד מאוד. אחרי הלידה יש את השלב הזה שלא משנה כמה מתכוננים אליו, אי אפשר להיות מוכנים. אז התחילו התקפי חרדה. בהתחלה הייתי בטוחה כל הזמן שאני מתייבשת ולא הבנתי שזה התקף ועם הזמן זה רק החמיר. בשלב מסוים, לא הצלחתי לאכול ואז פתאום קלטתי שאני שוקלת 37 קילו. הבנתי שאני בעצם אנורקסית, וניגשתי מיד לטיפול והתאשפזתי במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר".
לא היה לך איזשהו חשש שכאילו את מגיעה למקום כזה ויזהו אותך וידברו על זה?
"זה הדבר האחרון שהטריד אותי. לא היה לי אכפת מכלום, רק להרגיש טוב יותר, רק להפסיק עם התקפי החרדה האלה, שאין לך אוויר".
ואחרי שהתאוששת, גילית שאמא שלך חולה?
"אבא שלי התקשר שאישפזו את אמא שלי, שיש לה סרטן. היה לה סרטן לבלב והיא פשוט תוך חודש נעלמה. זו הייתה ההתמודדות הכי קשה שלי. אחרי שהיא נפטרה, אני ונדב נפרדנו. אלו השנים הכי קשות שהיו לי בחיים, אבל הבנתי כמה אני בן אדם חזק ושאין משהו שאני לא יכולה לעשות".
