אמצע ליל הסדר האחרון, בין החרוסת לאפיקומן, בל אגם יצאה החוצה לשכונה שבה היא גרה, התיישבה על ספסל והתפרקה בבכי. הדמעות, שהצליחו להפתיע אותה, הופיעו בנסיבות שהיא לא מכירה - בכי של שמחה מתפרצת על התיקון שסוף־סוף נעשה אחרי 20 שנים אבודות, תיקון שהיא יצרה בשביל ניסו, הילד שהייתה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אם היינו יושבות כאן לפני שנתיים והיית שואלת אותי על אבא שלי מאיר, הייתי אומרת לך, 'אנחנו לא בקשר ואני לא מרגישה אליו כלום'. 20 שנה לא מרגישה כלום. ואם מישהו היה אומר לי שיום אחד אבא שלי ואני נשב לעשות קידוש ואת ליל הסדר הוא יעשה אצלי בבית ונפרק יחד חצי בקבוק ערק, הייתי אומרת לו, 'מאמי אתה צריך אשפוז, כי זה לא יקרה בחיים'. אבל הנה, כל זה קרה, והיום אני אוהבת את אבא שלי מאוד. מאז שהשלמנו הוא לגמרי שם, לא חושבת שהוא היה שם אי פעם כמו שהוא שם היום".
אז מה נשתנה בלילה ההוא?
"אני עוברת תהליך טיפולי פנימי שעושה לי מדהים, וככל שאני מטפלת בעצמי ככה משתחררת דלת נעולה שפותחת אלפי דלתות לחיים עצמם. ובליל הסדר אני יושבת בשולחן ואני רואה תמונה שלמה. לא ראיתי תמונה שלמה 20 שנה, לא יודעת, לא מכירה בזה, לא זוכרת את זה. ואני רואה שכל המשפחה בשלמותה יושבים, קוראים את ההגדה ואבא שלי שותה ערק, מחבק אותי, אני מחבקת אותו, צוחקים ומדברים. כל כך התרגשתי שאמרתי שאני הולכת לקנות משהו שנייה בסופר, ישבתי על ספסל מחוץ לבית ופשוט בכיתי. מרוב שזה היה מושלם מדי הגוף שלי לא הכיל את זה, זה סיפור מהאגדות, זה לא היה אפשרי. מאז אבא שלי כל יום שישי הולך לחפלה יוונית ורוצה שאבוא איתו, הוא משוויץ שהבת שלו זו בל אגם".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
איך קרה הפיוס?
"דיברתי עם אחותי. אמרתי לה שאני מרגישה שהגיע הזמן שאצור קשר עם אבא, שאני מרגישה שזה מה שנכון לעשות בתהליך שלי כאדם. עברתי תהליך של שינוי מין, אבל מעבר לזה אני עוברת תהליך גדול של מי שאני רוצה להיות בעולם, מה אני רוצה להביא לפה. ואחותי אמרה, 'יאללה, אנסה'. אבא שלי פרימיטיבי, והיינו בטוחות שהוא לא יקשיב. והיא התקשרה אליו ואמרה לו, 'בל שאלה עליך. לדעת מה שלומך, איך אתה. אתה מתבגר, השנים עוברות ואתם לא מדברים'. הוא אמר לה, 'אני לא יודע. זה קשה לי. אבל תגידי לה שאני לא אמות כל כך מהר'. זהו. היא אמרה לי, 'זו אחלה תשובה, יש פה תקווה'. ואני הייתי צריכה לשחרר אגו. נשמה אני קוראת לך אז אתה בא, יש לך הזדמנות, אני זו שכועסת. אבל אמרתי שאני עושה את זה בשביל ניסו, הילד שהייתי. בל לוקחת אחריות על הילד שיש לו פצע מול אבא שלו ואני עוזרת לילד הזה, שהוא בעצם אני".
4 צפייה בגלריה
''הסתכל עליי, חייך וחיבק אותי''. בל אגם עם אביה מאיר בערב שבו התפייסו
(צילום: אלבום פרטי)
ואז מה קרה?
"הגיע חג, אמרתי לאחותי, 'אבא בחיים לא עשה איתנו חגים, תזרקי לו שנעשה חג יחד, נגיד שלום רק, לא יותר'. אמרה שתברר. הוא ענה שהוא לא בטוח יבוא. עשינו חג אני, אמא שלי, אחים שלי ובני דודים שלי. שולחן גדול. לא אינטימי מדי. לא ידענו עד שעה לפני כניסת החג אם הוא יבוא או לא. ואז, דקה לפני כניסת החג אחיינים שלי רצים בחצר בחוץ ואומרים, 'סבא מאיר בא'. הלב שלי התכווץ, רעידות. ואז הוא נכנס ואמרתי רגע, לפני שיתיישב ויהיה חוסר נעימות אגש אליו. קמתי, אמרתי לו 'היי אבא, חג שמח'. הוא הסתכל עליי וחייך. חיבק אותי ואמר לי חג שמח. 20 שנה".
בסוף הערב, היא ליוותה אותו לרכב והציעה את הדבר האלמנטרי ובאותו הזמן כמעט בלתי נתפס מבחינתה: צילום משותף.
"20 שנה לא הרגשתי כלום. ואם מישהו היה אומר לי שיום אחד אבא שלי ואני נשב לעשות קידוש ואת ליל הסדר הוא יעשה אצלי בבית ונפרק יחד חצי בקבוק ערק, הייתי אומרת לו, 'מאמי אתה צריך אשפוז, כי זה לא יקרה בחיים'. אבל הנה, כל זה קרה"
"הוא אמר 'יאללה'. עשינו תמונה ואחיינים שלי בצד מתרגשים וצוחקים. ואבא שלי גם צוחק. העליתי אותה לאינסטגרם והכול קרס. כולם פוסטים. כל העולם התקשר לאבא שלי. הוא לא הבין. התקשר אמר לאחותי, 'מה זה פינס שמינס? כולם מתקשרים, ראו תמונה שלי בפינס שמינס עם בל'. ומאז אנחנו מדברים, לא מפסיקים לדבר".
איך את מצליחה לגשר על הפער שנצבר?
"אני כל השנים אמרתי שאני מאומצת. אמא שלי ואחים שלי הם שונים ממני, בצורה בלתי רגילה, באישיות. הם הכי ביישנים, צנועים, עדינים, לא שותים אלכוהול, אנטי־תזה מבל אגם. ואמרתי בוא’נה אני מאומצת. ועכשיו שהשלמנו גיליתי שיצאתי אבא שלי. הוא בול אני. לא ביישן, רק רוצה לדבר, אין עצם בלשון, חולה על חפלות, דרבוקות, שזה מה שאני מתעסקת איתו בעסק שלי. אבא שלי ואני זה אותם אנשים. יש לי פרטנר לשתות כוסית ערק בקידוש. ואז הבנתי שאני לא מאומצת. וחוץ מזה, היו לי הרבה כעסים על אבא שלי, אבל הוא לא התעלל או פגע בנו באלימות, משהו שאין לו סליחה. כעסתי עליו שהוא עזב אותנו בילדות. ואז שאלתי את עצמי מה יקרה כשהוא לא יהיה בחיים, איך ארגיש, שאלות שהייתי בורחת מהן. ועכשיו אני רוצה להגיד לילדים שכרגע לא מדברים עם ההורים שלהם, ואני בטוחה שיש מאות אלפים - הם לא יישארו פה לכל החיים. לעשות שלום עם ההורים שלנו זה לא רק בשבילם. זה בשבילנו. גם אם קשה, תעשו הכול כדי לאחד את המשפחה שלכם בחזרה. ברגע שתעשו את זה אתם תישנו הרבה יותר טוב וסלע ענק יתנקה לכם מהנפש".
זה לא תמיד בידי הילדים.
"להורים שלא מקבלים את הילדים שלהם ולא בקשר איתם אני אומרת: 90 אחוז מאיך שהעתיד של הילדים שלכם ייראה תלוי בקבלה שלכם ובאהבה שלכם. הילדים שלכם לא בחרו בדרך אחרת כדי לעשות לכם דווקא, הם בחרו ללכת עם מי שהם. להיות הורה זו לא לבחור לילד שלך מה להיות. להיות הורה זה ללוות את הילד שלך בבחירות שלו".
זו הייתה אחת השנים הכי יוצאות דופן ב־40 שנות חייה יוצאי הדופן של בל אגם. מי שעשתה שינוי מין כבר בגיל 16, הפכה מניסו הילד לבל הנערה. שרדה, נלחמה, בנתה את עצמה והפכה לאחת הנשים המשפיעות ביותר בתולדות קהילת הלהט"ב הישראלית.
היומן שלה גדוש בהרצאות, הופעות באירועי חינה, מסיבות רווקות וטקסי הפרשת חלה, וכל אלה לצד קריירה של שחקנית ומנחה קבועה ב"ערב טוב עם גיא פינס". אבל דווקא בשנה שבה הגיעה לגיל 40, התפייסה עם אבא שלה, המריאה עם הקריירה והכול התיישב במקום, אגם החליטה להשלים עם עוד צד מהעבר שלה שהעדיפה להסתיר ולהדחיק. "מגיל עשר עד גיל 14 היו לי ארבע שנים של הפרעות אכילה מאוד קשות", היא נזכרת. "שקלתי קרוב למאה קילו, ילד קטן. לא יודעת מה גורם לי לספר עכשיו דברים שלא דיברתי עליהם אף פעם, אבל הגיע הזמן".
מה עורר אצלך את זה?
"אחרי שקארין באומן נפטרה נדלקה לי נורה אדומה. הבנתי שאני חייבת לדבר כי יש ילדים בגיל עשר שמתמודדים עם מה שהתמודדתי ואסור שאסתיר. אם אני אדם מעורר השראה באנשים אז זו החובה שלי. ככה אוכל להציל ילדים מהביטחון העצמי הנמוך, מהבושה, מחוסר הנוחות. אנשים רגילים לראות את בל אגם השלמה, המצליחה, הלא-רואה בעיניים, חוגגת את המגדר שלה ויורה לכל הכיוונים ויושבת עם הכוכבים הכי גדולים, בקיצור גדולה מהחיים. אבל לא נולדתי גדולה מהחיים. אני עברתי הרבה כדי להגיע למקום הזה".
את המצב שהניע את ניסו תלמיד היסודי שוב ושוב למקרר היא זוכרת היטב. "הייתי תמיד מוקפת בחברים, אבל זה שיש לך חברים ואנשים סביבך לא אומר שבעולם הפנימי שלך אתה לא בודד", היא מספרת, "כשאני מסתכלת על ניסו אני רואה ילד מאוד בודד שמחפש אהבה. שיאהבו אותו, שיקבלו אותו ובעיקר שהוא לא מבין מה הוא. לא מבין שהוא הומו שנמשך לבנים וכמובן לא מבין שהוא רוצה להיות אישה. ילד שמרגיש שהוא עוף מוזר.
"אני טרנסית ואני מנחה את האירועים הכי קדושים ביהדות. חינות, אירועי מקווה, הפרשות חלה. הקהל שלי הוא הקהל הכי פריפריה. הטרנס שלי לא קיים אצלן, קיימת בל אגם שעושה שמח. והן מתות עליה. הסבתות החרדיות מברכות אותי כל ערב"
"לא גדלתי עם הורים עשירים. הם עבדו, האחים עבדו, ואני בתור ילד בגיל עשר חוזר מבית ספר ועד הערב אני לבד. והנחמה והאהבה, איפה שקיבלתי חיבוק והכרה וחוסר בדידות, היה באוכל. הייתי מכסה על השאלות הפנימיות של למה אני מרגיש ילד אחר, שונה, למה אני לא כמו הילדים בשכונה שבועטים חזק לשער כשאני רועדת מפחד ולא רוצה להשתתף. וזה היה ארבע שנים שבהם הייתי עסוקה בלאכול. הייתי אוכלת דברים לא נורמליים. פסטה בולונז בפיתה. ג'חנון עם חלה, שמה רסק, בתוך החלה, חותכת ג'חנון ואוכלת את זה עם חלה. דוחפת דברים הזויים עד שהייתי מאה קילו. ובבית לא רצו לפגוע בי אז העלימו עין. אני זוכרת שלילד הזה היה קול פנימי מאוד חזק. שמשהו תמיד אמר לו שיהיה בסדר. שתמיד אמר לו שהוא לא לבד באמת. בסוף, אם תשאלי אותי מאיפה אני מקבלת את הכוח הכי גדול שלי זה מהאני העצמי שלי. הרגשתי שיש בי עוד אדם בתוך האדם, יכול להיות שזה היה בל ולא ידעתי לזהות את זה".
והיום?
"לנשים כמוני מאוד קשה לדבר על הילד שהן היו כי זה מחזיר אותן למגדר שהן עזבו אותו, נטשו אותו, החליטו שלא מתאים להן והעבר לא קיים יותר מבחינתן. אני לא שופטת, אבל אני חושבת שזה לא בריא. אני לא חושבת שאדם צריך למחוק את העבר או להפנות גב לילד שהיה ואני עד היום כל הזמן עם ניסו הילד, הוא איתי, הוא חלק ממני. בזכות ניסו, בזכות התעצומות הנפשיות שלו ובזכות הכוח והקרקע שלו, אני מי שאני היום. אם לא ניסו לא הייתי בל ואני מאחלת לכל נער ונערה שעוברים תהליך של שינוי מין לקחת את הילד הזה לכל החיים. אני הייתי ניסו, אין לאן לברוח. אם לא אדבר על העבר, הוא לא קיים? בסוף הילד הזה הוא אנחנו, אז או שנעשה שלום - או שנכחיש ונהיה עם חרדות וכדורים".
עם כל הכבוד לפסח, החג האמיתי של בל אגם הוא חודש הגאווה. הימים האלה, של מצעדים ומסיבות, הם צלצול טלפון אחד בלתי פוסק. כדי להצליח לקיים שיחה, היא מארגנת חדר תצוגה סגור של חנות ספות. סטנדרטי. מבחינתה להיות עסוקה זה לא רק הדרך לשלם שכר דירה, אלא הדרך להצליח לחיות.
"עד לפני כמה שנים הייתי גרה בדירת חדר קטנה בתל אביב והייתה לי ספה כמו שאנחנו יושבות בה עכשיו והייתי שוכבת עליה כל היום", היא מספרת ושוב יורדות לה דמעות. "על הספה הייתי מבקשת מאלוהים, בבקשה תעשה שלא יהיה לי זמן לחזור לספה הזו. קניתי בידורית קטנה ב-400 שקל וחליפת ריקודי בטן מהשוק. הכי זולה שהייתה בחנות. שמתי אותה בתיק גב והתחלתי לעשות מסיבות רווקות ב-800 שקל. אף אחד לא הכיר אותי. הייתי נוסעת באוטובוסים לבאר שבע, לדימונה, מסיימת הופעה באחת בלילה, הולכת לתחנה המרכזית לחכות לארבע בבוקר לרכבת. זוכרת לילות של גשם זלעפות, כל השיער והתוספות שלי רטובים והאיפור מרוח. בוכה כי קר לי וכל זה בשביל 800 שקל שכבר חצי ביזבזתי בדרך. יושבת באוטובוס קפואה מקור אחרי הופעה עם הראש על החלון ובוכה ואומרת לעצמי 'אל תדאגי, יום אחד יהיה לך צוות של עובדים, ואן של הופעות, כולם ידעו מי זו בל אגם ולא יהיה לך מקום ביומן חודשים קדימה'".
היום הזה הגיע.
"עם כל מה שרציתי להגשים, אני לא שוכחת מאיפה ההצלחה הזו באה. יודעת להיות הכי למטה, להרגיש הכי בשוליים של החברה, אבל אף פעם לא ויתרתי, תמיד האמנתי שאשאיר חותם. שאני לא עוד אחת. היום, כשאני חוזרת הביתה מצילומים ל'פינס', אחרי שבבוקר הייתי בהרצאה לחברת הייטק, אני רעבה, עייפה גמורה, מדליקה את הדוד, רואה את הספה הזו שאז פחדתי ממנה והיום אני מתגעגעת להיזרק בה אבל מפחדת להגיד, לא יכולה לנוח כי עוד שעה בא צוות לאסוף אותי. אז אני בוכה, מתקלחת ובום, לחייך, את בל אגם, צריכה להיות באנרגיה הכי שמחה בחיים כי הכלה מחכה לך ואת תיתני את האמ־אמא שלך כדי לשמח אותה. את לא יכולה להרשות לעצמך לנוח. אני העסק ואם אני נחה העסק נח ואם אני ישנה העסק ישן. זה קשה. זה מפחיד, כמה אחריות, כמה מעמסה, אבל אני לא יודעת לעצור כי אני רוצה לטרוף את העולם, אני בשיא שלי, אבל אין לי זרי דפנה, לא יודעת מה זה, לא עוצרת. זה קשה. מתי אני נחה? עכשיו, בריאיון".
4 צפייה בגלריה
''אמירות נגד הקהילה ימשיכו גם עוד 20 שנה''. מחאה של ח''כים חרדים בזמן השבעת אמיר אוחנה ליו''ר הכנסת
(צילום: חזקי ברוך, ערוץ 7)
למרות המקום שאת אישית נמצאת בו היום, עדיין חודש הגאווה – במיוחד השנה – מלווה גם באמירות קשות מאוד נגד הקהילה.
"אמירות נגד הקהילה הגאה, נגד בנות מיני, נאמרות שנים רבות. זה היה וזה ימשיך להיות גם עוד 20 שנה. אם עומד מישהו בכנסת ואומר שאנשים כמוני זה תועבה ואין לנו מקום בעולם ואנחנו חטא, להגיד לך שזה נוגע בי? לא. זה לא משפיע עליי. להגיד שאני מפחדת ממה שיהיה פה? אם יהיה איראן? לא נוכל להסתובב ברחוב ואני כטרנסית בסכנה? קשקוש בלבוש. אף אחד לא יאיים, אפשר להמשיך לצרוח והם צועקים ובשטח אנחנו מתקדמים. אבל יש לי ביקורת בונה למובילי המחאה של הקהילה הגאה. אנחנו, האנשים הבוגרים של הקהילה, מאוד חסינים. מאוד חזקים, נלחמים למרות כל מה שאומרים מסביב. אבל הילדים והנוער שרואים בנו המנטורים שלהם, שמסתתרים עמוק בבתים ואנחנו העתיד והתקווה שלהם, שומעים את ראשי הקהילה אומרים מבוקר עד ערב איזה חיים שחורים יהיו להם אם יהיו בקהילה, שיהיה פה איראן, שהולכים לעשות להם חיים קשים לא משנה מה, שהעתיד של הקהילה בסכנת הכחדה, לא תוכלו להסתובב ברחוב. הפחדה מאוד גדולה. איזו תקווה תהיה להם? לא יוצאים מהארון מהפחד של איזה חיים הולכים להיות להם פה, והכול בגלל ההפחדה שאנחנו יוצרים. אם אתה ראש קהילה תפקידך לתת תקווה לילדים האלה ולהגיד נכון, אומרים עלינו, מאיימים על עתידנו, אבל אל תדאגו, אנחנו פה כמו שהיינו ונישאר עוד מאה שנה פה. תחשבו איפה היינו ואיפה אנחנו היום. אל תפחדו בואו איתנו בראש מורם נהיה יחד, נדאג לכם, הכול יהיה בסדר. גם אם המלחמה קשה נצא מנצחים. תצאו מהארון, יש לכם גב מלא. ואם הם לא מסוגלים לעשות את זה שיחזירו את המפתחות. די להפחדה הזו".
את כנראה הטרנסית המפורסמת שהכי קרובה לדת, חברה של רבנים ורבניות, איך זה מתיישב?
"מה המילה הראשונה שיוצאת מהקהילה שעובר רב לידם? 'הוא בטח שונא אותנו'. מה ששומעים בתקשורת ומה שקורה בשטח זה שני עולמות שונים. אני טרנסית ואני מנחה את האירועים הכי קדושים ביהדות. חינות, אירועי מקווה, הפרשות חלה. הקהל שלי הוא הקהל הכי פריפריה, אין לי קהל תל-אביבי בכלל. הקהל שלי זה רבניות מבני ברק, באר שבע, אופקים, קריית אתא, חיפה והצפון, מנתניה. הקהל שלי זה אנשים מסורתיים. מאוד. על אחת כמה וכמה בגלל שהיה לי חיבור לעולם הזה ואני עושה אירועים קדושים. אני לא רוקדת בפני גברים, זה מופע לנשים בלבד מטעמי צניעות ושמירה על הגוף שלי. לא מרגישה נוח לרקוד חשופה מול בחורים שיכורים. כל הדבר הזה חיבר אותי לקהל הזה. אין פה אישיו. הסיפור הטרנסי שלי לא קיים אצלן, קיימת בל אגם שעושה שמח. והן מתות עליה. הן יודעות שבחרו את הדבר הכי מקצועי כדי שתהיה החינה הכי מושלמת בעולם. הסבתות החרדיות מברכות אותי כל ערב. אני אוהבת את הדת, את הערכים של הקדושה. החברה הישראלית זה לא מה שאנחנו רואים בטלוויזיה".
"כשהגעתי לגיל 40 התחלתי לחשוב אם אני רוצה ילדים והבנתי שאני רוצה הורות משותפת, עם אישה. זה מתבשל אצלי. אבל לא זוגיות, בתים נפרדים, שלא יתחילו להתקשר אליי בנות, ירצו להתנשק איתי ולישון איתי כפיות"
הקיצוניות של אבי מעוז היא לא רק בטלוויזיה. אם היית יכולה להגיד לו משהו, מה זה היה?
"בזמנו רפי פרץ אמר שחייבים לעשות להומואים ולסביות טיפולי המרה. אמרתי לו ואני עומדת עד היום מאחורי הדברים, שאם הוא בטוח שטיפול המרה יכול לשנות את המוח של האדם אני מוכנה לבוא ולהיות שפן הניסיונות שלו. בוא נראה אם זה יגרום לי להיות ניסו ולא בל. אם כן, אני חוזרת אחורה; אם לא - הוא יוצא באמירה גדולה שטיפולי המרה לא יכולים לשנות כלום".
היית חושבת בעצמך ללכת לפוליטיקה ולנסות לשנות?
"תראי. האם קיבלתי הצעה? כן. לא אחת. ואני לא יודעת לתת תשובה מדויקת מה יהיה בהמשך. האם אעשה מהלך ופתאום אהפוך להיות פוליטיקאית? לא רואה את זה קורה. אבל לא ראיתי את עצמי גם עושה את מה שאני עושה היום, קיבלתי הזדמנויות ולקחתי. אני מתה על מה שאני עושה, וגם אם תבוא הצעה פוליטית בשנה הקרובה, אסרב".
ואיפה את על המפה הפוליטית הסוערת?
"אני לא מתעסקת בפוליטיקה יותר מדי. לא אדם מהשמאל, לא ימנית קיצונית. מכל מפלגה יכולה לקחת משהו. ואם כולם היו מתאחדים היה פה מדהים".
למרות הביטחון העצמי שיכול להאיר את כל גוש דן, הפנים הנוצצות והגאווה האינסופית, אם יש משהו שיכול לגרום לה לנוע באי-נוחות זאת השיחה על גיל 40. אבל גם כאן היא מחליטה לחשוף באומץ שבכוונתה להפוך לאמא, והיא גם יודעת איך היא רוצה לעשות את זה.
"כולם בהלם. אומרים שאני לא נראית בת 40, אין על בוטוקס", היא אומרת כשסוגיית הגיל עולה. "כשנכנסתי לגיל הזה התחלתי לחשוב האם יהיו לי ילדים או לא. אם היית שואלת אותי לפני שנים אם אני רוצה ילדים הדבר הראשון שהייתי אומרת זה לא. מה אני קשורה, לא רוצה ילדים, זה לא אני. התגוננויות, זה היה מביך אותי, חוסר נוחות בגוף, לא הרגשתי נוח עם זה".
למה?
"כי אם אני אומרת לא זה בסדר, אבל אם אני אומרת כן אז את טרנסית, איזה ילדים יכולים להיות לך? כשנכנסתי ל-40, פתאום עשיתי עם עצמי דיון, דיברתי עם הקרובים אליי. אני עדיין לא יודעת לפענח את זה במאה אחוז, אבל יכולה להגיד לך שיושב בי קונספט בראש שאני רוצה: הורות משותפת, עם אישה. זה מתבשל אצלי. לא שאני חושבת שאם גברים מביאים יחד ילד או זוג לסביות זה בסדר או לא בסדר, להפך. כל ילד שמקבל אהבה וחינוך וחיבוק זוכה בחיים, לא משנה מי ההורים שלו וכל קונספט של הורות הוא מבורך. משהו בי אומר שלי יהיה נכון להביא ילד בהורות משותפת עם אישה. אבל לא זוגיות, בתים נפרדים, שלא יתחילו להתקשר אליי בנות, ירצו להתנשק איתי ולישון איתי כפיות".
מה כן?
"זה מרגיש קונספט נכון שתהיה אמא שהיא אחת שילדה אותו מבטנה ואמא אחרת, טרנסית הורסת פצצה נדירה הכי בעולם ושאני אשרף על התינוק שיגיע. ויהיו לו שני בתים ויהיה לו כיף וחיים טובים. אני תמיד בודקת ועושה מה שנכון לי".
ומה לגבי זוגיות?
"אני חושבת שזה עוד משהו שאני צריכה לעשות עבודה עצמית עליו. פעם הייתי אומרת שלמישהי כמוני קשה למצוא אהבה וזה לא תמיד דופק בדלת. ואז התחילה להגיע אהבה לדלת. דייטים, הצעות, לאחרונה התחלתי קשר עם מישהו מאוד מוכר, מפורסם, היינו בכמה דייטים, לא יצאנו החוצה עם זה. זה לא שיש למישהו בעיה או שאנחנו מסתירים, זה עדיין בתהליך. אבל בין הדייטים פתאום גיליתי שאני מחרטטת את העולם וזו אני הבעיה. זה לא שאני לא מוצאת. הבעיה הכי גדולה שלי זה שאני לומדת להבין שקריירה והצלחה וכל מה שאני עושה יכולים לא לבוא על חשבון אהבה אם תהיה לי. בגלל שאני בזעת אפי נלחמתי על החיים, ועברתי מלא דלתות סגורות ומכשולים עד שהגעתי לאן שהגעתי, בניתי גדר חשמלית של טריטוריה, ושאף אחד שלא יתקרב ויזיז כלום כי הוא יתחשמל. ואז אם בא מישהו להיכנס, ואני רוצה אותו, הוא נכנס עד גבול מסוים, אי אפשר להתקדם מספיק כי אני לא נותנת לזה מקום. לא יכולה לחבק אדם נוסף. אז לרגל הריאיון הזה, וחודש הגאווה וגיל 40, אני מאחלת לעצמי שאצליח לאזן בין הדברים. מקווה שאצליח לפתוח את המקום ולשחרר ולתת לעצמי לחוות אהבה".
אולי את בכלל צריכה סדרת דוקו-ריאליטי, כמו סדרת הלהיט של דנה אינטרנשיונל?
"אני חושבת שזה יקרה. אפילו אין לי ספק בכך. רק עם שליטה מלאה שלי על כל דבר שיקרה בסדרה כי כמו שהבנת אני חולת שליטה במיוחד לדבר כזה חושפני. ראיתי את כל הפרקים של 'דנה קמה' ואהבתי מאוד. דנה כל כך אמיצה, חשפה את עצמה. את כל מה שהיא עברה, לטובה ולרעה, היא אשכרה עברה התמוטטות מול המצלמות והסכימה לשדר את זה וזה מבחינתי מעורר השראה. אישה מדהימה וחזקה, וגם לא חזקה, וזה בסדר והיא מבורכת ואני אוהבת אותה".
את, דנה, ספיר ברמן, עכשיו גם ליעוז לוי. יש רשת תמיכה בין הטרנסיות שנמצאות בתעשיית הבידור?
"מכירות אחת את השנייה, ואוהבות אחת את השנייה. ליעוז לוי היא אלופה והיא כתבה לי כמה פעמים ודיברנו, אני רוצה בהצלחתה. כל טרנסית שהיא, כמו שהיא, היא מוכשרת ויש לה מה להביא לתעשיית הבידור. שפשוט תעשה, תגשים, תלמד משחק. אני למדתי בסטודיו יורם לוינשטיין, אני לא בפרוטקציה בתעשייה אלא כי עשיתי עבודה מאוד קשה. אם יש מישהי בת 19 שלא מצליחה ומתייאשת אז אני בת 40 ורק עכשיו אני בשיא".