רכילות+

אלינה לוי על החרם בילדותה: "ילדים זרקו עליי אבנים כי הייתי שונה"

10 שנים אחרי שאלינה לוי כבשה את לב הקהל בעונה השנייה של "האח הגדול", היא כובשת את ליבו מחדש בעונה הנוכחית של "הישרדות VIP". פגשנו את השורדת לשיחה על ההסתגלות לחיים על האי, הילדות הלא פשוטה שעברה והמאבק שניהלה מול הרבנות שסירבה לאשר את תהליך הגיור שלה

סגורסגור

שליחה לחבר

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

החיים של אלינה לוי הכינו אותה ל"הישרדות": ילדות של עוני ואלימות קשה, פרסום מהיר ב"האח הגדול" שהוביל לשנים של אנורקסיה ובולמיה ועבודה עצמית ארוכה כדי לצאת מהפלונטר ולהיות האישה הזו שאומרת את דעתה ומגינה על החלש. אחרי ההדחה של עדי ביטי, הרוחות בעם סערו ומ"חאליסי מהאי" היא הפכה ל"בוגדת", אבל היא מבחינתה גאה בעצמה, וממילא לא מעוניינת שתראו בה "צדיקה וסטרילית".

 

אורז וקוקוס

"בשלושת החודשים שהייתי בבית 'האח הגדול' עליתי 10 קילו. הסתכלתי על עצמי במראה אחרי שחזרתי ופשוט נבהלתי, וגם כל האנשים סביבי העירו לי על זה. הייתי מגיעה לימי צילום, היו מביאים לי בגדים מידה 34 שגילו שהם קטנים עליי, והיו שולחים מישהו להביא לי מידות גדולות יותר. הייתה מבוכה גדולה סביב זה.

 

"אחרי 'האח' התחלתי להרעיב את עצמי. בלי שאף אחד ידע ירדתי לתפוח וליוגורט אחד ביום. אם הייתי עם אנשים במסעדה, הייתי מזמינה ועושה בלגן בצלחת כדי שזה ייראה כאילו אכלתי משהו ואם כבר הייתי מוכרחה לאכול, הייתי רצה לשירותים להקיא. יצאתי מ'האח' מקום שלישי, עם התואר האישה הכי אהובה בבית והייתי בכזו הלקאה עצמית. לקח לי המון שנים להבין שאני פוגעת בעצמי. הייתי במאבקים כל הזמן, הרעבות ובולמוסים, ובגלל זה גם כל הזמן ירדתי ועליתי. למזלי, התקפי הבולמוס שלי היו עוצמתיים ושמרו עליי מהאנורקסיה, מההידרדרות. חמש שנים הייתי בתוך הדבר הזה.

 

"אנורקסיה ובולמיה זה מאבק נפשי ורגשי ובכלל לא משנה כמה זונדות ידחפו לך, זה לא יעבור עד שהריפוי הרגשי לא יגיע ואני לא קיבלתי עזרה, רק מחמאות. הייתי רצה כל יום שעתיים בחדר כושר, הייתי במצב פסיכוטי, לא היו לי אנרגיות, הייתי נרדמת בבכי, וקיבלתי רק חיזוקים על זה. למה? כי הייתי רזה, כי המצב הגופני נראה מושלם בעיניהם. אחרי חמש שנים הבנתי שאין מצב שככה ייראו החיים שלי, ישבתי בדירת החדר הרקובה שלי, מלאת העובש, בפלורנטין, והחלטתי שזהו, אני לא מקיאה יותר. בגלל זה מאוד חששתי מ'הישרדות' ומהרעב שם.

 

"אחרי שעברתי תהליך של ריפוי מהפרעות האכילה, זה היה סופר מפחיד בשבילי, להפגיש את הגוף שלי שוב עם המצב הזה. החלטתי להיות מאוד קשובה לגוף שלי, ושאם יהיה לי קשה מדי עם זה, אעזוב. כשחזרתי, חזרתי שדופה. מראש הגעתי רזה וירדתי המון ונלחצתי. היו לי התקפי בולמוס של החיים. בשבוע הראשון עליתי שבעה קילו (!) אבל אמרתי לעצמי 'אלינה, תעלי גם 20 קילו, הכול בסדר, תרשי לעצמך הכול, את לא יכולה למנוע מהגוף שלך מה שהוא צריך'. כשאת מרעיבה את עצמך הגוף נכנס לסטרס ואז כל מה שאת אוכלת הוא אוגר, כי הוא לא יודע מתי הוא יקבל את זה ממך שוב. לכן אני כל כך לא מאמינה בדיאטות, וכשנשים אומרות לי 'וואי, איזה כיף לך ב'הישרדות', הייתי מתה ללכת רק בשביל לרזות שם', אני מנסה להסביר שהרעבה היא לא הדרך.

 

עדי ביטי

"ההדחה של עדי הייתה רגע מאוד קשה במשחק והכי חבל לי שלא הצלחנו לעשות את המהלך שרצינו, אבל בשלב ההוא אני מבינה שכולם דואגים לעצמם, גם עדי וגם דויד וזו הייתה נקודה שהייתי שבר כלי. הבנתי ששום דבר מהניסיונות שלי במשחק לא עבד, ועכשיו זה או להרים ידיים או לבחור בדרך אסטרטגית. בסדר, אז לא יצאתי צדיקה וסטרילית, וזה בסדר. לא השפלתי אף אחד, בסך הכול עשיתי הכול כדי להישאר במשחק. אז כועסים עליי על זה? זה כמו להתעצבן על מישהו שהפסיד בסיבוב אִגרוף בזירה. לא באמת מסרתי את הלב שלי לאנשים האלה, לא האמנתי שהם באמת כורתים איתי ברית עכשיו. בשתי הדרכים היה ויתור עצמי, אבל חשבתי שהרמת ידיים היא ויתור גדול יותר.

 

"התגובות לזה היו קיצוניות, הכותרת של רוב התגובות הייתה 'בוגדת'. זה נורא משעשע אותי, זה משחק! מי שבא ל'הישרדות' ומצפה לצאת רק מושלם, יכול לשכוח מזה. אז נכון, עד עכשיו פגשתם צד אחד שלי, אבל יש לי עוד צדדים ואני לא באתי כדי לפעול מהפחד של מה יגידו עליי. לא בשביל זה עזבתי הכול ונסעתי לפיליפינים. אגב, בפרומו ערכו את זה אחרת אבל בפרק רואים שעדי אמרה לפני כל החבורה שהיא תצביע אלינה. היא אמרה 'אני אצביע למי שאחרונה בדירוג החברתי'. מי זו? ושתי? אבל אני כמובן לא כועסת על עדי".

 

"ההדחה של עדי הייתה רגע מאוד קשה במשחק". אלינה לוי ועדי ביטי ב"הישרדות" (צילום: אור דנון)
"ההדחה של עדי הייתה רגע מאוד קשה במשחק". אלינה לוי ועדי ביטי ב"הישרדות"צילום: אור דנון

 

ללכת בין הטיפות

"עד ההדחה של עדי התגובות היו מדהימות, אפילו קראו לי 'חאליסי הישראלית' כי הייתי לוחמנית, זו שאומרת הכול בזמן שכל האחרים שותקים. למה? כי שתקתי יותר מדי שנים ולא אמרתי את דעתי ואני לא עושה את זה יותר, גם לא במשחק. אני אומרת הכול.גם אם באודישן אני מקבלת הערה על המראה החיצוני שלי, אני לא שותקת, גם אם זה במאי או מלהק חשוב. אנשים ציפו ממני להיות מושלמת, אבל עשיתי מה שאני צריכה לעשות כדי להישאר במשחק. אסטרטגית היה יותר קל לנהוג אחרת, להיות מתוקה ושקטה. אני יודעת איך להשאיר את הקיצוניים האלה בשלווה, כי בבית שבו גדלתי, זה מה שהייתי צריכה לעשות. להיות טובה, כדי לגרום לאבא שלי לא להתעצבן. זה החזיר אותי לנקודה הזו בחיים שלי כשלמדתי ללכת בין הטיפות, כשידעתי איך להרגיע את אבא שלי במילים, כדי שזה לא יתדרדר למכות. אז אני יודעת לעשות את זה, אבל כואב לי לעשות את זה וכן, היה לזה מחיר. בסדר".

  

דור העתיד

"דור, ארוסי, הוא הראשון בסדר העדיפויות שלי. הוא בסיס האם שלי והדבר שעליו אני אומרת תודה מדי בוקר. איך הכרנו? מר במאי עשה לי אודישן לסרט הגמר שלו בבינתחומי. הייתי אחרי לימודי משחק, בת 25, וזוהר הסוכנת שלי ביקשה שאעשה כמה שיותר סרטי סטודנטים כדי לצבור ניסיון. זה היה אחרי חצי שנה שבה לא יצאתי עם אף אחד, החלטתי שאני לא רוצה שאף אחד לא ישאב לי את האנרגיה והפסקתי הכול, אפילו ווטסאפים קטנים של פלירטוטים. אבל אז נכנסתי לאודישן והיה שם וייב מאוד פלרטטני, והיה לו קסם כזה, כי הוא כריזמטי וצ'ארמר. אחרי שהוא הודיע לי שהתקבלתי הייתה בינינו התכתבות מקצועית אבל מצחיקה וביום הצילום, השחקן נרדם ודור התנדב להחליף אותו. זה היה יום צילום הכי חלומי שהיה לי בחיים, כאבה לי הבטן מרוב צחוק, אחרי שהרבה זמן לא הייתה לי חוויית הנאה. בסוף היום הוא פיזר עם הרכב שלו אותי ועוד כמה אנשים, אותי הוא הוריד אחרונה ורגע אחרי שירדתי הוא התקשר ואמר 'חכי שנייה, אני צריך להגיד לך משהו' ואז הגיע ופשוט נישק אותי. עליתי הביתה, מזגתי לעצמי כוס יין ורקדתי, וזהו, מאז אנחנו יחד. היום הוא אפטריסט, שזה עורך וידאו, אבל זו העילית של העריכה והוא גם מלמד קולנוע בתיכון ואנחנו כותבים יחד סדרה. אנחנו גרים ברעננה, ויש לנו את אמיל, הכלב שלנו, ואנחנו מאושרים".

 

"שתקתי יותר מדי שנים ולא אמרתי את דעתי. אני לא עושה את זה יותר, גם לא במשחק" (צילום: אור דנון)
"שתקתי יותר מדי שנים ולא אמרתי את דעתי. אני לא עושה את זה יותר, גם לא במשחק"צילום: אור דנון

 

בלי אטרקציות ויונים

"דחינו את החתונה כבר פעמיים. היינו אמורים להתחתן באוקטובר בשנה שעברה ואז יצאתי ל'הישרדות' אז החלטנו לדחות ל־3 ביוני. כבר היה מקום והזמנות והכול ואז הגיעה הקורונה. עכשיו דחינו ל־20 באוקטובר ואני מקווה שלא יהיה גל שני ונצטרך לדחות בפעם השלישית. החתונה שלנו לא תהיה דתית, ואני גם לא מתכוונת לנסוע להתחתן באחת העיירות בעולם בחתונה אזרחית. החלטנו שאנחנו לא צריכים את האישור הזה בשביל להרגיש שהתחתנו. להתחתן בחתונה יהודית אני לא יכולה, כי הפסיקו לי את הגיור אחרי שהייתי שנתיים בתהליך בגלל שלמדתי לימודי משחק. אז תהיה חתונה בלי רב ובלי כלום, חופת שקיעה, וייב של חופש, חתונה מאוד מצומצמת של 200 איש, בלי אטרקציות ובלי יונים. נטו מסיבת אהבה. אני ודור מחויבים אחד לשנייה כבר מזמן ואנחנו גם לא מתחתנים כי אנחנו רוצים להביא ילדים. אני לא מבינה את אלו שאומרות 'אני אתחתן כשאני ארצה ילדים' אני לא רואה את הקשר. ילדים זה לא לחוץ לנו, אנחנו כן יודעים שנהיה הורים מתישהו אבל לי אישית חשוב להגיע לזה לא ממקום של זה מה שצריך לעשות, לא ממקום של 'הילדה שלי תהיה התיקון שלי' ולא ממקום של אטרקציה ביחסים. רק ממקום שאני באמת רוצה את זה".

 

ילדות כאוטית

"הילדות שלי הייתה מאוד כאוטית. היה לי אבא אלים מאוד ואי אפשר היה לצפות איך ייראה היום הבא מבחינת אלימות ומבחינת עוני. זה היה מסוכן ומפחיד. אתה חי עם אדם שהוא השובה שלך, אדם מקסים בדרך כלל, שיחד עם האלימות יש בו קסם והוא לוכד אותך ומרעיף אהבה בצורה לא פרופורציונלית ומשחק לך במחשבה. קצת אחרי שעלינו ארצה, זה נגמר. כשהייתי בת 6, אמא שלי הזמינה יום אחד משטרה והם לקחו אותו. אני והיא עברנו לגור במשך חצי שנה במקלט לנשים מוכות בהרצליה, שזה הזמן המקסימלי שאפשר לחיות שם. ראיתי שם נשים שמגיעות בכיסא גלגלים, כשכל הגוף שלהן שבור, ושם ידעתי שאני לא אתן לעצמי להגיע אף פעם למצב כזה. אמא שלי הצליחה להשתקם, יש לה היום מספרה משגשגת בראשון ושני ילדים מנישואים שניים ובגלל זה המסר העיקרי של הסיפור הזה הוא לא לשתוק.

 

"אני רואה את כל רציחות הנשים היום והלב נקרע לי. אני הייתי מאוד רגישה בדייטים לניואנסים כאלה. הייתי עושה מבחנים לגברים, לא מסכימה עם הדעה שלהם כדי לראות איך הם מגיבים לזה. סיימתי מערכות יחסים ברגע שזיהיתי את המקום הנרקיסיסטי הזה שמבודד אותך מאחרים ומאשים אותך בהכול. לא רציתי לא רק אדם שלא יכה אותי, אלא שום מערכת יחסים שבה אני התכשיט של מישהו, כי אני לא צריכה אף אחד שיציל אותי מעצמי. הריבים עם אסי (בוזגלו - מ"ז) מאוד הזכירו לי את המקום הזה, כי גם עם אסי אם קורה משהו שלילי, זה את אשמה. 'את הוצאת אותי', 'את גרמת לי'. בעיניי הוא נרקיסיסט ובגלל זה היה לי כל כך קשה איתו, כי אני כל כך מכירה את זה".

 

"הילדות שלי הייתה מאוד כאוטית. היה לי אבא אלים מאוד ואי אפשר היה לצפות איך ייראה היום הבא" (צילום: אור דנון)
"הילדות שלי הייתה מאוד כאוטית. היה לי אבא אלים מאוד ואי אפשר היה לצפות איך ייראה היום הבא"צילום: אור דנון
 

 

אלה

"באופן מפתיע אני מאוד מבינה את הנשמה של אלה ויש לי המון רוך אליה. כשאתה עושה 'בולינג' למישהו זה בדרך כלל כי מישהו עושה את זה לך, וכל אחד מגיב מהטראומות שלו. את יודעת כמה שיחות עשינו על זה שהיופי שלה הוא לא מה שמגדיר אותה? גם עכשיו אנחנו מדברות וזה מאוד קשה מה שהיא עוברת. הטוקבקים קשים לה. זה לא קל".

 

בלי נייר טואלט

"לא היה לי קשה כלום מהבחינה הזו, גם לא בלי משחת שיניים ולא בלי איפור. להפך, זה שחרר אותי והיה לי ממש כיף עם הטבע והלכלוך. כשהמעטפת החיצונית לא מעסיקה אותך זה מדהים, ואני נהנית לראות את עצמי ככה גם כשאני יושבת מחובקת בזרועות אהובי. היה בי משהו שכל כך התמסר לטבע שם: להתעורר עם הזריחה וללכת לישון עם הרשרוש של המים, זה היה מיינדבלואינג. הקפדתי להתעורר לפני כולם וללכת לעשות מדיטציה ואת התפילה שלי בבוקר ולדבר בערב עם דור דרך הירח וכל הזמן להזכיר לעצמי שזו לא המציאות, ושעוד מעט אני חוזרת אליה".

 

הריאיון המלא עם אלינה לוי וכתבות נוספות - בגיליון "פנאי פלוס" החדש. עכשיו בדוכנים!

 

אלינה לוי על שער "פנאי פלוס" (צילום: אור דנון)
אלינה לוי על שער "פנאי פלוס"צילום: אור דנון

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פייסבוק
אינסטגרם
twitter
הדגמים המנצחים של 2018