רכילות+

אדם: "לא הייתי בארון אף פעם, אפילו לא דקה אחת בחיים שלי"

בסוף שנות השמונים הוא היה אחד הכוכבים הגדולים בארץ - אם לא הגדול שבהם, וזכה למידת הערצה שלא נראתה עד אז במחוזותינו. כעת, הוא מסביר למה הוא לא מתרפק על גלי הנוסטלגיה ("לא צריך את המשענת הזאת"), מספר מה הוא מחפש בבן זוג ("אני רוצה אדם, לא גבר"), חושף הטרדה מינית ("נעלתי בקופסה עם 18 מנעולים"), ומבהיר איך הוא ממשיך לחייך כל הזמן. צפו

 

 

עבור מי מכם שהיו בסביבה בשנות ה-80 וה-90, השם אדם בטח מעלה אסוציאציות של כוכבות מזוקקת. הוא היה אחד הגדולים בארץ באותן השנים (אם לא ה...), שיריו חרכו את מצעדי הלהיטים ומועדוני המעריצים שלו עלו על גדותיהם בבנות עשרה שמידת האהבה שלהן אליו לא ידעה גבול. למרבה ההפתעה, הוא עצמו מעדיף דווקא שלא להיסחף על גלי זיכרונות נשכחים.


"נוסטלגיה זה נחמד, אבל יש לי את היום ויש לי את מחר ואני לא אוהב לערבב בין שני הדברים האלה, כי הם שני דברים שונים", הוא מסביר. "זה הרבה מאוד שנים אחורה. זה דבר שצריך להתרפק עליו וכשאתה מתרפק על זה, אתה פתאום חושב שמגיעים לך כרגע מהחיים צ'קים וערבויות על סמך הצלחות משנת 87'. אני מאמין שעל כל דבר שאני עושה היום אני אומר תודה לאל, ברוך השם, זה מצליח. אני עוד ממלא זאפות, אני מבוקש, אני עושה מחזות זמר ואני לא רוצה להרגיש לשנייה אחת שזה בגלל שלפני 35 שנה קרעתי את המדינה - אלא שזה בגלל שהיום אני טוב, היום אני כאן והיום אני עושה, בלי המשענת הזאת שנקראת נוסטלגיה".

 

כמה יוצא לך להיתקל באנשים שניגשים אליך ואומרים "גדלתי עליך, היית הכוכב שלי"? אתה רגיל לזה כבר?

"אם אני רגיל? כן. מה זה עושה לי? זה נעים לדעת. אני גם נתקל באנשים בני 50-55 שאומרים לי 'גדלנו עליך', ואז זה קצת מרגיש לי מוזר. למרות שאני מבין את זה. אפשר לגדול על זמר גם בגיל 35, אבל זה מחמיא, זה כיף".

 

 (צילום: טל שחר)
צילום: טל שחר
 

אז ברשותכם וברשותו של אדם (או בשמו האמיתי: חיים כהן), לא נצא למסע על גלי הנוסטלגיה אבל כן ניזכר בשנים שבהן לא היה כוכב גדול ממנו במדינה. הקהל הישראלי חזה בו לראשונה בתור אחד מזמרי הליווי של יזהר כהן בשיר "עולה עולה" שייצג את ישראל באירוויזיון 1985. אחר כך הוא ניסה את מזלו בצרפת, שם הוציא כמה שירים שלא זכו להצלחה גדולה וכששב לישראל פצח בקריירה מוזיקלית שכבשה את ישראל. אלבומו הראשון "סוד" יצא ב-1987, מכר 45 אלף עותקים וביסס את מעמדו בתור אחד הכוכבים הגדולים שידעה המדינה עד אז. לאחר מכן הגיעו עוד כמה אלבומים מצליחים, הוא נבחר פעם אחר פעם לזמר השנה בכל המצעדים הנחשבים, רשם לזכותו ארבע זכיות רצופות בפסטיגלים והיד עוד נטויה. חושבים שיהונתן מרגי הוא סופרסטאר? אדם יכול לכתוב על כך ספר.

 

הוא לא היה רק זמר מצליח, אלא גם אייקון אופנתי: בנדנה הקשורה לידו הפכה לסימן ההיכר שלו, וכך גם הז'קטים ומכנסי הג'ינס הקרועים שנהג ללבוש. "בזמנו ניסו להגיד עליי שאני מתאמץ להיראות כך או כך או להתלבש כך וכך", הוא נזכר.

 

והתאמצת?

"זה מה שהיה לי במזוודה כשהגעתי מפריז לביקור בארץ. מה שחגג שם אז היו הג'ינסים הקרועים וככה זה נכנס דרכי לאופנה בארץ, בסוף שנות ה-80. אותו הדבר גם לגבי החולצות שלבשתי, ואני לא אשכח שבגלל כל הלוקים האלה שלא היו כל כך מקובלים כאן, היה כתב ששאל אותי אם אני לא פוחד להיות נושא הדגל של החברה ההומוסקסואלית בגלל כל האאוטפיטים האלה".


לא הרתיע אותך להיות הפנים של הקהילה?

"לא, כי אני לא הדגל של אף אחד".


בתור מישהו שנמצא בארון, יכול להיות בזה משהו מלחיץ.

"לא הייתי בארון אף פעם, אפילו לא דקה אחת בחיים שלי".

 

"אני לא מחפש גבר, אני מחפש אדם. זו יכולה להיות גם אישה" (צילום: טל שחר)
"אני לא מחפש גבר, אני מחפש אדם. זו יכולה להיות גם אישה"צילום: טל שחר


אדם אולי לא הסתיר מעולם את עובדת היותו הומוסקסואל, אבל הנושא לא ממש דובר או קיבל התייחסות במדורי הרכילות, עד שהוא עצמו דיבר על כך לראשונה בשנת 2007 כשהציג בהופעה את בן זוגו דאז. "התקשורת לא חיטטה אז כמו שאתם מחטטים היום".


זו הסיבה שזה לא דובר?

"ברור. אני יצאתי לכל מקום, ביליתי בכל מסיבה, אין מי שלא ידע. ידעו כולם אבל לא עשו מזה עניין, לא כתבו על זה בכל מקום, זה לא היה אישיו".


זו לא הייתה תקופה שדווקא כן עשו עניין מדברים כאלה?

"תתפלא, אולי עשו מזה עניין אבל מה שנקרא 'מאחורי הקיר'. אף אחד לא רץ לחשוף מישהו כי הוא גיי או לא גיי, אלה היו שנים אחרות, כיבדו את האומנים שלא רצו להיחשף. לי לא הייתה בעיה עם זה, הסיבה היחידה שלא עשיתי את זה הייתה כי בכל זאת הייתי צריך לחשוב על אחותי שהיא מורה בבית ספר ואבא שלי שמנהל מפעל עם אלף-אלפיים עובדים, שלא רציתי שיצחקו עליו מאחורי הגב. אבל לא הייתי בארון, חייתי עם הבן זוג שלי, נסעתי איתו לכל מקום, הייתי איתו בכל בר אפשרי, היו אז איזה שניים".


המשפחה הכירה, ידעה?

"אבא שלי אפילו הציע את המיטה לי ולחבר שלי, כך שלא הסתרתי מאף אחד שום דבר. בגיל 17 אמא שלי שאלה אותי, אמרתי לה 'כן' והיא אמרה 'אוקיי'.


"אני באמת חושב שנותנים לדבר הזה יותר מדי מקום, בעיקר היום בשנת 2022. אז אסור היה להיכנס לנבכי נפשו של אדם, שעומד מול הדילמה המטורפת הזו של מה לעשות עם הנתון הזה, כשבוא לא נשכח שכמה שנים קודם לכן זה בכלל היה מחוץ לחוק. די מספיק, שכל אחד יעשה מה שבא לו, שכל אחד יאהב את מי שבא לו וישיר על מה שבא לו".


מה אתה חושב על מצב הקהילה הגאה היום? אתה רואה את עצמך קשור אליה?

"אני חושב שהיא עשתה דרך ארוכה, היא התפתחה. אבל אני יודע שלנו קל מאוד לחיות בתוך מדינת תל אביב ולחשוב 'איזה יופי, החיים הרבה יותר קלים היום'. תנסו לקחת את כל הדבר הזה ולעשות אותו בלב באר שבע, נראה איך זה יעבוד לכם, זה יהיה הרבה יותר קשה".


אתה אומר שכולם ידעו, אבל אני בטוח שהיו לא מעט מעריצות שחשבו שיש להן סיכוי איתך.

"רובן ידעו. היו כאלה שלא ידעו ופינטזו, אבל באותה מידה הן יכלו לפנטז על ליאור נרקיס והוא בכלל נשוי, אתה מבין?"


זאת הייתה תקופה אחרת מבחינת הערצה, המעריצות היו מחכות מתחת לבית והשאלה הייתה אם לצאת החוצה או לא לצאת.

"לא לצאת. תצא אתה אל 300 בנות היסטריות שכל יום מחכות ברחוב. הלו, מה, אתה משוגע?"

 

"אני מכריח את עצמי להיות שמח" (צילום: טל שחר)
"אני מכריח את עצמי להיות שמח"צילום: טל שחר

 

אז איך היית מסתובב בחוץ?

"אחרי הופעות היה מגיע שוטר, הייתי מחליף איתו בגדים והוא היה יוצא עם המאבטחים שלי החוצה בבגדים שלי. כשכולן היו רצות אחריו, אני כשוטר הייתי יוצא מהצד השני. פעם אחת הייתה ילדה שהצליחה להתקרב ותפסה אותי בשיער. לשחרר את האחיזה שלה היה כמו לשחרר נגיסה של רוטוויילר, היד שלה הייתה מלאה אחר כך בשערות שלי. וזה היה המצב בכל הופעה, בכל יציאה מהבית. השיא היה ביום ההולדת השלושים שלי, כשהגיעו 5,000 בנות לבית שלי ברחוב דיזנגוף ולא הסכימו ללכת משם עד שאני לא אצא החוצה לנופף להן לשלום ואשמע אותן שרות לי האפי בירת'דיי".

 

יצאת לשמוע אותן?

"זהו, שלא הייתי בבית בכלל".

 

נשמע שהיה סיוט להיות שכן שלך.

"כן, סילקו אותי מכל מקום שגרתי בו. כי הן פשוט השחיתו, היו מצליחות להיכנס וכותבות על כל הקירות".

 

מה למשל?

"כל מיני. אדם כפרה, אדם לב שלי, אדם חיים שלי, אדם זה שלי, כל מיני שלהן. וזה לא כיף".

 

יצא לך לחוות הטרדות מיניות, מגברים או מנשים?

"כן, אבל אני לא נכנס לזה. מסיבה פשוטה - כי באמת השלמתי עם זה, השארתי את זה מאחורי אבל זה אני, שיהיה ברור. זה אני. אני לא חושב שכל אחד צריך לחשוב כך. זה קרה לי לפני 30 ומשהו שנה, הנחתי לזה. יש לי קופסה במוח שאני מכניס לתוכה את כל הדברים שאני לא מעונין שיטרידו אותי כל החיים. נמצאת שם מחלת הנפש של אמא שלי וגם ההטרדה המינית הזאת. אני בטוח שאם אפתח את הקופסה יום אחד, אני אמצא בה כל מיני דברים נוספים. היא נעולה עם 18 מנעולים. אני יודע שיש סיכוי שזה דופק לי את החיים פה ושם".

 

"אבא שלי אפילו הציע את המיטה לי ולחבר שלי, כך שלא הסתרתי מאף אחד שום דבר" (צילום: טל שחר)
"אבא שלי אפילו הציע את המיטה לי ולחבר שלי, כך שלא הסתרתי מאף אחד שום דבר"צילום: טל שחר

 

בתחילת שנות ה-90 הקריירה המוזיקלית של אדם כבר לא הייתה ממש בשיאה, אבל הוא המציא את עצמו מחדש ככוכב ילדים, בזכות התוכנית "פלאי קלעים" בה שיחק לצידם של דפנה דקל וצחי נוי, וכמובן הודות להשתתפותו במחזמר "הקוסם", אחת מההצגות המושקעות שידעה ישראל אי פעם, לילדים ובכלל. אדם גילם אז את איש הפח לצידה של מיכל ינאי בתור דורותי. 430 אלף צופים ראו את ההצגה שעלתה בחנוכה 1994, כשבימי השיא נערכו לא פחות מחמש הופעות ביום.

 

לאורך השנים ההצגה עלתה כמה וכמה פעמים בעיבודים מחודשים ועם שחקנים שונים, כשב-2018 אדם שב לבמה הפעם בתור הקוסם, תפקיד שהוא מגלם גם בגילגול הנוכחי של ההצגה שעולה בימים אלו.

 

יש הבדל בין "הקוסם" של אז ל"הקוסם" של היום?

"אז זו הייתה הצגה של שעתיים וחצי ועכשיו זו הצגה של שעה ורבע. הילדים השתנו, אתה לא יכול להושיב ילדים היום לראות הצגה במשך שעתיים וחצי. יש שם את כל הדמויות שהיו במקור, אבל דרך זווית ראיה אחרת. אורי פסטר שכתב את המחזה בשנת 94' הפך אותה עכשיו לגרסה של 2022. זה גם היה הרבה לפני שהמושג פלייבק נכנס לחיינו, הכל היה בלייב. היום זה פלייבק מלא".

 

אתה חושב שהיית יכול לעשות גם עכשיו חמש הופעות ביום?

"כמו אז? ברור שלא. אחרי שניה מפנים אותי, כל אחד מאיתנו. תחשוב על איתי שגב (שגילם את הכלב טוטו - ב"ז), שעשה 5 הצגות של שעתיים וחצי כל יום על הברכיים".

 

חוזר לתפקיד סם הקוסם . אדם (צילום: טל שחר)
חוזר לתפקיד סם הקוסם . אדםצילום: טל שחר

 

לפני כארבע שנים אדם זכה לתשומת לב תקשורתית בכמות שאותה לא קיבל הרבה שנים, אך היה זה בנסיבות מדאיגות – כשהתאשפז בבית החולים בעקבות ניתוח שהסתבך והוביל לדלקת בלבלב שגרמה לפגיעה באיברים סמוכים. המצב היה כה חמור עד שמשפחתו ביקשה מהציבור להתפלל לשלומו ושמועות על מותו החלו להציף את הרשת. כדי להרגיע את המודאגים, פורסמה תמונה שלו מחייך ממיטת בית החולים והוא כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "אני אופטימי כי ברור לי שאני רוצה להבריא. כשאתה מתבונן על החיים מהזווית הזו והחיים נעצרים, אתה מוכרח להתרכז בנשימות ולאחוז בטוב".

 

מה שלומך היום?

"תשמע, זה שם כל הזמן, אני בדרגת סיכון מכל מיני סיבות שלא ניכנס אליהן עכשיו, אנחנו לא צריכים להעביר את התיק הרפואי שלי ל-Pplus. אבל בארבע השנים האחרונות אני מתעורר בהרבה מאוד לילות מיוזע, מטראומות קשות שעברתי בחצי שנת אשפוז שלי. ממש, כאילו, עברו עליי חוויות מאוד קשות שם. זה לא כיף, זו היתה חצי שנה של סבל, המחלה שלי היתה מאוד מאוד קשה".

 

זה גרם לך להסתכל בצורה אחרת על החיים? מעריך אותם יותר? מפחד, נזהר יותר?

"נזהר מאוד מהקורונה. אני נזהר בטירוף כי אני טפלון ובדרגת סיכון מאוד גבוהה, איך הרופאה שלי אמרה לי בזמנו, כשהדלתא הגיעה? שאם אני חוטף את זה, אז זה ישר הרדמה, הנשמה וכל הסיפור, אז אני לא רוצה. אני פוחד להיות חולה וזה לא היה לפני. לא פחדתי ממחלות. אבל החצי שנה הזאת היתה טראומטית. אחד הדברים שהכי מפחידים אותי בקורונה זה שפתאום הבנתי שהמחלה של לפני ארבע שנים יצרה אצלי כנראה איזושהי פוסט טראומה. יש בי פחד עצום להיות חולה".

 

מה הכי חשוב לך היום?

"להיות שמח".

 

אתה מרגיש שמח?

"אני עובד על זה, אני מכריח את עצמי. שואלים אותי מה אתה מאחל לעצמך ולכולם? אז אני אומר: שמחה".

 

אתה די מחויך מהרגע שהתחלנו לדבר.

"אני משתדל. אני רוצה להיות מחויך כי אין לנו ברירה אחרת. אלו שתי הבחירות שלנו בחיים, או לשמוח ולדעת להגיד כל יום תודה על מה שיש, או לא לשמוח ולבכות על מה שאין. ותמיד יש. תמיד תמיד יש. רק צריך לדעת לחפש ובמקום הנכון".

 

"המחלה של לפני ארבע שנים יצרה אצלי איזושהי פוסט טראומה. יש בי פחד עצום להיות חולה" (צילום: טל שחר)
"המחלה של לפני ארבע שנים יצרה אצלי איזושהי פוסט טראומה. יש בי פחד עצום להיות חולה"צילום: טל שחר
 

 

אמרת פעם שאתה מצטער שאין לך ילדים ובן זוג. יש משהו שהשתנה בגזרה הרומנטית?

"לא, זה לא השתנה. אבל אני לא עושה הרבה כדי שזה ישתנה, אני לא מבלה, אני לא יוצא, אני לא כלום. אז כאילו, למה אני באמת מצפה, שמישהו ידפוק לי בדלת ויגיד: 'היי, קלטתי טלפתית'? אבל אני עדיין מאמין שדברים קורים כשהם צריכים לקרות. אתה יודע, זה, אין חוגים לרווקים בקהילה הגאה, אין כזה, יש כל מיני אתרי הכרויות וכאלה, אבל זה לא זה. למי יש כוח לזה.

 

"אני באמת מאמין שאם אתה רוצה משהו ואתה מאמין שיהיה לך, אז בזמן הנכון הוא יבוא. כשהכל יתאים. ואם לא, אז כנראה שלא צריך להיות. אני דווקא אדם של זוגיות, אני גם רץ למרחקים ארוכים, לא הייתה לי אף מערכת יחסים של פחות משמונה שנים".

 

מתי הייתה האחרונה?

"הסתיימה ב-2008".

 

וואו, זו תקופה ארוכה.

"אתה רוצה לדרוך לי על עוד יבלת? זאת תקופה מאוד ארוכה, אבל זה מה שיש".

 

בגיל שישים עוד רוצים להתאהב?

"אפשר להתאהב גם בגיל 70 ו-80, המשפט "לאהבה אין גיל" זו לא קלישאה. המשמעות של אהבה היא קצת שונה, הציפיות שלך ממי שאתה רוצה".

 

מה אתה מחפש בגבר?

"כנות, סבלנות, הכלה, רגישות ואסטניזם. אני צוחק, אבל הוא חייב להיות נורא נקי, קשה מאוד לחיות עם האסטניזם שלי. אני חולה ניקיון".

 

כבר לא מחפש מישהו חתיך?

"ברור שאני רוצה שהוא יהיה חתיך אבל lets face it זה לא כזה קל. אתה לומד להבין - ותכניס פה תמונה שלי מגיל 18 כדי שאנשים יראו יחד עם פריים שלי מעכשיו - זה הולך לאיבוד מתישהו.

 

"אני רוצה אדם, לא גבר. זה משפט מאוד חשוב שאמרתי. אני לא מחפש גבר, אני מחפש אדם. מה שהופך את זה שזו יכולה להיות גם אישה עכשיו".

 

יש לך עדיין את הרצון לעשות קאמבק? לחזור להיות מוזיקאי ולהוציא אלבומים?

"די, הרסת הכול עכשיו. אתה רוצה עצה ממני? אף פעם אל תשתמש במילה הזאת 'קאמבק'. קאמבק זה בסך הכל נתון, זה כמו חושך-אור. אתה שם כל הזמן. מישהו פעם אמר לי משהו מאוד יפה ואני משתמש בו – 'אתה כבר לא כוכב', וזה היה באמצע היום, אמרתי לו 'תסתכל למעלה. מה אתה רואה?' הוא אמר 'את השמיים', אז אמרתי לו 'את הכוכבים אתה רואה?', הוא אמר לי 'לא', ועניתי לו 'אבל הם שם, הם פשוט לא מוארים כרגע'.

 

"כשהשתחררתי מבית חולים הוצאתי אלבום מטורף, אז אמרו 'אדם בקאמבק', אבל זה לא קאמבק. עשיתי לפני, עשיתי עכשיו. בשבוע הבא יש לי הופעה (ב-26 במרץ בזאפה חיפה - ב"ז). בחו"ל זה מושג שלא קיים בכלל - אלטון ג'ון יכול לא להקליט 20 שנה ואז להוציא שיר, לא יגידו שהוא עושה קאמבק. לא צריך קאמבק, צריך רק להישאר, לטעת את עצמך בתוך התרבות הישראלית, לקוות שמה שנתת יצמח ויישאר והגזע שלו יהיה רחב. ואני יכול להגיד רק תודה ולהיות מוצף בהודיה".

 

"הוטרדתי מינית, אבל אני לא נכנס לזה. זה נמצא בקופסה שנעולה עם 18 מנעולים" (צילום: טל שחר)
"הוטרדתי מינית, אבל אני לא נכנס לזה. זה נמצא בקופסה שנעולה עם 18 מנעולים"צילום: טל שחר
 

צילום: טל שחר

סטיילינג: אורי לשם

איפור: עדיה שיפמן

הפקה: ערן רחמני

צילום וידאו: אסף מגל

ייצוג אדם: שלמה צח - מירי פרלמן בע"מ

יח"צ אדם: עודד מזרחי

יח"צ הצגה "הקוסם": מורן יונה

 

קרדיטים לבוש:

לוק שער: חולצת טישרט תכלת - H&M, בנדנה - אתא

לוק שני: חולצה ארוכה כחולה כהה - cos

לוק שלישי: ג'ינס - אוסף פרטי, חולצה אפרסק - cos , ג׳קט ירוק זית - cos

לוק רביעי: מתוך ההצגה "הקוסם"

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פייסבוק
אינסטגרם
twitter
הדגמים המנצחים של 2018