רכילות+

סטפן לגר: "שיניתי את התפיסה לגבי שחורים בישראל"

פגשנו את הכוכב העולה לשיחה על הקריירה, בת הזוג, הלוק (וכן, ביררנו גם לגבי הקוביות) וכמובן שנזכרנו איך הכל התחיל, אתם זוכרים – לפני שלוש שנים, כשמגזין "פנאי פלוס" סימן את לגר כאחת ההבטחות הגדולות של עולם הבידור

מימש את הפוטנציאל. סטפן לגר (צילום: תום מרשק)
מימש את הפוטנציאל. סטפן לגרצילום: תום מרשק

 

בשבועות 2017 נשאנו על כפינו את סטפן לגר כביכורים שלנו, והנה חלפו להן שלוש שנים וההבטחה הוגשמה במלואה. עם חוזה הקלטות שמן בצרפת, קמפיינים ועשרות שיתופי פעולה עם אומנים מצליחים ואפילו שיר חדש על אודות איבר מינו – הוא בהחלט הדבר הלוהט של הרגע.

 

ביכורים

"אני זוכר שהודיעו לי שאני הדבר הבא של פנאי פלוס, וזה היה נורא משמח. נתתם לי את הצ'אנס הזה ממש בתחילת הדרך, וכיף להיזכר שאשכרה לפני שלוש שנים, זה מה שהיה, והנה אנחנו עוד פעם נפגשים. אני מרגיש שהגעתי למטרה שאז הייתה כתובה שחור על גבי לבן. מה לא הספקתי בשלוש השנים האלה, עשיתי כל כך הרבה; שירים שיצאו, פרסומות, שיתופי פעולה. אני חושב שאפשר לסכם את זה שבשנים האלה עשיתי קריירה".

 

 

מאחורי הקלעים בצילומי השער של סטפן ל"פנאי פלוס"    (צילום: ירון שרון)

מאחורי הקלעים בצילומי השער של סטפן ל"פנאי פלוס"    (צילום: ירון שרון)

סגורסגור

שליחה לחבר

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

קורונה

"לקחתי את הקורונה מאוד בסבבה. כשזה הגיע לפה, לישראל, הייתי קצת בהלם, אמרתי לעצמי 'וואי, אשכרה זה המצב, והכול עלול לעצור' וזה באמת קרה. אני חושב שזה גרם לי להבין ששום דבר לא מובן מאליו, אבל בגלל שהעולם כולו עצר וכל העולם השתנה, יש תחושה שאין לך מה לבכות על מר גורלך, כי כולם באותה סירה. בתקופה הזו פחות התעסקתי ברע, ובסך הכול יש לי זיכרונות טובים מהסגר.

 

"הייתי בבית בלי לעשות כלום, שזה משהו שכבר שכחתי איך עושים. בשלוש וחצי השנים האחרונות אני עסוק נורא, ופתאום אני רק עם אבא, אמא, אחותי וחברה שלי שהם כל האנשים הקרובים אליי שאני אוהב. מהרגע שזה התחיל החלטתי שלא להתבטל כל היום וקבעתי עם עצמי שאני נכנס לרוטינה של עבודה עצמית. בבוקר אני מתאמן ואחרי הצהריים אני מצלם, שר, מחפש רעיונות ועובד על דברים שיקדמו אותי. הצלחתי לעשות את זה. הייתי חייב להמשיך את החיים למרות שהכול בחוץ נעצר.

 

"עכשיו הדברים טיפה חוזרים למסלול, וזה נותן תקווה. כל ההופעות שבוטלו, לא כולן יחזרו. יום העצמאות לדוגמה, שזה כל שנה חגיגה בשבילי, עם מלא מלא הופעות, זה כבר לא יקרה. זה מוזר".

 

דודו פארוק

"השיר הזה הוא הפתעה (דודו פארוק שחרר בשבוע שעבר שיר בשם "סטפן לגר" שכל כולו שיר הלל בלתי מרומז לאיבר מינו של סטפן, עם מילים כמו "מה יש לך שם? תראה לנו ת'נמייה, ת'חנוכייה... מה זה שלוש רגליים?" - מ"ז). שמעתי שמועות על זה שצפוי לצאת שיר בסגנון, אבל לא שמעתי אותו לפני שיצא. אני ודודו מכירים בתעשייה, אבל ברור שהוא לא מכיר אותי מקרוב, את אשכרה שואלת אם זה מבוסס על ידע אישי שלו? נו, באמת. בסדר, אני לוקח את זה בהומור.".

השיר של דודו פארוק? לא מבוסס על ידע אישי (צילום: תום מרשק)
השיר של דודו פארוק? לא מבוסס על ידע אישיצילום: תום מרשק

 

אהבה

"אני מאוהב, אנחנו יחד כבר מפסטיגל 2017, אבל זה לא משנה, הזמן. קוראים לה איב, בת 23, והכרנו מאחורי הקלעים בפסטיגל, שבו היא רקדה. יש בה את כל מה שאני צריך בשביל שתהיה בת הזוג המושלמת. אני באמת מרגיש איתה טוב והיא מאוד מרגיעה אותי. עכשיו בקורונה בילינו המון יחד, וצילמנו יחד סרטונים. עוד מעט גם זה יעבור, ונצא לרקוד במועדונים.

 

"אני הכי לא מהמפורסמים שמפחדים לצאת למועדונים ולקניונים. אז אנשים ניגשים אליי, אז מה? זה לא מפריע לי, אני מת על זה, אני שמח מזה. זה מי שאני ומה שאני. להיות בן אדם מוכר זה טבעי לי וזה חלק ממני. גם בהופעות אני נהנה מהמעריצים, וגם כשילדות בנות 12 מושכות לי בצמות, למרות שיש כאלה שמגזימות. די, בואי לא נדבר על מעריצות, את מסבכת אותי פה עם איב. היא פה לידי ואת צריכה לראות איך היא פתחה את העיניים".

 

ילדות במראה זר

"במשך שנים לא הרגשתי שונה, כי למדתי תמיד במסגרות שבהן כולם היו שונים. נולדתי בישראל לזוג הורים שהגיעו מטוגו לעבוד בשגרירות בישראל כשהם היו בני 20 וקצת, הכירו פה, התאהבו והתחתנו. בשנים הראשונות למדתי בגנים צרפתיים, כי צרפתית היא שפת האם שלי, ואז בבית ספר מארק שאגאל בנווה צדק, שגם הוא בית ספר לזרים ואז במקווה ישראל בחולון, שגם אליו מגיעים ילדים מכל העולם, בני שגרירים, או צרפתים שעשו עלייה. לא הרגשתי זר. הייתי ילד מאוד שקדן בדברים שעניינו אותי, ומאוד עצמאי. שיחקתי כדורגל, כדורסל, התאמנתי בג'ודו והייתי בנבחרת שחייה. המון חוגים, והייתי טוב בכולם. השקעתי המון וההורים שלי תמכו בי והסיעו אותי לכל מקום".

 

"בבית הספר הרגשתי מוגן אבל כשגדלתי קצת, והתחלתי להסתובב בחוץ בשכונה, בהתחלה בבת ים, ואחר כך בחולון, הבנתי שאני שונה. קיבלתי המון מבטים, וגם הערות על צבע העור שלי. את יודעת איך זה ילדים. הייתי מתבאס מאוד ולא הבנתי למה. אני מעולם לא הערתי לילד על זה שהוא מרוקאי או עירקי, אז לא כל כך הבנתי למה הם מתייחסים לזה. לא הכרתי את זה לא בבית ולא בבית הספר, אף אחד לא העז להגיד שם משהו למישהו על המראה שלו. הייתי מתעסק בזה הרבה ושואל את עצמי למה, אבל זה לא גרם לי אף פעם לחלום להיות ילד לבן. ידעתי שאני לא הבעיה.

 

"אני חושב שעכשיו הדברים השתנו. כשאני הייתי ילד לא היה בארץ אומן מוערץ שהוא שחור, ועכשיו יש, אותי, וזה משמח אותי. ברגע שיש דבר כזה, אנשים מקבלים את זה וגם הילדים פתאום משנים את התפיסה. אם הם אוהבים אותי, אז למה שלא יאהבו את הילד השחור שיש להם בכיתה? הוא מקבל סוג של לגיטימציה. מלא ילדים פונים אליי ומספרים לי את זה, לא רק שחורים, גם ילדים שונים מסוגים אחרים, ומספרים לי על ההשפעה שלי על הכיתה שלהם, וזה ממש כיף שאני גורם לאנשים לחשוב אחרת".

 

משפחה

"ההורים שלי עדיין עובדים בשגרירות ואני לא חושב שהם תיארו לעצמם שהחיים שלהם יהיו בישראל, כי הם באו ממקום אחר לגמרי אבל הם התאהבו ונולדו להם ילדים, ויש להם פה חיים טובים יש לי מודל זוגיות טובה, הם מאוד אוהבים ויש להם המון סבלנות אחד לשנייה וזה משהו שלמדתי בבית שאני חושב שהוא מאוד חשוב.

 

"המשפחה המורחבת שלי, סבתא שלי והדודים, חיה בטוגו. ביקרתי שם כמה פעמים. זה שונה מאוד, מאוד כפרי וגם בעיר שם, הכול לא מפותח במאה אחוז, מתפתח שם מאוד לאט. אבל האווירה והאנרגיות של האנשים גורמים לך לשכוח מזה. לאנשים שם אין יותר מדי והם שמחים. בפעם האחרונה הייתי שם בגיל 15, והרגשתי את השורשים שלי. ככל שאני יותר גדל, אני יותר מתחבר. ראיתי את הדמיון הפיזי ביני לבין בני דודים שלי, זה קטע. 

 

קוביות

"אני חייב להבהיר את העניין אחת ולתמיד, הקוביות שלי זה גנטי. יש אנשים שזה פשוט מבנה הגוף שלהם. בגיל 14, ואני יכול להוכיח עם תמונות, כבר היו לי שרירים בכל הגוף וקוביות בבטן אפילו יותר מעכשיו. אם יש משהו שמשגעים אותי לגביו זה זה. התחלתי להתאמן במכון רק לפני חצי שנה, עד אז רק רקדתי ובגלל שגרתי בבניין בקומה שישית בלי מעלית, הייתי יורד ועולה ברגל, זהו. הסיבה לזה שהתחלתי להתאמן זה ששיגעו אותי כל היום עם שאלות איזה אימונים אני עושה וכבר הרגשתי שעושים לי עין על הגוף אז הלכתי לשמר את זה. עכשיו כשאני מתאמן גם לא עוזבים אותי. הגוף שלי תמיד שירת אותי, ולא חשבתי עליו במובן של שרירים או קוביות. עשיתי כל כך הרבה חוגים כילד, שאני חושב שאני מבין את הגוף שלי יותר טוב מאחרים אולי וגם יודע מה הוא אוהב יותר ומה פחות".

 

"אני חייב להבהיר את העניין אחת ולתמיד, הקוביות שלי זה גנטי" (צילום: תום מרשק)
"אני חייב להבהיר את העניין אחת ולתמיד, הקוביות שלי זה גנטי"צילום: תום מרשק

 

רק לרקוד

 "הייתי אמור להיות כדורסלן בכלל, הייתי ממש טוב הזה, וכבר רצו להכניס אותי לאיזו קבוצה בגיל 14, אבל אז חטפתי סיבוב והחלטתי שזהו, ושאני רוצה לרקוד. אחרי שהייתי חוזר מהכדורסל הייתי נכנס ליוטיוב ומסתכל בסרטונים של רקדנים, לומד תנועות, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. לאבא שלי היה קשה, הוא לא אהב את הרעיון. האבות שלנו באים ממקום שכדורסל זה כן, וריקוד זה לא. הוא לא האמין שאפשר לפתח קריירה בדבר כזה. הוא לא סמך על זה, ובצד, כי כמה רקדנים את מכירה שעשו קריירה?

 

"במשך שנה עשיתי לעצמי סוג של הכנה בבית, הכול למדתי מהיוטיוב, ואחרי שנה החלטתי שאני חייב למצא מקום לרקוד בו. לא מצאתי, ואמרתי אין מצב שאין סצנה של ריקוד בארץ. יום אחד ראיתי ברושור של תחרות שנקראת 'היפ־הופ אינטרנשיונל ישראל' וגיליתי שיש איזו התרחשות. ביררתי, הגעתי לבן אדם שמנהל את הסטודיו הזה, מועדון השברולט בחולון, שלחתי לו מלא סרטונים שלי, והוא חזר אליי ואמר לי לבוא לסטודיו. זה היה אחרי ששלחתי סרטונים למלא אנשים, ואף אחד לא חזר אליי. באתי לשם עם אמא שלי, היה חיבור, הוא הפגיש אותי עם כל המורים בסטודיו והפך להיות המנטור שלי. מאז התחלתי לבוא לשם כל יום. 

 

"אחרי שנה בערך, השתתפתי בסוג של תחרות ריקודים, וראה אותי איזה סוכן דוגמנים. הוא פנה להורים שלי ואמר שהוא רוצה שאני אשתתף בפרסומת לקוקה קולה. אמא שלי נורא חששה, היא ביררה ובדקה, וממש לא הייתה בטוחה שהיא רוצה לתת לי לדגמן. ובכל זאת, בסוף זה הדבר הראשון שעשיתי. רקדתי בפרסומת של קוקה קולה, בקושי ראו אותי, אולי קצת את הנעל שלי, אבל אני התלהבתי ממש, ופתאום הבנתי שדרך הריקוד אני יכול להגיע גם לדברים אחרים. בערבים הייתי נוסע מידי ערב לרקוד בבת מצוות ובר מצוות. כל ערב, היינו להקה של רקדנים שרוקדים על הבמה, ובסוף הערב יורדים ועושים שמח על הרחבה. הבחור שניהל אותנו, דניאל תייר, היה שם לב, שאם אני לא מגיע לרחבה אף ילד לא רוקד, אבל ברגע שאני שם, טירוף. כבר הפכתי להיות מוכר בקרב הנוער של הבר מצוות, בנתניה, חדרה, הרצליה, ראשון, הילדים הכירו אותי כ'סטפן הרקדן' ובמקביל גם העליתי סרטונים לאינסטגרם שלי רוקד וגם שם צברתי מעריצים. דניאל היה הראשון שאמר לי 'אתה סלב, הילדים חולים עליך, אם לא תעשה אם זה משהו, חבל" עוד לא הבנתי כלום"".

 

השירה הגיעה במקרה

"אני בכלל רציתי לעשות צ'לנג' (אתגר) ריקוד כזה, וככה הוצאתי את 'סטפ פאן', השיר הראשון שלי. חשבתי רק על הריקוד ועשיתי ראפ כזה טבעי, שישתלב טוב בריקוד, אפילו לא חשבתי על זה כשאני שר. לקח לזה המון זמן לתפוס, הוצאתי טיזר לאינסטגרם ואנשים לא הבינו בכלל. הייתי אז הרקדן של ססטיק ובן־אל, ותוך כדי כבר חשבתי על עוד צ'לנג'. ככה עשיתי עוד שני שירים, ובכל אחד מהם הוספתי עוד קצת שירה. ופתאום מאות אלפים צופים בזה, וכולם שרים את זה, וזה נהיה הדבר שלי."

 

בחורות

"עד גיל 17 לא הייתי ניגש לבחורות בכלל. זה לא עניין אותי, הייתי ילד מפגר. רק הריקוד עניין אותי, לא שום דבר אחר. גם כשכולם היו בפורטנייט, אני התעניינתי רק בזה. לפני הריקוד גם לא היה לי ביטחון. רק בגיל 14 גבהתי, לפני זה הייתי לגמרי רגיל. כשנכנסתי לסצנה של הריקוד, זה נתן לי ביטחון, אבל זה לקח כמה שנים. רק בגיל 17 הייתה לי חברה ראשונה. כשאתה מאוהב במה שאתה עושה, ומתמקד בו, אתה לא במצב. זה גם שמר עליי, כשחברים שלי היו בחוץ ברחוב, והיו ששתו ועישנו, אותי זה לא עניין, אני הייתי בתחרויות".

 

לגזור את החוגר

"אני בן 22, והשתחררתי מצה"ל לפני חודש. אולי בגלל הקורונה, עדיין אין לי עדיין את ההרגשה של השחרור. מהטירונות נהניתי רצח. זו הייתה חוויה שאני חושב שכל אחד צריך לעבור. עשיתי את זה בניצנים בתחילת החורף, והיה לי כיף. כל הדברים האלה של תורנויות, מטבח, לנקות ולשטוף כלים, זה אצלי ברגיל. אני לא ילד מפונק, אני ילד שתמיד עזר בבית וגם היום אני מבשל ושוטף ומנקה. כשהחברים שלי מסביבי היו בוכים, לא הבנתי. אחר כך עשיתי שירות סדיר כאומן פעיל, והסברתי לנוער על השירות בכנסים, מֵיצג חיילוּת קוראים לזה. היה סבבה".

 

 

כסף

"אני מאוד מחושב, בכלל לא בזבזן, ההפך לגמרי מנובוריש, לא פועל ממקום של התלהבות. לא מתגנדר ולא מתלהב. את רוב הבגדים שלי אני מקבל ואם אני אוהב משהו, אני אקנה את זה בחו"ל. עכשיו אני פרזנטור של 'טוונטיפורסבן מן' אז בכלל סגרתי פינה. אוטו עוד אין לי, עברתי טסט ממש לא מזמן ואני עוד נוהג עם מלווה, אבל גם כשיהיה לי אוטו, הוא לא יהיה מנקר עיניים. אני חוסך כסף, אבל עוד לא יודע לְמה. אין משהו שאני רוצה, זה המזל שלי, זה מה שמאפשר לי לחסוך, כשיהיו לי ילדים ומשפחה, אני אשתמש בזה. המחשבה הראשונה שלי היא לא על כסף. זה לא מניע בקריירה שלי. וכן, הקורונה פגעה לי בהכנסות, אבל כולם נפגעו מזה, ואין מה לעשות. אז עכשיו יהיו הופעות עם 50 איש, בסדר גמור, כבר הופעתי בשביל פחות".

  

 

הריאיון המלא עם סטפן לגר וכתבות נוספות - בגיליון "פנאי פלוס" החדש. עכשיו בדוכנים!


עכשיו בדוכנים! (צילום: תום מרשק)
עכשיו בדוכנים!צילום: תום מרשק

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פייסבוק
אינסטגרם
twitter
הדגמים המנצחים של 2018