(צילום: ניצן דרור)
שישים וארבעה ימים אחרי שנכנסה חגית היימן לבית "האח הגדול" היא יצאה למציאות חדשה. היא ציפתה לחיים אחרים, מלאי השקות ואירועים, הצעות לקמפיינים ולגבר ההוא, זה שהרים לה מסוק עם הצעת נישואים, שיחכה לה נאה ומבושם במעלה גרם המדרגות ויסחף אותה לרומן של חייה. במקום זה הכניסו אותה אנשי ההפקה לחדר צדדי מייד אחרי הפגישה הזריזה עם לירון וגיא, והודיעו לה שמגפה עולמית התפרצה וכעת יש חוקים חדשים. היימן עברה מ'אסור להוריד מיקרופון בכל עת' ל'ביבי-אמר-לשטוף-ידיים', מבידוד בבית "האח" בנווה אילן לבידוד ביתי בהרצליה.
אחרי שבוע בבית ההורים ברעננה, היימן, 36, חזרה לגור בדירה של חברה טובה ששוהה בחו"ל, שם גרה גם לפני כניסתה לבית. לעבודה כמדריכת נגמלים עוד לא חזרה ורק עכשיו, לדבריה, נפל לה האסימון לגבי העולם החדש שאליו יצאה. "כשסיפרו לי עוד הייתי בהיי של 'האח', ולקח לי כמה ימים לעכל. אבל בכל יום מאז יש הנחיות חדשות וחולים חדשים, ופתאום אני הרבה יותר בזה והרבה פחות ב'האח'. אני מניחה שאם לא הייתה קורונה, הייתי יושבת וצופה כל היום בערוץ, אבל זה גדול יותר. אנשים אומרים שזה סוף העולם או שהמשיח הגיע וזה עצוב ומפחיד. אני לא יוצאת מהבית, רק אל אחותי וההורים שלי. למזלי אוכל יש לי מספיק, קניתי שניצלונים ונקניקיות, וזה הרי כל מה שאני צריכה".
אבל בשבוע שהסתובבת, בטח נחשפת להמון אנשים שחיבקו ועשו סלפי. את מסוכנת!
"קיבלתי מלא אהבה ברחוב, עשו איתי מלא סלפי וחיבקו אותי וגם עכשיו אם רואים אותי אנשים, הם לא מתאפקים ועושים סלפי, אבל כבר לא בחיבוק, במרחק. אני לא מסוגלת להגיד להם לא. הם נחמדים, כולם אומרים שהם מתגעגעים לריקודים שלי ולשמחה ולצחוקים שהכנסתי הביתה, לריקודים של מייקל ג'קסון ולריקוד המושחת. אהבו אותי".
אבל בבית העמידו אותך כל שבוע להדחה.
"נכון, מהשבוע השלישי כל הדחה, רצוף! כי אני לא בן אדם שמתלהם או רב ואני מתרחקת מסיטואציות כאלה ולא אוהבת לקחת את הבמה, וקלטו את זה עליי. אני בן אדם נטול אגו".
חשבתי שדווקא בתור מישהי כזו, יעזבו אותך בשקט.
"ממש לא, הם לא מעמידים להדחה את מי שמפחדים ממנו ואת מי שיודעים שיעיף את כל הבית באוויר אם יעמידו אותו להדחה. ואני לא נטרתי טינה בחיים. תקווה גדעון אמרה לי משהו מאוד חכם, שאני אדם שגם אם יעמידו אותו להדחה, הוא יבקש סליחה, וזה נכון. גם כשעליתי במדרגות ביקשתי סליחה, זה המשפט שיצא לי, זה מה שיריתי באוטומט".
אבל בעצם הם אלה שצריכים לבקש סליחה.
"לא כולם, ומי שחוצה איתי את הגבול אני עומדת על שלי, עשיתי את זה עם אמילי פרי, ואמילי הודתה בפניי שהיא נגררה. החבורה הזו של רונן פייגנבוים, ירדן אדרי, אמילי ואדם אליוף, היו להם חוקים שהם צריכים לציית להם והם נגררו. גם אמילי וגם אדם".
שהתחשבן לך עם האוכל, ותפס אותך אוכלת חזה עוף אחרי שהצהרת שאת אוכלת רק נקניקיות.
"הריב על האוכל עם אדם היה נורא בעיניי. אנשים שם נתפסים לקטנות, מה אתה מסתכל לי בצלחת? שחרר! זה היה לא נעים אבל לא כעסתי עליו, לא אכפת לי ואני אוהבת אותו למרות שהוא העמיד אותי להדחה. הוא נגרר, זה הכול, אבל הוא גזור ומצחיק. יש שם אנשים שאני הכי אוהבת בעולם. אני מתגעגעת לתקווה. היא החברה הכי טובה שלי, היא קלטה אותי מההתחלה, עשיתי איתה המון שיחות ויש לה ראש קליל וזורם ולב ענק וזורם".
הטוקבקים מטנפים עליה, אומרים שהיא רעה.
"אין לי שליטה על מה אנשים חושבים ומדברים. נכון שהיא משדרת משהו מאוד חזק מבחוץ אבל אני מכירה אותה מבפנים ויש לה לב טוב והיא נסיכה שבנתה בעשר אצבעות את עצמה ואת הביטחון העצמי שלה. הלוואי שהיא תזכה, לה מגיע".
את הצעת הנישואים שקיבלה היימן בתוך הבית כולנו זוכרים. מסוק שהתעופף מעל החצר עם השלט "התינשאי לי" הטעה את יתר בני הבית, שלא ראו את המילה "חגית" כתובה מעליו וחשבו שההצעה הגיעה מהחבר של אמלי. אמלי התרגשה עד מאוד, שלחה לבבות לאוויר בעוד השאר מחבקים ומרימים לה, ורק חגית, שבעיני הנץ שלה קלטה למי מיועדת המחווה, צעקה אל השמיים: "חגית, חגית, זה לי, זה לי!". רגע טלוויזיוני קסום של מבוכה גדולה מאוד.
היימן, שכבר בתעודת הזהות שלה בתוכנית, ניכר היה שמשאת חייה היא למצוא חתן, הייתה להוטה לדעת מי אותו בחור מסתורי שהציע לה נישואים ואף הודיעה שתשובתה חיובית וקראה לו "ארוסי", מתעופפת על אדי הפנטזיה. רק שמאז יציאתה, אף אחד לא הגיע והודה שהוא זה שהרים את המסוק לאוויר.
"אני באמת לא יודעת מי זה. אני מקבלת המון הודעות בפייסבוק ובאינסטגרם שכותבים לי: 'אני זה שהבאתי לך את ההליקופטר', אבל אני לא יודעת מי זה באמת. אני לא יודעת, אולי הוא נותן לי את הזמן להתאקלם?".
זה מוזר, מישהו מרים מסוק בסכום לא מבוטל ואז מתפוגג? איך את מסבירה את זה? אולי הוא התחרט?
"מה פתאום, נראה לך? בכל מקרה, חשוב לי לציין שאני לא אתחתן עם מישהו שאני לא מכירה, אני לא הולכת עם כל אחד".
וואלה, היה נראה שאת לגמרי בעניין כשצעקת לשמיים "כן! כן!".
"קיבלתי מאה הצעות נישואים מאז שיצאתי מהבית. אז מה, אני אתחתן איתם? הכול היה בהומור. אם הייתי מתחתנת עם כל אחד, יכולתי להתחתן מזמן. אני אצלם לך עכשיו צילומי מסך, כולם רוצים להתחתן איתי! כותבים לי: 'אני אוכל נקניקיות רק בגללך', ואני לא עונה להם. אני בררנית, בגלל זה לא התחתנתי עד היום".
קיווית שתכירי מישהו בבית?
"חשבתי שאולי יהיה מישהו שיעניין אותי, אבל אני מאוד שמחה שזה לא קרה. אם הייתי רוצה להתקדם במשחק, יכולתי לשחק אותה שאני הולכת עם אלון (וולקוביצקי - מ.ז), אבל אני לא כזאת".
ואחרים כן?
"תקווה וליאור דואק - זה היה אמיתי. היא סיפרה שהם נפרדו יום לפני שעזבתי, והיא הייתה מלאת ביטחון גם בתוך הפרידה. הייתה לה הקלה שמדובר רק בעניין של המשיכה והיא לא נתלית באף אחד. עם שירלי סידיק ואדם - לא ראיתי שם שום דבר מרגש וסוחף, לא ראיתי את זה קורה".
אפשר לדמיין איך סיפור חייה הסוערים של היימן הצית אצל מלהקי "האח הגדול" תקווה לדמות סוערת - תקווה שלא ממש מימשה את עצמה, ונראה שעל זה, בסופו של דבר, הלכה הביתה כמודחת השמינית.
"נולדתי בבני ברק להורים מדהימים, בית דתי כיפה סרוגה. אבא שלי חתיך ברמות ואמא שלי פצצת עולם. עד גיל 10 למדתי בבית ספר דתי לבנות בבני ברק ואז עברנו לרעננה ולמדתי בבית ספר מעורב. זה היה בשבילי סוג של כאפה, לראות פתאום בנים. בתוך בני ברק את לא רואה אישה שמעשנת סיגריה או ילדה עם מכנסיים. מרוב שהייתי תמימה, כשמישהו הציע לי חברות אמרתי לו שזה בתנאי שתהיה עוד מישהי, והיינו שלישייה. בתור ילדה נכנס לי לראש שחשוב לעשות כמה שיותר מצוות בשביל להגיע לגן עדן, ובזה הייתי עסוקה. בגלל שהמצווה הכי קלה זה לנשק מזוזה, כל היום נישקתי מזוזות. הייתי עומדת ליד מזוזה ומנשקת אותה מאה פעם".
כפייתי.
"ככה חינכו אותי, ורציתי לעשות טוב. כשהייתי בת 10 סבתא שלי נפטרה ודאגה מי יטפל בבן שלה שיש לו צרכים מיוחדים, ואני הבטחתי לה שאני אטפל בו. טיפלתי בו המון זמן, עד לפני שלוש שנים כשהוא נפטר לי בידיים. ככה הייתי תמיד. ילדה טובה. טובה ומחוזרת. הייתי מאוד מבוקשת, זאת שכולם שולחים אליה מכתבים לתא ומציעים לה חברות. מישהו חיזר אחריי חמש שנים, מכיתה ז' עד י"א, שר לי סרנדות מתחת לחלון".
אבל עם החיזורים הגיעו גם דברים אחרים. במשך ארבע שנים, מגיל עשר עד ארבע עשרה, הטריד והתקיף אותה מינית מכר של המשפחה.
"עברתי חוויה לא פשוטה, ולא חד פעמית", היא מספרת עכשיו, "אני לא יכולה להרחיב על זה כי אני רוצה לכבד את המשפחה שלי, אבל בזמנו לא סיפרתי על זה לאף אחד וזו הייתה טעות חיי. כשאת שומרת סוד כילדה, הוא מכרסם בך וזה גורם לך הרס עצמי. כשאת ילדה, את לא מודעת לזה ואת חיה בתוך כלא. מי שזה קורה לו ולא מדבר על זה, העתיד שלו מתנקם בו. וזה מה שקרה לי. היום אני רואה את זה כמדריכת נגמלים, כל אחת שעברה ניצול מיני סובלת ממשהו. או שהתמכרה לסמים, או שהיא עברה בולמיה או אנורקסיה, או שהיא חותכת את עצמה. וגם אני גדלתי עם רגשות אשם שעשיתי משהו לא בסדר, ורק בגיל 24 החלטתי לספר ולנטרל את הפצצה הזו. אני חושבת שאם הייתי מספרת את הסוד הזה כשהייתי קטנה, החיים שלי היו נראים לגמרי אחרת. אולי הייתי מתחתנת כבר בגיל 18".
עד שחשפה את הסוד של חייה הספיקה היימן לסיים תיכון, שירות לאומי עם נוער לצרכים מיוחדים ("חייתי בתוך המוסד והתאהבתי בזה, אני מטורפת על אנשים עם צרכים מיוחדים ואנשים חסרי ישע") ולטוס לארה"ב לעבוד בעגלות.
"ארזתי תיק ונסעתי. שום דבר לא עשה אותי מאושרת. עברתי מטקסס ללאס וגאס והייתי מוכרת מדהימה, אי אפשר היה לעקוף אותי. הרווחתי מלא כסף, להסתנוור מהכסף. מה שעושים פה בחודש הייתי עושה שם ביום. בין חמשת אלפים לשמונת אלפים שקל ביום. מכרתי דיבוריות לרכב, וקנו את החברה בגללי. לא הייתה לי שיטה רגילה. הייתי עוצרת אותם, רוקדת איתם או שואלת: 'אתה זוכר אותי?', או לוקחת להם את הטלפון ואומרת להם: 'בוא נתקשר למישהי ונעבוד עליה'. כל מיני דרכים. אבל בתוך כל הכסף והטוב הזה, עדיין היה לי את החור הזה בלב ועדיין לא יכולתי לתת לאף אחד לאהוב אותי".
ואז הגיעו הסמים?
"התחלתי לראות את העולם הגדול, ולגעת בדברים שמשנים את התודעה. זה התחיל עם ג'וינטים, והמשיך עם אלכוהול וקוקאין, אבל בעיקר אלכוהול. היה שם הרבה מאוד אלכוהול. אנשים מקלים ראש באלכוהול, אבל זה סם מסוכן מאוד. הייתי בת 22, וזה היה מרגיע ומשכיח ומכניס אור, אבל זה לא היה אמיתי. זו הייתה בריחה מהעולם הרגשי שלי, משהו שטשטש אצלי הכול ופתאום אין כאב ואין אשמה.
ככה חייתי בערך שלוש שנים, בכלוב של זהב. הסיטואציה של וגאס היא הזיה. כל מה שהיה לי היה לא אמיתי, לא הייתי שם במאה אחוז. בימים עבדתי בטירוף, 12 שעות על הרגליים, ובלילות הייתה את הבריחה הזו. וכל הזמן הזה אני לא מצליחה להיות במערכת יחסים בריאה ואני לא מאושרת ואני מכורה. זו לא היה הגיוני, אני גם יפה גם מוצלחת גם עושה מצוות וגם עושה כסף ועדיין, משהו לא טוב איתי. אצלי בלב לא היה כלום. בסופו של דבר ההורים שלי קלטו שאני במצוקה. אמא שלי המדהימה הייתה מדברת איתי על בסיס יום־יומי ובסוף הם שכנעו אותי לחזור לארץ ולהיכנס לכפר גמילה".
ושם גם סיפרת על ההטרדה.
"כן. באומץ רב נכנסתי לכפר גמילה לכמה חודשים ושם חשפתי הכול לראשונה בחיי, ולא התביישתי. הבנתי שאני צריכה להוציא את הכאב ומספיק עם החיים של השקר והביטול העצמי והאשְְמה. ההורים שלי לקחו את זה מאוד מאוד קשה, אבא שלי רצה להרוג אותו ואני לא הסכמתי לעשות כלום. לא הסכמתי גם ללכת למשטרה. זה היה מסע של כמה חודשים ואחד הדברים הכי קשים שעשיתי, אבל זה היה שווה הכול. הגמילה הפיזית זה החלק הקל בזה, זה העניין הנפשי שקשה. אבל אני מודה על כל מה שעברתי, כי זה גרם לי להפוך למטפלת בנגמלים, ומי שאני היום. בשביל שתהיי מדריכה את צריכה שנתיים ניקיון, אז בינתיים הייתי סוכנת מכירות. אבל כבר כאב לי למכור. היו לי נקיפות מצפון נוראיות על המכירות האלה בווגאס שמכרתי לאנשים מוצרים שהם לא צריכים, זה די נורא. עכשיו רק חיפשתי להיות מאושרת ולעזור לאנשים".
והיימן הצליחה. בשמונה השנים האחרונות היא מדריכה בכפרי נגמלים וגם נוסעת אחרי מכורים כדי להחזיר אותם ארצה במצבם הרעוע. "הצלתי המון אנשים שהיו כבר עם רגל אחת בקבר ויש לי מגירת מכתבים ענקית של מכתבי תודה מאנשים שניצלו", היא מספרת.
"אני מרגישה שזו שליחות. אני נוסעת למקומות ומוציאה אנשים מהמצב הזה. כבר טסתי לאמסטרדם למישהי שהייתה על סף מוות מהתמכרות לאלכוהול, חיכיתי איתה בדירה שלה שהייתה מלאה בקבוקים וזכוכיות שבורות, שלושה ימים עד שתתפכח ואז החזרתי אותה לארץ. וכל הזמן שהיינו במטוס היא הייתה בקריז. ראיתי כבר הכול, גם הוצאתי למישהו סמים מתוך איבר המין ובזכותי הוא ניצל ממוות ממנת יתר. קיבלתי ממנו מכות והוא מרח לי צואה על הפנים, אבל לא ויתרתי. מאות כאלה עברו לי בידיים. אני נוסעת לכל מקום בארץ ובעולם בשביל מכור".
