גילי צפיר, דקה אחרי 18, דקה לפני מדים, השלישית של יואב ו"מיכל צפיר, נעים להכיר", יושבת בגינת בית הוריה ברמת־השרון, והסלולרי שלה רוטט ולוהט. בקהילה הלהט"בית, שבה היא פעילה, מעבירים שוב ושוב את תמונתה של שרית אחמד בת ה־18 מירכא שנורתה למוות בגלל נטייתה המינית. "תזכרו את הפנים שלה", כותבת צעירה שמסתתרת מאחורי כינוי מרשים, "זו לא רק היא, יש רשימה. אולי אני הבאה בתור? אין לדעת".
אין לדעת?
"מצעד הגאווה של השנה שעברה היה חגיגה, ואילו המצעד של השבוע שעבר עמד בסימן מחאה", אומרת נכדתו של סבא טוביה, שיצאה מהארון בגיל 14, בחטיבת הביניים. לרגע לא עבר לה בראש שאולי יהיה מישהו שיתנגד או יעיר. והיא כעסה ונעלבה כשקראה טוקבקים כמו "היא עוד ילדה, מה היא מבינה, זה יעבור".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שבעה חודשים אחרי שסיפרה לאמה – שחלקה באישורה את המידע עם כל בני המשפחה – היא ואמה יצאו מהארון יחד, בסרטון לא מתוכנן ולא מבוים, שהועלה בכל פלטפורמה אפשרית. "להיט בלתי רגיל", אמרה עליו יעל צפיר, שעדיין מנהלת את לוח ההופעות של ראש השבט. עוד לא מלאו שלוש שנים מיום שצולם בחטף, על רגל אחת, וטילטל את מדורי הרכילות, בשעה שכל ענפי אילן היוחסין תהו מה בכלל הסיבה לסערה.
"אז גילי צפיר, הבת של והנכדה של, במאית ויוצרת שהסרט הקצר שלה יוקרן בפסטיבל ברלין, אוהבת בנות! ממש ביג דיל!" מיכל מנופפת בזרועותיה. גם בגיל 55 אין לה מה לחשוש מתסמונת מלח־פלפל מפני שכולה מוצקה ושרירית. אחרי "מנגו" המיתולוגית ומיתוג של כוכבת ילדים, עם קלטות והצגות ומה לא, היא תירגמה את מסע ההרזיה הפרטי שלה לתעשייה של דיאטות, כושר ואיכות חיים. "מרצה ומאמנת לאורח חיים בריא", היא מדייקת. ולדבריה, "מעולם לא ניסיתי לחשב כמה צפו בסרטון ההוא".
"כ־870 אלף צפיות, משהו כזה", אומרת גילי בתום בירור מהיר.
גם אבי מעוז עשה לך לייק?
"אני לא מחכה ללייק ממנו, אני רק מבקשת שיראה אותו".
אמה, מצידה, מוכנה להתחייב על ארוחה צמחונית שתוגש למעוז בכלים חד־פעמיים. העיקר שיבוא ויישב ויקשיב. "הייתי שואלת את אבי מעוז מה משמעות המשפטים 'ואהבת לרעך כמוך' ו'כל ישראל אחים' אם לא 'ואהבת לרעך, לבתך ולבנך כמו שהם'. שנאה היא שנאה", היא פוסקת. "שנאה למישהי או למישהו שלא עשו לך כל רע, רק מפני שהם שונים ממך, היא שנאת חינם".
את יכולה להבין שאנשים דתיים נרתעים מזוגיות חד־מינית?
"אני לא מצפה מכל ההורים להגיב לבשורה בצהלות. זכותם לא לשמוח וזכותם לא לצאת במחולות. הילד לא בחר להגיע לעולם, אבל מי שבחר להפוך להורה מחויב לקבל את הילד שלו כמו שהוא, בדיוק כמו שהוא, בלי תנאים ובלי הסתייגויות".
בשבוע שעבר, בכנס של חברת טכנולוגיה, גילי ומיכל העבירו את הרצאת הבכורה המשותפת שלהן, "חיים בגאווה". שעה של סיפורים מהבית בליווי סרטונים מהחיים, ובסיומה שאלות ותשובות. היו הרבה. והיו גם דמעות. גילי, שהפכה בן לילה לכותל עבור תיכוניסטים שפוחדים להתקרב לדלת הארון או מסתפקים בפתח זעיר, גם יצאה לשתי הרצאות סולו, בחטיבה ובתיכון.
"המון בני נוער כותבים לי ברשתות החברתיות", היא מספרת, "ואני מדברת איתם כמו חברה. מנסה להבין מה הסביבה שלהם, האם ההורים שלהם יכילו את זה, הדבר הראשון שאני מייעצת להם הוא לעשות עבודת שטח וריכוך, להבין מה הדעות והעמדות של המשפחה והחברים כלפי הקהילה הלהט"בית. לאחרונה פנה אליי מישהו והבנתי שאם הוא ייצא מהארון זה עלול להגיע למצב של אלימות פיזית כלפיו".
מה ייעצת לו?
"לחכות. לסבול בשקט. עוד לא לצאת. מה עדיף – לצאת מהחושך לאור או שיעיפו אותך מהבית?"
מיכל יודעת שהתגובה של משפחת צפיר היא אולי לא הנורמה המקובלת, אך מסרבת לראות בה מקרה יוצא מן הכלל. "מה זה 'כלל'? מדובר בבני אדם, בנשמות. אין אדם שדומה במאה אחוז לאחר כמו שבטבע אין שתי טיפות מים שזהות זו לזו. תינוק מגיע לעולם בלי פתק החלפה. זה מה שיצא ממך, ואותו תאהבי. ואם זה לא יוצא ממך בטבעיות אז תשאלי, תלְמְדי ותלַמדי לאהוב. הוא שלך. הוא שלכם".
גילי, כאמור, היא הבת השלישית במשפחה. אחרי מיה (24, שחקנית, עכשיו בהצגה "הלהקה") ושירה (22, ראפרית שמתעתדת ללמוד חינוך מיוחד באמצעות אמנויות). גם גילי, כמו אחיותיה, בחרה באמנות, והיא במאית ועורכת. "כל אחת לקחה את הכיוון שלה באמנות וזה טוב", אומרת האם. "יש יורשת בבית!" מכריז אביה בגאווה.
יש מצב שצאצא כלשהו משושלת צפיר לא יעסוק באמנות?
"לא נראה לי", גילי מצחקקת. "כשהייתי ילדה, סבא טוביה וסבתא יעל טסו הרבה לחופשות בהונגריה, יש להם שם דירה. פעם שאלתי את סבתא למה הם קנו דירה דווקא בבודפשט והיא ענתה, 'כדי שתוכלי לגור בה כשתהיי גדולה ותלמדי רפואה'. על המקום אמרתי לה 'סבתא, אל תבני עליי. רפואה ואני זה לא'. וזה לא השתנה".
איך זה לגדול בבית של שלוש אחיות?
"לא חסרות דרמות. במיוחד כשתאריכי הווסת שלנו מסתנכרנים ואז כל הבית הורמונלי. תמיד הסתכלתי על השתיים שלפניי כמו על מורות דרך".
מיכל: "כשיוני, אחיו של יואב, התחתן אנחנו היינו השושבינות. שלוש הבנות לבשו שמלות והיו מהממות, אבל גילי לא חייכה. בדקה ה–90 חטפתי אותה לחדר צדדי, היא השתחלה למכנסיים קצרים שהכנתי מראש ועל הפנים שלה ראיתי אושר מזוקק"
באלבומי התמונות המשפחתיים יש רק תמונה אחת שבה גילי לבושה בשמלה. "הייתי אז בת שנה ומשהו, תינוקת", היא נזכרת, "מיה ושירה הלבישו לי שמלה כחלק מהמשחק שלהן ומישהו צילם. לא זכור לי שנהניתי מזה. אף פעם לא הייתה לי ברבי או בובה אחרת, לא התעניינתי בחוברות צביעה, תמיד הייתי טום־בוי, טיפסתי על העצים ושיחקתי עם הבנים כדורגל וכדורסל. מיה ושירה פיתו אותי ב'בואי, נעשה לך מייקאובר'. מה מייקאובר? אני ואיפור – איך זה קשור? אני מכורה ברמות קשות לכל מה שקשור לכדור".
מיכל מאשרת: "כשחברות של גילי חגגו ימי הולדת עם שמלות מגונדרות, היא דאגה שתהיה איזושהי הפעלה ספורטיבית. היא כתבה בהזמנה, 'נא לבוא עם בגדים נוחים' והפעילה את כולם. גילי הייתה כבת שבע כשיוני, אחיו של יואב, התחתן ואנחנו היינו השושבינות. נסעתי עם שלושתן לדרום תל־אביב למדידות של שמלות מפוארות בכתום־ורוד והרגשתי שבאמת לא נוח לה בשמלה, אז דאגתי לתוכנית מגירה. קניתי חולצה בצבע השמלות ומכנסיים קצרים לבנים. היום הגדול הגיע, שלושתן לבשו שמלות והיו מהממות, אבל גילי לא חייכה. בדקה ה־90 חטפתי אותה לחדר צדדי, עזרתי לה לפשוט את השמלה, היא השתחלה למכנסיים הקצרים ועל הפנים שלה ראיתי אושר מזוקק".
"אפילו בבת־המצווה שלי לא הסכמתי ללבוש שמלה", גילי מציינת. "לבשתי אוברול. ותמיד היו לי צמות, ורק צמות שאמא קלעה. בשיער פזור הרגשתי חסרת ביטחון, ולא היה לי כוח להתעסק עם קוקו. בכלל, לא הבנתי למה כולן מתעסקות עם השיער, בעיניי זה היה מיותר, בזבוז זמן. בבת־המצווה חרגתי ממנהגי ופיזרתי את השיער וכל האורחים אמרו, 'יו, איך יפה לך ככה' ושנאתי את זה מוות. באמצע המסיבה אמא קלטה אותי ומשכה אותי לצד והחזירה אותי לצמות".
"הבנתי שגילי נקלעת לרגעים של מצוקה", מסכמת אמה. "החברה מכתיבה דברים מסוימים שקשה לה לקבל אותם, אז הייתי בהיכון, עם תחליף בהישג יד".
4 צפייה בגלריה
''דאגתי לתוכנית מגירה''. משפחת צפיר בהרכב מלא בחתונת הדוד יוני
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
גילי הייתה מודעת היטב ללחץ החברתי: “אבל בעיקר נלחצתי מעצמי. בכיתה ג', בשיעור ספורט, הייתה חלוקה. בימי חמישי הבנים יושבים בשורה הראשונה והבנות מאחוריהם ובימי שני הבנות יושבות קדימה. ביום חמישי אחד, כשהתיישבתי מאחור, אחת התלמידות, דווקא מישהי שהייתה חברה שלי, דפקה לי הערה: 'למה את לא יושבת עם הבנים?' נעלבתי נורא, לא רציתי שיחשבו שאני בן.
"כל בוקר התעוררתי מוקדם, בשבע, למרות שהלימודים התחילו רק בשמונה וחצי. רציתי לנצל כל דקה לכדורגל. בשבתות אבא לקח אותי למשחקים. סוף־סוף הוא מצא במשפחה פרטנר. היה לנו מינוי למכבי, כשהיא הפסידה לצ'לסי לקחתי את זה קשה. בתחרויות טניס אספתי מדליות וגביעים, ובמקביל נרשמתי לחוג ליצירת קומיקס ולמדתי תופים. אבא קנה לי מערכת".
"יש הורים שאומרים, 'לא צריך למהר בקניית תופים או פסנתר, קודם שהילד יוכיח שהוא באמת רציני', אבל ליואב יש גישה שונה", מספרת מיכל. "כשהוא מזהה שמישהי אוהבת משהו הוא ייתן לה את התנאים המושלמים".
"אבא דאג שבבית יהיה לי חדר עריכה עם ציוד מעולה", מספרת היורשת. "בכלל, רק בזכות אבא התגלגלתי לעריכה. בתקופה שלפני החלוקה למגמות הייתי לחוצה, לא ידעתי אם אתקבל למגמת קולנוע שבה כל כך רציתי ללמוד. באתי לבקר את אבא באיזה יום צילום שלו, ישבנו, דיברנו, אמרנו 'אולי נחפש איזה קורס לבימוי'. אבא בדק וחזר אליי עם 'אין קורס בימוי, אבל את יכולה ללמוד עריכה'. הקורס הזה, ב'ג'אמפ קאט' (בית ספר לעריכה - ס"ש) חילק לי את החיים ל'לפני ואחרי'. קוראים לזה מהפך?"
"היא נסעה לקורס לבד, באוטובוס", מיכל מספרת, "תיכוניסטית שלומדת עם כאלה שגדולים ממנה בעשור ויותר, והתחילה ליצור אפליקציות במחשב. כשהיא התחילה לתופף המורה שלה נדהמה מהטיימינג המדויק שלה, שבא מעולם העריכה".
"למגמת הקולנוע הגעתי עם יתרון", מסכמת גילי, שעתידה לשרת ביחידת הצילום של דובר צה"ל. "כשחברים מהשכבה שלי עבדו במלצרות, עבדתי בעריכה וצברתי ניסיון. לפני שנתיים ערכתי את 'העגלה המלאה שלי', סרט הגמר של מיה שוסטק, שמיניסטית שהעורך שלה שם לה ברז. המורה הזעיק אותי לחלץ אותה ובחודש הרמתי לה סרט. למדתי מזה וואו. והוא זכה במקום השני בדוקאביב".
את הממוצע שלה בבגרות היא מסרבת להסגיר. ולא מפני שהוא נמוך, חלילה. להפך. "בחרתי ללמוד רק שלוש יחידות מתמטיקה כדי שהקולנוע יהיה החלק המשמעותי בתיכון שלי. עד לקורונה לא הייתה לי בעיה להיות נוכחת בשיעורים. ישבתי בכיתה גם כשהיה לי משעמם. כשהקורונה העבירה אותנו ללמידה בזום גיליתי שאני יכולה לסגור את המצלמה ואף אחד לא ישים לב שאני לא בשיעור. פה ושם צברתי חיסורים, ולמרות הלמידה העצמית לא ירדתי ממאיות. אני יודעת ללמוד למבחנים. הסוד שלי הוא להתחיל להתכונן רק יומיים לפני".
ומיכל מסכמת: "גם אלה שעיקמו את האף בגלל ההיעדרויות שלה לא עשו מזה עניין, מפני שהמורים לקולנוע אמרו, 'אנחנו חייבים שגילי תערוך'. זה היה ווין־ווין. היא גם הוציאה ציונים גבוהים, וגם הייתה מוקפת בחברות וחברים, אז הכול סבבה, לא?"
בניגוד לאחיותיה ולחברותיה, גילי התקשתה להתאהב. "בכיתה ג' היה לי איזה קראש, קראשון, על ילד מהכיתה. נפגשנו כמה פעמים עד שרבנו. אחרי ארבע שנים היה לי קראשון על מישהו מהכיתה שכל הבנות אמרו שהוא חתיך. כנראה רציתי להיות כמו כולן, להגיד שיש לי חבר. הוא לא עשה לי שום דבר בלב. כשנפרדנו, הלב שלי לא התרסק".
אבל בגיל 14, תחילת כיתה ט', זה קרה לה. "הכרתי מישהי דרך חברה משותפת, היא למדה שכבה מתחתיי, בבית ספר אחר, ונהיינו חברות ממש טובות. מלא פעמים נפגשנו רק שתינו ובפעם הראשונה בחיי היו לי פרפרים בבטן. הרגשתי אותם. הרגשתי שאני רוצה אותה וניסיתי להבין מה המשמעות של העובדה שדווקא בת עושה לי פרפרים. רציתי להגיד לה שאני אוהבת אותה, חשבתי שהיא כמוני ושזה הדדי, אבל פחדתי שהחברות היפה שלנו תיהרס במידה שהיא לא, אז לא עשיתי כלום עם זה. עד היום אנחנו חברות טובות".
את האהבה האמיתית הראשונה שלה היא מצאה באינסטגרם. "ראיתי אותה והתחלתי איתה והיינו יחד והיה לנו טוב. רק אז גיליתי את הסוד לזו שעשתה לי פרפרים בבטן. אמרתי לה, 'בהתחלה ממש היה לי קראש עלייך, בזכותך הבנתי שאני אוהבת בנות' והיא נקרעה מצחוק. למה? בגלל שהיא חזק בבנים. עד היום".
הזוגיות הזאת חשפה את גילי ("אני מגדירה את עצמי כתל־אביבית למרות שאני מרמת־השרון"), לקשר שבין להט"ביות לגיאוגרפיה. "זה לא נורא מסובך להיות גיי או לסבית בתל־אביב. בעיר הגדולה זה נורמלי, זה שגרתי, זה חלק מהנוף. בתל־אביב גם יש בנות שלא מגלחות את בית השחי וזה לגיטימי, מי אמר שהן חייבות להיות חלקות? אבל ברגע שאת יוצאת מהבועה התל־אביבית זה אוי ואבוי, זה אסור, דגל אדום. ובכל זאת לא פחדתי לצאת מהארון, ידעתי שזה רק עניין של זמן".
איך זה שלא עלו בך חששות?
"אני מכירה את ההורים שלי. וחוץ מזה, הומואים ולסביות היו בסביבה שלנו מאז ומתמיד".
מיכל לא מחבבת את אלה שמתהדרים בהומו מחמד ובנוצות מזויפות כמו "רבים מחבריי הם כאלה", אבל במקרה שלה זה נכון. "הייתי בלהקה צבאית עם רפי וינשטוק, שהיה בן זוגו של השחקן יוסי גרבר".
4 צפייה בגלריה
''תינוק מגיע לעולם בלי פתק החלפה. זה מה שיצא ממך, ואותו תאהבי''. מיכל וגילי צפיר
(צילום: איליה מלניקוב)
גילי משחזרת את התקופה שבה ניסתה לדמיין איך יגיבו הוריה כשתצא מהארון. "אבא? הוא עובד עם אסי עזר ועם מלא גייז, סטייליסטים ומעצבי שיער, אין סיכוי שהוא יתנגד. ואמא? היא פשוט אדם טוב. מעולם לא שמעתי אותה מתבטאת נגד שחורים או ערבים. הייתי בטוחה שהזהות המינית שלי לא תשחק אצלה שום תפקיד".
למרות זאת, רגע האמת נולד באופן מקרי. "אמא ואני יצאנו לצהריים בבית הקפה שבו מיה, אחותי הגדולה, מילצרה", גילי מתארת. "באותו שבוע נערכו הבחינות למגמת הקולנוע, התבקשתי להגיש תסריט של סצנה אחת וכתבתי על הומו שהוריו לא מקבלים אותו. זה היה תסריט ללא מילים, רק רואים את הבחור הולך בים כשעל הלחי שלו מתנוסס סימן. יד אדומה. מישהו החטיף לו סטירה. אמא אמרה, 'אני לא מבינה איך אפשר לא לקבל את הילד שלך, מה זה משנה אם מישהו אוהב בת או בן, זה נפלא להתאהב וזה נפלא לאהוב'. בשיא הטבעיות זה יצא ממנה. המשכנו לדבר. אמא שאלה אם אני אוהבת מישהו ואמרתי את האמת: לא. היא שאלה אם כבר התנשקתי עם בן ואמרתי את האמת: לא. כשאמא שאלה אם התנשקתי עם בת אמרתי את האמת: כן".
ו...?
"כלום. לא תיכננתי לצאת מהארון במסעדה. אמא פשוט שאלה ואני פשוט עניתי. לצערנו, יש משפחות שאצלן זה לא פשוט בכלל. לאהוב את הילדה שלך זה לא לקנות לה מתנות. זה לראות אותה, לשבת איתה, לשאול, להתעניין".
מה זה "כלום"?
"אמא לא נפלה מהכיסא. היא חייכה אליי ושאלה אם אני שמחה ואם טוב לי. כשעניתי ב'כן' היא אמרה שהיא מאושרת בשבילי. זה הכול".
"השמיים לא נפלו עליי מפני שהייתה לי תחושה מוקדמת", נזכרת מיכל. "גילי הייתה בת עשר כשאמרתי ליואב, 'אני חושבת שהיא אוהבת בנות'. אמרתי לו, 'בגיל הזה, למיה ולשירה כבר היו חברים'. לא קניתי את התשובה של יואב, 'יכול להיות שגילי לא מספרת לך על החברים שלה'. הרגשתי שזה משהו אחר.
"אני לא חושבת שכולם צריכים או מסוגלים לקבל את היציאה מהארון של הילדים שלהם על המקום, אבל כהורים אתם חייבים לתמוך. מה זה לתמוך? זה להתעניין, להסתקרן, לשאול שאלות. לגרום לו להרגיש שהוא לא פגום ולא מקולקל. זה בסדר להגיד, 'אני צריכה זמן כדי ללמוד את הנושא הזה' – וללמוד. הבורות חוגגת. התגובה הראשונה היא עדיין, 'מה, לא תהיה לך משפחה?' למדתי לצחוק מאלה שמתעקשים לנבא לי את החיים הקשים שצפויים לגיי. כאילו שלכל הסטרייטים יש חיים קלים. החיים קשים לכולם, בלי קשר לזהות המינית שאיתה הגעת לעולם. איך ההורה לא מבין שחיי הילד או הילדה שלו יהיו הרבה יותר קשים אם לא יחוו ממנו תחושות של קבלה והכלה ותמיכה?"
אחרי שחיבקה את גילי מיכל שאלה, "אני יכולה לספר לאבא?". עכשיו היא מציינת שגם עם מיה ושירה היא הייתה זו שבישרה ליואב על חבר חדש, לפני שהוא נתקל במטבח בפרצוף זר. גילי ענתה "גם לסבתא וסבא", שגרים ממש מאחורי הבית של מיכל ויואב. המשפחה הקרובה, ובהמשך המשפחה המורחבת, סירבה להפגין סערה. "מבחינתנו זה נון־אישיו", אומרת מיכל ונופלת לקלישאה של "העיקר שתהיה מאושרת".
"סבתא יעל יצאה הכי מגניבה ביקום", גילי מתמוגגת.
היא שאלה אותך אם תביאי לה נכדים?
"לא!" גילי מוחה בתוקף. "היא כתבה לי, 'גילוש שלי, שתדעי שאני אוהבת אותך בלי שום קשר למי שאת אוהבת. אני מחכה לפגוש את החברה שלך בארוחה'. אצלנו, ארוחת שבת זה הפקה, מסורת. למרות זאת, בחודש הראשון לא באתי לארוחות המשפחתיות. לא פחדתי, הייתי בטוחה שלא אשמע שום הערה, אבל לצאת מהארון זה לשים במרכז העניינים את מה שאת עושה בחדרי חדרים. אותי זה הביך".
מה קרה אחרי החודש הראשון?
"היה איזה חג, נדמה לי שפסח, אז מה, אני לא אהיה עם כל המשפחה המורחבת בליל הסדר אצל סבתא וסבא? אין מצב שלא אבוא. ביקשתי מאמא שתגיד להם לא לדבר איתי על זה אז אף אחד לא דיבר איתי על זה. היה מגניב. אוכל טעים".
גילי: "הייתי עם מישהי שעוד לא יצאה מהארון מול הוריה, והם תפסו אותנו. איזו דרמה שהם עשו. לקחו לה את הסלולרי, לא הרשו לה לצאת מהבית, הכול כדי שהקשר הזה ינותק. באיזשהו שלב אמא לקחה יוזמה וצילצלה לאמא שלה"
השלב הבא היה יציאה מול החברות הקרובות ותלמידי הכיתה. "בפעמים הראשונות הייתי נבוכה, לא גימגמתי, אבל זה לא יצא ממני במכה אחת. לקח זמן עד שלמדתי להגיד בשטף ובביטחון, 'נעים מאוד, קוראים לי גילי ואני אוהבת בנות'. בהתחלה גם ביקשתי מהחברות שלי שלא יעבירו את זה הלאה. אחר כך אמרתי להן, 'תעבירו, חופשי'. זאת אני, ואני לא מתביישת במי שאני".
גם למורים סיפרת?
"הגזמת! מי מדבר עם המורים על דברים אישיים? משרד החינוך בפיגור, לא עומד בקצב של המציאות ועכשיו, עם המעוז הזה, אין לדעת לאן זה יידרדר. הדמות הסמכותית שבפניה יצאתי הייתה המדריכה שלי בצופים, שהייתה שמיניסטית. מעבר לזה לא עשיתי טקסים. פרקתי – סע".
ביוזמתה, היא גם סוגרת את הפינה של הנכדים. "יש לסביות שלא רוצות להביא ילדים, אני רוצה, ואני יודעת שאהיה אמא טובה. ואת יודעת מה זה אמא טובה? אני לא אתנכר לבן שלי אם הוא יהפוך לבודהיסט או יחזור בתשובה".
ההתחלה הקלה לא מנעה מגילי משברים. בארבע השנים האחרונות היו לה כמה מערכות יחסים. אחת מהן גרמה לה להתרסק. חשוב להן לספר על מה שקרה, אבל יותר חשוב להן לטשטש את כל הפרטים המזהים. "הייתי עם מישהי שעוד לא יצאה מהארון מול הוריה", מספרת גילי, "וההורים שלה תפסו אותנו. איזו דרמה שהם עשו מזה. סרט טורקי. לקחו לה את הסלולרי, לא הרשו לה לצאת מהבית, עשו הכול כדי שהקשר הזה ינותק. באיזשהו שלב אמא לקחה יוזמה וצילצלה לאמא שלה".
מיכל עדיין זועמת: "אמא שלה אמרה לי שהיא לא מוכנה שהבת שלה תפגוש את גילי שמשפיעה עליה לרעה. היא טענה שהמרחק מגילי יגרום לבת שלה להתאפס. אולי זה יעבור לה, אולי יהיה לה חבר. את משפט החוכמה הזה אני שומעת עד היום, גם במשפחות חילוניות, גם בבתים עשירים, גם מהורים נאורים".
שבעה חודשים אחרי שכל המשפחה המורחבת עיכלה והתרגלה, פרץ הסרטון. "ערב אחד ישבתי בחדר העבודה שלי, מול המחשב”, מספרת מיכל, “ולא הצלחתי להתרכז מפני שהסלולרי שלי טירטר ללא הפסקה. עוד ועוד־ועוד. שאלתי את גילי אם קרה משהו והיא הזכירה לי שלפני חצי שעה נכנסה לחדר שלי עם מצלמה. הרבה פעמים היא עושה את זה, אנחנו מצלמות מלא סרטונים. באותה פעם היא התקילה אותי בשאלה ישירה".
קבלו. גילי, שמסתתרת מאחורי המצלמה, אומרת "טוב, שאלו אותי איך קיבלתם את היציאה שלי מהארון", ומיכל, בלי איפור ובלי פוזות, שולפת: "בשמחה רבה. שמחנו שאת מרגישה מספיק בטוחה לשתף אותנו באיך את מרגישה ובמה שגילית על עצמך. באופן אישי יש לי הרבה מאוד חברות לסביות. בעולם הערכים שבו גדלת הכי חשוב זה שתהיי עם מי שאת אוהבת ושאוהבת אותך. זה לא משנה בת־בן, בן־בת. והכי חשוב זה שאת תאהבי את עצמך". שתיהן מודות שאילו כתבו תסריט וביימו אותו זה לא היה יוצא יותר מוצלח.
דמיינתן את גודל הבאזז?
"לא", אומרת מיכל, "המהומה שקמה סביב הסרטון הזה הצחיקה אותי. עכשיו נזכרתם? עכשיו באים? גילי יצאה מהארון כבר לפני שבעה חודשים".
"אני לא יכולה להעריך באיזו מידה הסרטון נתרם מהעובדה שמדובר במשפחת צפיר", אומרת גילי. "יכולתי לצלם את אותו עם סתם אמא וילד, אבל כיוון שאמא שלי היא דמות ציבורית והפרצוף שלה כל כך מוכר שיערתי שיהיו רבים מאוד שירצו לשמוע מה דעתה על גייז".
גם עמוד הטיקטוק של גילי זוכה לפופולריות מסחררת ("היה לי עמוד עם 50 אלף עוקבים ומיליוני צפיות שנחסם ועכשיו יש לי עמוד עם עשרת אלפים עוקבים"). אמא מיכל מתארחת בו לעיתים קרובות, וגם אבא יואב ואפילו סבא טוביה.
מה את מעלה לשם?
"מה שבא לי, זה כמו יומן עבורי. לפעמים אני עושה עם אמא סרטונים, אנחנו שרות יחד או שאני מפתיעה אותה במשהו מצחיק".
והתגובות?
"לרוב הן טובות, תלוי לאיזה קהל מגיע הסרטון. לפעמים אני מקבלת מעט תגובות רעות בעיקר על המראה החיצוני שלי או על זה שאני לסבית".
בעקבות סרטון היציאה מהארון, מיכל החלה לקבל הזמנות להרצאה בנושא הורות גאה, אבל הרגישה שגילי חייבת להיות שותפה למסע והעדיפה לחכות עד שימלאו לה 18. גילי ניצלה את הזמן הזה ליצירת סרט הגמר שלה, "הכול אני יכול בחופש הגדול", שבו מגלמת מיה, אחותה הגדולה, את התפקיד הראשי – תיכוניסטית שמארגנת מסיבה בשבוע של סוף החופשה וחבריה תוהים לאן היא נעלמה בחודשיים האחרונים.
כמו שאת קצת נעלמת לפני היציאה מהארון?
"הסרט הזה לא מתעד את התקופה שקדמה ליציאה מהארון. היו עוד דברים שגרמו לי להשתבלל בתוך עצמי, מתחת לחולצות רחבות. אני כן יודעת שבפיצ'ר הראשון שלי אעסוק באהבת נשים בדרך מעניינת - בדרך שעוד לא נעשתה. לא בא לי ליפול לקלישאה של ההיא שהייתה נשואה לגבר ופתאום התהפכה".
שלוש שנים אחרי שהפכה ליועצת ומלווה בתחום היציאה מהארון ("בהתנדבות, ברור שבהתנדבות") גילי מזהה את היתרון בלהיות אישה. "לבנים הרבה יותר קשה לצאת מפני שכולנו הוסללנו והורגלנו למחשבה שגבר חייב להיות גברי, חזק פיזית ומנטלית, ושאם יחרוג במילימטר מהתבנית הקשוחה הוא ייחשב ל'נקבה'. הגבריות הרעילה לא מאפשרת לגבר להיות רגיש, אם הוא בוכה - אז הוא הומו, גברים תמיד משתמשים במילה הומו כקללה. אף אחד לא מקלל ב'לסבית' מפני שהלסביות מוצגת כמשהו סקסי".
מי לדעתך רואה אותה כמשהו סקסי?
"גברים שלא מסוגלים לראות את הלסביות כזוגיות לכל דבר, אלה שרואים רק את הפן המיני. גם בישראל 2023 עוד יש רבים שלא רואים את האהבה".
בהרצאה המשותפת, מיכל מספרת על החלומות שנרקמו בדמיונה בהריונה הראשון. "דמיינתי איך אני מיניקה את בתי ולא הצלחתי להניק. דמיינתי שכל ערב אני קוראת לה ספר, הרי הייתי בייביסיטר מבוקשת, ומיה היתה סרבנית סיפורים. דמיינתי שאקח את בתי הבכורה לכל החוגים מפני שהייתי ילדה שלא הלכה לאף חוג כי לא היה כסף וגם לא הייתה מודעות, ומיה התגלתה כסרבנית חוגים. אז הלכתי להדרכת הורים וחקרתי ולמדתי לעשות דליט על הצ'ק־ליסט שמתרוצץ לך בראש. עדיף למחוק אותו לפני שאתם נכנסים להיריון. מה שיוצא אתה מרוצה ואוהב ותומך. כל ילד הוא הזדמנות לצמוח ולהתפתח, אז קחו את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים ותלמדו ממנה".
יש לה דוגמה לשיעור שלמדה על בשרה. "כשסיפרתי לחברות שלי שגילי אוהבת בנות הן הסתכלו עליי ברחמים. 'אולי היא תצא מזה, אולי היא תחלים'. נדהמתי. למה הן לא הגיבו ככה כשסיפרתי על שתי הבנות הגדולות שלי שיוצאות עם חבר חדש? מה ההבדל?"
היא גם מקרינה קטע קצר מהריאליטי "בית ספר להורים". קטע קאלט. אחד המשתתפים מצהיר שאין לו שום דבר נגד הומואים ולסביות, אבל לא בבית ספרו, לא במשפחתו. וזה המקום להדגיש ש"חיים בגאווה" מיועדת לא רק למשפחות־של. מיכל יצקה בה עוד תובנות רוחניות שמובילות למטרה הנכספת – האושר. איך לא.
בארבעת החודשים האחרונים גילי מנהלת זוגיות טובה ושלווה עם בת גילה, תמר ברק ("המהממת!" מיכל מריעה) מהוד־השרון, בוגרת המגמה לאמנות. "היא יצאה מול ההורים והכול סבבה", גילי מעידה, "בטיול המשפחתי לצפון כל אחת משלוש בנות הביאה את הפרטנר שלה והיה קול. הוריה של תמר הזמינו אותי לצעוד איתם בקפלן. יש פומביות יותר גדולה מנוכחות משותפת בהפגנה נגד הרפורמה שתיקח אותנו לאחור?"