רכילות+

מורן אטיאס: "בבית החולים לא קיבלתי יחס מועדף"

היא בכלל לא חשבה לעשות עלייה, רק ארזה שתי מזוודות של שמלות ערב ובאה לחגוג יום הולדת בישראל. אבל אז הקורונה טרפה את הקלפים, אטיאס החלה להתנדב בבית חולים והעוצמות של המגפה השאירו אותה כאן, עם תעודת תושב חוזר

כוכבת השער. מורן אטיאס (צילום: טל עבודי)
כוכבת השער. מורן אטיאסצילום: טל עבודי

 

השיבה הביתה

"הגעתי לארץ ממש באחת הטיסות האחרונות לפני החלטת ראש הממשלה להגביל את השבים לישראל ולפני הבידודים והבלגן. זו הייתה תקופה מאוד עמוסה באל.איי, ה'פיילוט סיזן'. פברואר ומרץ הם החודשים שבהם מלהקים את כל הסדרות ושחקנים מכל העולם מגיעים, תקופה שבה שחקנים נלחמים כדי להישאר בלוס אנג'לס. היה לי שבוע מאוד עמוס, ואחריו הרגשתי שאני חייבת להגיע לישראל, ופשוט הרמתי טלפון והודעתי לסוכנת שלי שאני טסה. אני לא יכולה להסביר לך את זה, אבל הרגשתי שזה אקוטי. לארה"ב הווירוס עוד לא הגיע אז. ממש לא תכננתי להישאר, בטח לא לעשות עלייה.

 

"באתי עם שתי מזוודות של בגדים, בעיקר שמלות ערב, כי ב־9 באפריל חגגתי יום הולדת (39) ותכננתי שבוע שלם של חגיגות מטורפות. בסוף החגיגה צוינה עם עוגה בביתי בחיפה ושירה עגומה של ההורים שלי, אבל זה יום הולדת שאני אזכור תמיד. שמלות הערב נשארו במזוודה, כמובן. המזוודות שלי הן העדויות שלי, לא היו שם בגדי קיץ בכלל.

 

"בסופו של דבר, אני חושבת שהעבודה באיכילוב חידדה עבורי את מה שבאמת עושה לי טוב, שזה החיבור לאנשים. הרגשתי את העוצמות האלה, וזה מה שעזר לי להחליט שאני נשארת פה".

 

תושבת חוזרת

"אז אני בישראל, המצב רע, אנשים חולים, המצב הכלכלי לא טוב ועסקים נסגרים, ובתוך כל זה אני מרגישה שפה הלב שלי פועל על תדר אחר. באל.איי עברתי לבית משלי, שהייתי בתהליך בנייה שלו במשך שלוש שנים והשקעתי בו את כל כולי. כל פיסת שיש ובלטה וכל ידית וכל צמח שנשתל בגינה היו אחרי תהליך של מחשבה. לא חייתי פה שנים, ועבדתי, עשיתי עשרות פרויקטים וסדרה אחר סדרה. תמיד אמרתי לעצמי שאם אני לא אעבוד, אולי אני אחזור לארץ, אבל טפו טפו, הייתה לי יופי של קריירה. בשנים האחרונות שיחקתי בתפקידים ראשיים ב'הרודן' וב'התרסקות' והפנים שלי היו מרוחות על פוסטרים בכל ארה"ב. היה לי חוזה טאלנט בפוקס שאני יכולה להביא בו כל פרויקט שאני רוצה ויתפרו אותו סביבי. מבחינה מקצועית וגם כלכלית הייתי במקום נהדר. עזבי את ההערכה המקצועית והביקורות והריאיונות והכתבות, גם כלכלית, לעומת איך שמרוויחים פה בארץ, הפער הוא עצום.

 

"מגיל 15 אני לא מבקשת כסף מההורים, ועד היום זה מספק אותי מאוד. ההורים שלי אנשים מאוד פשוטים, שעבדו נורא קשה כל החיים. אבא שלי התחיל בסבלות, ועדיין סוחב, ואמא שלי 40 שנה עובדת כמזכירה במשרד עורכי דין. אני מתייחסת לכסף מאוד בכבוד, וכשאני מרוויחה אותו זה נותן לי תחושה מדהימה של עצמאות. ובכל זאת, אני בישראל, שכרתי דירה באייר בי אנד בי לחודש, ואז הארכתי לחודשיים ואז לשלושה, ואחרי שלושה חודשים הבנתי שהדירות שאני רוצה הן דירות שמחייבות שכירות לשנה וזה דורש ממני החלטה אחרת.

 

"ואז פשוט עשיתי את זה, ויחד עם זה גם הלכתי למשרד הפנים והוצאתי תעודת תושב חוזר. התרגשתי כמו ילדה שקיבלה רישיון. זה רק נייר, אבל נייר עם המון משמעות בשבילי. בארה"ב עוד לא סגרתי עניינים. הסוכנת שלי עוד לא קיבלה את הבשורה. יש לי חוזים שמחייבים אותי מול האולפנים הענקיים של דיסני שאני כותבת להם עכשיו, וזה מסובך. כרגע הקורונה היא תירוץ נהדר. בינתיים בלוס אנג'לס הבית שלי עמד ריק חודשים רבים וההוצאות שלו תפחו. מי שיש לו בית פרטי יודע כמה הוצאות זה. הבנתי שאני חייבת להשכיר, וביקשתי מדודה שלי דבורה לעזור לי לארוז את הריהוט, הספרים והבגדים שלי וזהו, השכרתי.

 

"אין לי יותר מדי סנטימנטים למקום, אני רגילה לנדוד וכל מקום הוא בית בשבילי. מאנקי הכלב שלי עשה עלייה איתי. הוא לגמרי אמריקאי. בפארק של כלבים פה הוא פחות שורד, הוא עדין מדי בשבילם. הוא לא מבין את האקלים. הוא כבר עשה פה קמפיין לקולר נגד פרעושים וקרציות, אבל הוא החזיק רק שעתיים על הסט. הוא אמריקאי, הוא לא יודע שפה ימי צילום הם שעות ארוכות".


בזוגיות חדשה "וטוב לה" (צילום: טל עבודי)
בזוגיות חדשה "וטוב לה"צילום: טל עבודי

 

אהבה

"אני בזוגיות עכשיו וטוב לי. אהבה טובה היא אהבה בריאה שבה בני זוג מפרים אחד את השני, וזה משהו שבונים יחד, עם אמון, כנות וחום. אני לא רוצה לדבר על הזוגיות שלי, כי אי אפשר לסכם את זה בשתי שורות בכתבה בעיתון, אבל אני מאושרת, קמה בבוקר ומודה לאלוהים. מאז שחזרתי אני מקבלת הרבה פניות מחברים שרוצים להכיר לי גברים. זה לא מציק לי, אני לא רואה את זה כעלבון או התרסה, אני מבינה שהם חושבים שזה חלק משמעותי באושר.

 

"לדעתי זה חשוב לכולנו להבין שאושר לא נמדד בזוגיות, ושום דבר חיצוני לא יכול להשפיע על האושר שלך. אני אהיה מאושרת גם כשלא תהיה לי זוגיות. יש כל כך הרבה נשים שכותבות לי שהן נכנעו ללחץ חברתי והתחתנו עם הבן אדם הלא נכון ואני רוצה לשבור את המוסכמה הזו, כי היא מסוכנת. ראיתי את הכתבה על הרצח של מיכל סלה, וראיתי אישה מקסימה שנכנעה ללחץ החברתי והתחתנה עם הגבר הלא נכון, וזה מטריף אותי, שהפחד מלהיות רווקה יותר גדול מלהתחתן עם הבן אדם הלא נכון. אני מקווה שזו מוסכמה שאני שוברת במציאות שלי, בעצם זה שאני רווקה בת 39.

 

"יש לנו רעשים ולחצים של נורמות חברתיות. לגבר אומרים 'אם אתה לא מביא כסף הביתה, אתה לא גבר' ולאישה אומרים 'אם אין לך זוגיות עד גיל 30, או שאת לא פורייה - את לא אישה'. זה לא נכון, וזה לא צריך להפחיד אותנו. אני עכשיו בכיתת משחק בסדנה של שח"ם, לומדת עם קבוצה שמנחה אותה ניר ברגמן ואני רואה שחקנים מוכשרים בטירוף שהדבר היחיד שעומד בדרכם הוא הפחד שלהם. נכון שסוכן ואבא עם כסף ואיש יחסי ציבור עוזרים, אבל בסופו של דבר את היחידה שיכולה לעזור לעצמך".

 

בית החולים

"מהרגע שהגעתי לישראל הייתי דבוקה לחדשות מהבוקר עד הלילה. לא עשיתי כלום והבנתי שנכנסתי לקטגוריה של ה'לא חיונית' והייתי חייבת לעשות משהו בשביל להרגיש בעלת משמעות. התחלתי לחפש שיתופי פעולה ועמותות ומצאתי את 'גישה לחיים' שזו עמותה נפלאה שעוזרת לקשישים, לניצולי שואה ולבודדים למצוא יעדים שישאירו אותם בחיים. מאוד התחברתי לגישה שלהם וגייסתי איתי עוד 400 מתנדבים שעושים כמוני, מתקשרים לאנשים ותומכים בהם, נותנים להם אוזן קשבת, מביאים להם מצרכים הביתה. בקורונה זה היה אפילו חשוב יותר, כי הבדידות היא חלק נכבד מהווירוס הזה, זו מחלה שמבודדת אנשים.

 

"גם תרגמתי שיר של עידן רייכל לאיטלקית, ושלחתי לחבר'ה שלי באיטליה, אחרי שהייתה לי נפילה עמוקה וקצרה ממחזה ששידרו בחדשות, של מאות ארונות קבורה באיטליה שפשוט קברו יחד, כי לא הספיקו לקיים לוויות. זה תפס אותי ולא עזב אותי, כי זו מדינה שאני כל כך מחוברת אליה, והייתי חייבת לעשות מחווה קטנה. כל זה לא הספיק, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. אני מתנדבת כבר שנים, ולא מספיק לי להיות 'הפנים של הפרויקט', אני רוצה לעשות משהו על אמת.

 

"אז כתבתי הודעת ווטסאפ לדובר בית החולים איכילוב, אבי שושן, ושאלתי אם אני יכולה לעשות משהו. הוא לא חזר אליי, רק אחרי שבוע, והרגשתי כאילו התקשרו אליי אחרי אודישן ל'ג'יימס בונד' החדש. הכנתי נאום כדי לשכנע אותו, לספר לו איך ניהלתי מבצע חילוץ בהאיטי וגייסתי חמישה מיליון דולר לפרויקט אבל בסופו של דבר כל מה שהוא רצה לדעת זה אם אני יכולה להרים ארגזים ולהיות אוזן קשבת לחולים. הגעתי לפגישה עם הרופא האחראי והאחות האחראית כדי לוודא שאני כשירה לעבודה, עברתי את האודישן וכמו לכל תפקיד, נכנסתי לזה עד הסוף באהבה ובמסירות.

 

"בהתחלה לא זיהו אותי בכלל, הייתי לבושה במדי החייזר שרואים בהם רק את העיניים, אז לא קיבלתי שום יחס מועדף. הייתי מורן, ולגמרי סנצ'ו פנצ'ו. האחיות פיקדו עליי ועשיתי מה שהן לא הספיקו. הייתי ידיים סטריליות בזמן שהן לוקחות דגימה עם המטוש, עזרתי עם הניירת, הכול. אני לא יכולה להחליף רופא או אחות, אבל יכולתי לעזור בדברים הקטנים. בהתחלה הייתי במיון הרגיל ואחר כך עברתי למיון קורונה. זו עבודה ללא הפסקה, וזה מטורף. האחיות שם עושות תפקיד של שלושה אנשים, ולהחליף למישהו חיתול וקתטר זו לא עבודה נעימה. גם אני 'התלכלכתי', היה לי חולה מלא בקיא, שהייתי צריכה לנקות, לא כל אחד מסוגל להכיל את זה. גם נפשית להכיל את זה, זה לא קל. אנשים מגיעים במצוקה מאוד גדולה, וצריך לשדר להם תקווה.

 

רק לא להידבק בקורונה! (צילום: טל עבודי)
רק לא להידבק בקורונה!צילום: טל עבודי

 

"בהתחלה הסתרתי את זה מההורים שלי. בגלל שחליתי פעמיים בדלקת קרום המוח, שבגללה גם לא גייסו אותי, אני בקבוצת סיכון, והיה לי ברור שאמא שלי תשכנע אותי לא לעשות את זה. בשבועיים הראשונים הייתי כל היום בבית החולים ובשמונה הייתי חוזרת הביתה, ולא עונה לאף אחד, כי הייתי כל כך עייפה. אחר כך היו לי כמה ימים קשים אחרי שדיברתי עם חברים מאיטליה על המצב שם, ולא עניתי לאמא שלי שכבר התחילה לדאוג לי. בסוף אמרתי להם, לא הייתה ברירה, והם הגיבו בדאגה כמו שחשבתי, בגלל העבר הרפואי הלא מזהיר שלי. המחיר של זה היה שלא יכולתי לבקר אותם כל התקופה הזו, וזה היה מחיר כבד, אבל התמורה הייתה שווה את זה.

 

"כשעברתי למחלקת הקורונה, הרגשתי שמאוד זקוקים לי, אנשים נמצאו שם לגמרי לבד והיו צריכים את היחס, את המילה הטובה. יש שם אחות אחראית מדהימה ששום דבר לא עובר דרכה, וזה מידבק. הייתי ג'דאית, תקתקנית ועשיתי הכול. והכי חשוב? החזקתי ידיים לאישה מבוגרת חולת קורונה שפתאום מצאה את עצמה לבד. נראה לך שלאחות יש שם זמן לעשות את זה? מה שהכי הלהיב אותי זה שבבית החולים כולם שווים. כולם מפחדים אותו דבר וכולם מקבלים אותו טיפול. אין גזע, אין עדה ואין מעמד כלכלי, הכול מתאפס, וכולם פגיעים".

 

קורונה

"אני מאוד מפחדת להידבק ואני מאוד שומרת על עצמי. אנשים שחושבים שאם אני מתנדבת בבית החולים, בטח אני לא מפחדת מקורונה. אני הכי מפחדת, והכי נזהרת, שם אני מרגישה הכי בטוחה ומוגנת. אני לא נפגשת אם אני לא חייבת. מזמינים אותי לכל המסיבות האלה, את חושבת שלא בא לי ללכת לשבת על חוף הים עם כוס מרטיני? רציתי לחגוג יום הולדת, רציתי לעשות חנוכת בית, התאפקתי. אני הולכת עם מסכה כל הזמן ונכון, זה חם ולא נעים, אבל האלטרנטיבה היא מסוכנת ומסכנת. אני לא רוצה לקחת אחריות ולפגוע בבריאותו, בפרנסתו או בשפיותו של אדם. יש לי חברים בבידוד, זה לא נעים. אני מאוד אוהבת להתחבק ובדרך כלל כופה חיבוקים, אבל כרגע אני חושבת פעמיים. אני אפילו לא נוגעת עם המרפק, אני קדה 'נמסטה' מכבד ומשלבת ידיים עם חיוך. זהו, זה המצב וחייבים לקבל אותו".

 

הריאיון המלא עם מורן אטיאס וכתבות נוספות - בגיליון "פנאי פלוס" החדש, עכשיו בדוכנים


שער פנאי פלוס מורן אטיאס (צילום: טל עבודי)
שער פנאי פלוס מורן אטיאסצילום: טל עבודי

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פייסבוק
אינסטגרם
twitter
הדגמים המנצחים של 2018