(צילום: ירון שרון)
בתחילת מרץ, כשכולנו התחלנו להבין שמגפת הקורונה פה כדי להישאר - למעשה, באותו היום שבו עצרו את הטיסות הבין־לאומיות - גורי אלפי-אהרון מצא את עצמו יחד עם צוות על מטוס לארצות הברית כדי לצלם סדרה (עבור כאן 11, על יהדות ארצות הברית). "היינו הטיסה האחרונה. השדה היה ריק. רק אנחנו עם מסכות - בפעם הראשונה עם מסכות - עוד לפני שהיה בזה איזה היגיון. ושם בארה"ב, בכלל הכחשה טוטאלית. כשחזרנו הרגשתי שזהו, אנחנו על הגל האחרון הביתה, ומאחורינו יש איזה צונאמי ענקי. איך שחזרנו נכנסנו לבידוד. ואגב, אף אחד לא אמר לנו לעשות את זה. זה היה השלב האחרון שבו עוד לא נאמר לחוזרים מארצות הברית להיכנס לבידוד".
השלב שדפק את כולנו, כן.
"אז אנחנו כפינו על עצמנו בידוד, ושכרו לנו דירה בתל אביב וכל ההפקה הייתה בדירה הזאת. ואני חייב לציין שהיה כיף גדול... (צוחק) היינו ארבעה - מפיק, עורך, עוד איש הפקה ואני. והעברנו שם את התקופה הזו, אבל עם הזמן שהיה לי לחשוב שם - ידעתי שיש לי הפקות שמחכות, כמו 'הטבח' ב־yes - משהו הלך והצטבר. אמרתי: 'אין שום סיכוי שהדבר הזה חולף ואנחנו חוזרים לחיים רגילים. אנחנו רק בפתח של משהו שאנחנו עדיין לא מבינים מהו'. והבנתי שיש שתי אופציות: או להסתגל, או לשקוע. מנגנון Fight or flight. וכל מה שהתעסקתי איתו בבידוד היה מה אני הולך לעשות עכשיו. נניח ואין את זה, או את זה - ומה שקרה זה שבאמת, הכול נפל אחד אחרי השני, אפילו התוכנית ברדיו (שאלפי-אהרון מגיש מדי בוקר עם גלית חוגי ב־FM102; י"ב) הוקפאה, התוכנית שהייתה הלחם והחמאה שחשבתי שתישאר בכל מצב - אז אני צריך להתחיל ולחשוב מחוץ לקופסה, ולראות מה אני עושה (בינתיים, תוכנית הרדיו חזרה לשידור; י"ב). ואז נולד הרעיון של לעשות תוכנית עם לוסי. מתוך ההרהורים בבידוד".
לוסי היא לוסי איוב הנפלאה, שצוותה לאלפי-אהרון בפרק הזמן הקצר באופן שלא ייאמן שלקח להרים את "הלילה עם לוסי וגורי", תוכנית הבידור־טוקשואו של השניים בכאן 11, שיותר מכול מזכירה את סוגת הלייט נייט שנדמה שכבר גוועה לה כאן. "אחרי שבא הרעיון הייתה סדרה של טלפונים", הוא ממשיך לגולל את השתלשלות האירועים, "והם אמרו: 'קדימה'. שבוע לאחר מכן - שבוע! לא זוכר כזה פרויקט בחיים שלי - היינו באוויר. שבעה ימים".
מטורף. ואיך הגיע החיבור עם לוסי?
"רציתי לעשות תוכנית מהר, להיות באוויר עם תוכנית. ובתאגיד הציעו את לוסי, וכמובן הסכמתי מייד, כי אני וכל שאר המדינה מאוהבים בה מאז האירוויזיון. לא הייתה בינינו שום היכרות קודמת, לא פגשתי אותה אף פעם. המפגש הראשון שלנו היה ארבעה ימים לפני שידור, והמפגש השני היה בשידור".
הצוות שגויס למשימה היה הצוות שעשה את "הלילה עם גורי אלפי" - תוכנית הלייט נייט של אלפי-אהרון ששודרה בקשת 12, וגם עליה נדסקס עוד רגע קט. "פשוט החייתי קבוצת ווטסאפ ישנה ושאלתי 'מי פנוי?'", הוא מספר, "וכולם היו פנויים. החבר'ה באולפני הרצליה תקתקו את זה מאוד מהר ומאוד ביעילות. לקחנו טלאים של תפאורה מ'עד כאן' ומהאירוויזיון. הספות הן מהאירוויזיון, אמיתי. וזהו, התחלנו".
מלהיב, להרים את זה כך, בכלום זמן.
"לגמרי מלהיב. ובהתחלה בכלל חשבנו שלא יגיעו האורחים, שהם יפחדו, אז היינו מוכנים למודל שראיתי אצל קונאן אובראיין וכל מיני אחרים - שיחות זום ערוכות, וכל מיני כאלה. ובסוף לא הייתה לנו שיחת זום אחת. הכול בלייב באולפן, וכולם הגיעו, ובעיקר - כולם שמחו לבוא. מוזיקאים שאין להם מסגרת להופיע בטלוויזיה הישראלית, שחקנים, קומיקאים, כולם".
אלפי-אהרון, כמובן, לא זר לפורמט הלייט נייט טוקשואו, אם כי מדובר בנקודה מעט כאובה עבורו. ובצדק גמור. "היום בלילה עם גורי אלפי", שעלתה בתחילת 2016, הייתה האכסניה המושלמת עבורו ושודרה במשך שלוש עונות, הגיעה לסוף דרכה ב-2018, אחרי פיצול ערוץ 2 ומחמת שיקולים כלכליים כאלה ואחרים של קשת 12. אבל לייט נייט טוקשואוז - כפי שיכולים לספר לכם הקולגות מארה"ב - תוכניות שרצות זה עידנים, הן עניין של מסורת והרגל. ומסורות והרגלים לא יכולים להתפתח כשחותכים אחרי שלוש עונות בלבד. "זה היה זוועה", מודה אלפי-אהרון כשאני שואל איך הרגיש עם ביטולה של התוכנית, "תחשוב, כולם נערכו לקראת הפיצולים והאיחודים, נערכו לשבעה ימי שידור, וקשת אמרו: 'אנחנו הולכים על רצועות חזקות, ואנחנו נבנה את רצועת הלילה בסבלנות'".
ואז נגמרה הסבלנות.
"כן, כמו גוף מסחרי הם הבינו על מה הם צריכים לוותר, והדבר הראשון היה שידורי הלילה. כי שידורי הלילה עולים כסף. אז הייתי מאוד מופתע. כמה שאני תופס מעצמי בן אדם שמבין את העולם שבו הוא חי, פשוט לא צפיתי את זה. הגעתי לשיחה שחשבתי שהיא תהיה 'כל הכבוד', ושם אמרו לי: 'שמע, אנחנו אוהבים אותך, אבל מה נעשה. אנחנו לא יכולים לממן את זה יותר'. זה היה לי קשה לקבל, אבל זאת המציאות. וגם אז, כמו ברגע הזה שנכנסתי לבידוד, אותו מנגנון הופעל: 'אוקיי, אז מה עושים הלאה'. בשבילי, הפתרון הוא עשייה. ככה חונכתי, מאז ומתמיד. אז החלטתי להוציא לפועל את הסרט שרציתי לעשות (הקומדיה "עוד סיפור אחד" בהשראת הספר "לחוץ חתונה" של עומר ברק ובכיכובם של דינה סנדרסון, ליאור אשכנזי, מעיין בלום ואחרים; י"ב), ואז אני והילה (אלפי-אהרון, אשתו; י"ב) אמרנו שאולי זו ההזדמנות לעשות את השנה הזו בארצות הברית שתמיד רצינו לעשות. ובסוף אני שמח על הדרך שעשינו".
אז בני הזוג אלפי-אהרון ארזו את ארבע בנותיהם, ובאוגוסט 2018 עקרו לארה"ב לתקופה של שנה. שם, הספיק גורי לצלם את הפרויקט המצוין "המסע המטורף של גורי בארה"ב", לנסות את מזלו כסטנדאפיסט מול קהל אמריקאי (ולהגיד שזה לא היה קל יהיה אנדרסטייטמנט), וגם להתחבר עם האנשים שפגש במהלך הדרך, מה שהוליד כמה חברויות אמיצות - וגם נטוורקינג שעוד עשוי להתגלות כמשמעותי.
נו, וההרפתקה הזו ענתה על הציפיות?
"הכי לא ענתה על הציפיות", הוא צוחק, "אבל זה כל היופי. אתה לא מקבל מהחיים האלה את מה שאתה רוצה, אבל אתה מקבל את מה שצריך. ואם אתה באמת מחדיר לעצמך את הזן הזה, שכל הדברים שקורים וכל המהמורות הם משהו שאתה יכול ללמוד ממנו, משהו שיאלץ אותך להסתגל, אז אתה בסוף יוצא מורווח. ויצאנו מאוד מורווחים מהסיפור הזה, קודם כול מבחינה משפחתית. עשינו את הטיול של החיים שלנו".
וכולן היו בעניין או שהיו גם התנגדויות?
"היו בעיקר התנגדויות, אבל גם מזה למדנו שאנחנו יחידה אחת, ואנחנו לומדים יחד. היו גם לילות שישנו יחד כל המשפחה באותה המיטה כי כמות הבכי בחדרים הייתה בלתי נסבלת... (צוחק) אז איחדנו את הבכי לחדר אחד. אבל גם מזה הרווחנו, ביג טיים. גם החוויה המשפחתית, אבל גם האנשים שפגשנו שם, אנשים שהם עכשיו חלק מהחיים שלנו. זה תענוג גדול. ואני רואה איך גם מהקשרים האלה שעשינו שם עוד יצאו דברים בעתיד. וגם קיבלתי איזשהו שיעור לחיים, שאני צריך לבוא ולעשות את התוכן שאני אוהב. כשזה הבייבי שלך - תראה את 'פאודה' ו'טהרן' ו'על הספקטרום' (שלושתן סדרות שנמכרו לשוק האמריקאי; י"ב) - וכשזה מגיע ממנוע פנימי חזק לעשות את מה שאתה רוצה, היצירות האלו יכולות לצאת החוצה ולמצוא קהל. השנה הזו החזירה לי את הענווה, והחזירה אותי לשולחן הכתיבה, לעבוד בתוכן ולא רק בבידור. כי בבידור אתה עושה את מה שאתה עושה, ויום אחר כך עוטפים עם זה דגים. אתה לא עושה משהו שהוא כאן כדי להישאר, שיש לו איכות מדף להרבה מאוד שנים. הנסיעה לארה"ב מאוד חידדה לי את זה, ואני מאוד שמח על ההזדמנות הזו, לקבל את השיעור הזה, לקבל כאפה".
והייתה כאפה.
"כן, קח לדוגמה את הסטנד אפ. דווקא עם זה חשבתי שהמעבר יהיה קל, להופיע מול קהל אמריקאי. אבל הדרך שעשיתי שם, כמעט שמונה חודשים עד שהרגשתי בכלל נוח לעשות סט של 15 דקות על במה כמו ה'אימפרוב', או כמו ה'קומדי סטור'... הייתי צריך לאמן את המוח שלי לעשות משהו שלא עשיתי כבר הרבה מאוד זמן. היו פעמים שסיפרתי בדיחה ואף אחד לא זז, והיו גם מקרים של ארבעה אנשים בקהל. ואתה אומר: 'רגע, למה אני עושה את זה בכלל?'. אבל זה השיעור. זה נפלא. ואני יודע שהיום הסטנד אפ שלי הוא הרבה יותר טוב ממה שהוא היה. למדתי בשנה הזו יותר ממה שלמדתי בעשר השנים האחרונות".
אם אתם תוהים באשר להספק של אלפי-אהרון (43) - רק בנקודת זמן זו אנו מדברים על תוכנית ברדיו, טוקשואו טלוויזיוני, הפיצ'ר שביים ("הסרט מוכן! רק שאין קולנוע"), תפקיד בדרמה "הטבח" של yes, ובעתיד הקרוב ("או כשיהיו שוב טיסות, כי חלק מהעונה מתרחש בחו"ל") גם שיבה לכיסא הבמאי בעונה הרביעית של 'האחיות המוצלחות שלי' ההו־כה־מוצלחת, גם היא של yes, ובטוח שכחנו משהו חוץ מכל אלה - אז אלפי-אהרון לגמרי יכול להסביר את שצף העיסוקים הזה. "עוד לא למדתי איך לעשות משהו קבוע בחיים שלי", הוא מסביר. "יכול מאוד להיות שמתישהו אני אתקבע ואמצא את הדבר הזה שיהיה מפעל חיי. אבל ברגע זה אני כל הזמן מסוקרן ממה שטרם עשיתי. זה הכיף שלי, הידיעה שאני יכול להתעסק בכל מיני אספקטים של האומנות הזאת. זה טוב לי".
אבל אלו ימים מאותגרי אומנות, מאותגרי הכול בעצם, וכאמור, גם אדם סופר־דופר פעלתן כמו אלפי-אהרון יכול למצוא את עצמו תקוע בבית, ניזון מהחדשות ההולכות ומקדירות ומנסה להבין מה לעזאזל קורה, ומה יקרה הלאה. "החרדה הראשונית הייתה: 'מה אם כולנו נחלה ונמות?'", הוא צוחק כשהוא מדבר על הימים הראשונים של המגפה והסגרים שהגיעו בעקבותיה, אבל בקול שלא חף מהאדג' הזה שחש בעת האחרונה כל אדם בעל משפחה. "זו חרדה מאוד פשוטה ומאוד קמאית. פתאום כל המיינד שלך עובר למוד של הישרדות, וזה מעניין, כי אז אתה בעצם מתגלה, הבן אדם שאתה".
ומה גילית על עצמך?
"גיליתי שיש לי נשק אחד, והנשק הזה הוא עשייה. ידעתי שאם לא אעשה משהו בזמן הזה, אז אני אפול חזק מאוד. לא שרדתי שבוע בבית וכבר הייתי בעבודה עם לוסי. למזלי יש לי את הילה, שהיא העוגן בבית מאז ומתמיד. חלוקת התפקידים שלנו כל כך ברורה - היא הכול, ואני מעט. והיא יודעת שאני חייב לעבוד, זה עניין כמעט סיעודי, אפילו לא כלכלי. 'לך, כי אנחנו יודעים מה קורה כשאתה לא עובד, ואנחנו לא צריכים את הסטרס הזה עכשיו'. אז מבחינתי זה היה הפתרון לכל - אני אעשה, וזה יחזיק אותי מעל למים. וזה גם ייתן לי סדר ליום, כי הדבר הכל כך ברור מאליו הזה, שליום יש התחלה ויש סוף, לא היה בתקופה הזאת. ואתה מאבד את זה".
והעניין הזה של "יו, גיליתי מחדש את המשפחה שלי בתקופה הזאת!" - פסח עליך, או שלא?
"זה נכון. כי כשאתה מוציא לרגע את כל הפעילויות, הפנאי והבית־ספר, אתה מגלה שהנטו שלנו היה כלום, היה שנוסעים לאן שהוא בשבת וחוזרים כועסים. זהו. אז עכשיו, כשאתה צריך להישאר בבית או ב־100 מטר שלך, אתה מוצא שאתה נהנה מזה, להיות איתן. ומצאנו כל כך הרבה דברים לעשות. פתאום נפתחים משחקי קופסה שמעולם לא נפתחו, פתאום נהייתה לנו ליגה של כל מיני דברים, מקארה קופה ועד אין־ספור משחקים. לימדתי את הבנות שלי את המשחק 'מדרכות' (במלעיל; י"ב). בחיים לא חשבתי שנשחק את זה, ושיחקנו במשך ימים שלמים, בקטע של ניקוד ועצבים ועניין גדול. הפכנו להיות קבוצת תמיכה אחד של השני, וזה היה פשוט מדהים".
דבר נוסף שמדהים, קובע גורי, הוא מה שקורה כעת בבלפור. כעת, כי השיחה בינינו מתקיימת במוצ"ש, בעוד המוני ישראלים שנמאס להם - נמאס מהשחיתות, מהטיפול הכושל בקורונה ומהאסון הכלכלי שהומט על כה רבים מהם - צובאים על מעון ראש הממשלה ודורשים שינוי, ועכשיו. וכמו אומנים אחרים כרגע - לא רבים, אבל חכו, הטפטוף הזה הופך לנגד עינינו למבול - הוא כבר לא מוכן לשתוק. למעשה, עוד קודם אלפי לא היה מוכן לשתוק, ולצורך כך, גזר גזֵרה גורפת על כל הפרויקטים הבידוריים בהשתתפותו: בלי פוליטיקאים. "אין לי שום בעיה לדבר ולהגיד מה אני חושב", הוא אומר, "אף פעם לא פחדתי לומר את דעתי בכל מדיה אפשרית".
ודעתך היא "ביבי הביתה", או "תנו לבן אדם לעבוד"?
"אם אפשר, כולם הביתה. כולם נכשלו. המערכת נכשלה. המנגנון נכשל. הדרך נכשלה. זאת הזדמנות מדהימה להחזיר את כל הפוליטיקאים לגודלם האמיתי, וגודלם האמיתי הוא כמעט מיקרוסקופי. כמו שאנחנו לא מרגישים את הפקידות, אנחנו לא צריכים להרגיש את השלטון. הם משרתי הציבור. אנחנו צריכים להרגיש שיש מי שמשרת אותנו. זו הזדמנות לשינוי, לאיחוי, ואנחנו ניקח אותה בשתי ידיים. היום נסעתי חזרה מהצפון לפה, ולא היה גשר אחד שלא היה מלא באנשים עם אש בעיניים, ואתה יודע מה זה להוציא אנשים מהבית עכשיו. ולעלות לירושלים, ולעשות את כל הדבר הזה... והעובדה שבדף המסרים מכנים אותם 'אנרכיסטים', ועושים את השנמוך הזה למה שזה באמת... זאת התעוררות אמיתית של שכבה שהיא העתיד שלנו, של המדינה הזאת, בכל תחום. אתם רוצים שימשיכו לברוח המוחות? שימשיכו להתעסק בשטויות? אתם בדרך הנכונה. צריך להחזיר את הפוליטיקאים לגודל האמיתי והנכון שלהם. אני הפסקתי לראיין פוליטיקאים כבר לפני הרבה זמן. לא מראיין אותם בתוכניות ולא מביא אותם לרדיו. לא מוכן להאכיל את הטרולים האלה כבר, כי הם רק גדלים. התוכניות הסאטיריות מביאות אותם וכאילו לועגות להם, אבל אנחנו רק מגדילים אותם. הפכנו את הפוליטיקאים לסלבריטאי על, בעלי כוח בלתי נגמר, וכבר אי אפשר לפקח עליהם יותר. אתה יכול לשאול כל מערכת שעבדתי בה בשנה וחצי האחרונות. לא מסכים לראיין אותם יותר. ואלו אנשים שמצפצפים על הבסיס שהוא החוק. אז אוקיי, אתם רוצים לשבור את הכללים? החלטתם שבית המשפט רודף אתכם? היועץ המשפטי רודף אתכם? שאין משמעות לחוק? בסדר גמור. בואו נתראה בחוץ עכשיו. היו לנו שלוש מערכות בחירות על שום דבר, ואנשים פיתחו את הווירוס המסוכן ביותר בעולם: אדישות. והאדישות הזאת גמרה אותנו. בגלל זה אני כל כך שמח על ההתעוררות הזאת".
אבל האומנים, להוציא מתי מעט כמו אמדורסקי ואורנה בנאי, עדיין מפחדים להתבטא, מפחדים לדבר.
"לי אין עניין בחינוך מחדש לקולגות שלי. הם וכל האנשים בארץ מנסים לשרוד. אני לא רוצה לבקר אף אחד מהם. כל אחד עושה את מה שהוא צריך כדי לשרוד. בסוף, אנשים צריכים לפרנס את המשפחות שלהם. אבל הנה, ההזדמנות הגיעה, ויש בינינו חיבור עכשיו שאף פעם לא היה. אתה יודע, יש לנו עכשיו קבוצת ווטסאפ שבה אנחנו מתכתבים, כל הסטנדאפיסטים בארץ. אף פעם לא דיברנו! אף פעם לא דאגנו לעצמנו, כי היה בסדר, אתה יודע, וסיר הבשר היה מלא, והמשכנו. והנה, זו הזדמנות כל כך טובה לאחד שורות, לשמוע מי צריך מה. הדאגה אחד לשני, זה מדהים, זה באמת מרגש. ישראל קטורזה, שהוא מבחינתי לא פחות מאבא של הקומדיה והקומיקאים פה, מנהל מלחמה ופשוט איחד את כולנו מאחוריו. ואני מעריץ אותו על זה. אני רואה את העזרה ההדדית, את הסולידריות, וזה מדהים. בכל המישורים. גילנו אחד את השני, גילינו את העובדים השקופים שעושים למעננו, את האחיות והעובדים הסוציאליים. הם בקרב ההישרדות הזה כל הזמן, ואנחנו רק עכשיו מגלים את זה. אתה יודע, הבמה האחרונה שהייתי בה הייתה בצ'ארלס קלור, כשהנחיתי את המחאה, ולשמוע את כל הפעילים החברתיים שהגיעו מכל הארץ... מדברים בלהט כזה על איך אפשר לעזור לעצמנו. זה היה משנה תודעה. כל הכעס הזה כלפי הממשלה וכלפי המדינה הוא בעיניי רק גרם במערכה הזו. מלוא כובד המשקל הוא על שיתוף פעולה, ולהבין איך אנחנו יכולים לעזור אחד לשני. תראה את גיא לרר - בן אדם אחד הצליח לגייס שלושה מיליון שקל, ולעזור לאנשים שניתקו להם את החשמל. עכשיו, בתקופה הזו, בגלל חובות. תגידו, אתם נורמלים? אולי היה צריך את התקופה הזו שכולנו נתעורר, ואני פשוט שמח על זה. ומסתכל רק על הצד החיובי. רק אופטימיות עכשיו, אתה יודע. כי מה, ניתן להם את התענוג?".
אז יש סיכוי שנראה אותך בבלפור?
"מה, בתור ראש ממשלה? עזוב, זה יהיה נורא".
