בימים בהם האירוויזיון ממלא את כותרות החדשות מכל הסיבות הלא נכונות, נראה שאין זמן ראוי יותר מלהפנות את הזרקור אל האיש ששם אותנו לראשונה על מפת תחרות הזמר הפופולרית. בערב אחד באפריל 1978, יזהר כהן, זמר עם קול תימני-ישראלי משגע, עלה על הבמה בפריז וסחף יבשת שלמה עם "אבניבי", שיר שהפך לאחת מאבני היסוד של הפופ הישראלי.
שש מדינות העניקו לו את ה"דוז פואה" בדרך למקום הראשון ולהיסטוריה. יותר מ-37.5 שנים אחרי, יזהר כהן נותר דמות רלוונטית ומשמעותית מאוד בתרבות הישראלית. לא דבר של מה בכך בתחום שמכתיר מלכים ומנשל אותם מהכס במהירות הבזק.
בריאיון לפודקאסט "הברזייה", כהן, היום כבר בן 74 וסבא לנכדה, נזכר בהצלחה המסחררת של אז ובגדודי המעריצים שרדפו אחריו, מסביר מה מפריע לו במוזיקה העכשווית, מגלה למה התאכזב מ'מר אירוויזיון' וחברו ג'וני לוגן - וגם מספר בהרחבה על החתונה עם דיאנה שהפכה לאחד מהאירועים המדוברים ביותר ברכילות המקומית בשנים האחרונות.
"אבניבי" והזכייה באירוויזיון, זה משהו שילווה אותך לעד?
"זה מקל ההליכה שלי. פעם זה תיסכל אותי. הקלטתי שירים אדירים שהפכו לקלאסיים, להיטים ענקיים אחד אחרי השני אבל 'אבניבי' הוא מעין שמיכה שמכסה על הכל. היו תקופות שזה עיצבן אותי, למה רק אבניבי? עד שיום אחד פנה אליי בחור במעבר חצייה מול ביתי ואמר לי: 'אני רוצה לומר לך, מעט מאוד אנשים יש להם את המונה ליזה שלהם בחיים שתהפוך אותם לנצחיים. המונה ליזה שלך זה אבניבי'. מאז למדתי להעריך טוטאלית את הרגע הזה באירוויזיון. זה לא רק שיר, זו הייתה נקודת מפנה טוטאלית בהמון אספקטים במדינה שלנו. כל שאר השירים שלי כבודם במקום המונח, אבל אני חושב שכשואלים אותי איזה שיר ישירו לך בהלוויה שלך, אני אומר, 'מי ישיר? אני אשיר בהלוויה שלי את אבניבי'.
זה בסוף כבוד מאוד גדול שזוכרים אותך. יש המון אמנים מתקופתך שנשכחו.
"הדור שלנו עשה מהפכה תרבותית ומוזיקלית. לעומת הורינו והדורות לפניהם, אנחנו הערצנו את הדורות הקודמים ולמדנו מהם. עשינו להם כבוד, הם היו בתוכנו, בכל מופע תמיד היו שזורים הצעירים והבוגרים יותר. היום יש איזושהי מחיקה של העבר. אני לא מדבר עליי, אני בר זכות, אבל אני חושב שמבחינה תרבותית זה פשוט פשע. זה כמו בניין ללא המסד והיסודות שלו. כשאנחנו בגילנו מוציאים דברים חדשים לתקשורת, הם מתעלמים מזה לחלוטין, הם אף פעם לא מכניסים אותנו לפלייליסטים, יש כנראה איזושהי הוראה מלמעלה להשמיע אותנו רק עם החומר הקודם שלנו. אני לא מדבר מתסכול, זה פשוט כל כך טיפשי מפני שההפסד הוא עצום ודרך אגב זה פוגע בהרבה אומנים לשעבר שהשכיחו אותם לחלוטין, הם היו כוכבי על ותרמו המון לתרבות הישראלית".
(אבניבי (באדיבות "כאן"))
כשלא מכניסים שיר שלך לרדיו ואז אתה עולה למונית ושומע מוזיקה עכשיווית כמו נועה קירל, אנה זק, עומר אדם ועוד. מה אתה מרגיש?
"אחד הדברים שמעציבים אותי זה הטקסטים הרדודים. בתקופתנו אף שיר כזה לא היה נכנס לרדיו. כשאני שר בפני צעירים את 'שיר כלולות' עם המילים 'טל מהר גלעד אביא לך, אחותי כלה. זהב אופיר אני אמצא לך, אחותי כלה', הם לא מבינים את הטקסט. הם אוהבים את השיר, אבל הם לא מבינים על מה אני שר, הם לא יודעים מה זה 'זהב אופיר', בזמנו העם שר אלתרמן, העם שר שירים של משוררים, הכותבים היו גאונים. הייתה גאונות בשירי העם הכי פופולריים. גם שירי האהבה תמיד היו על מישהי עם דמות, לא רק 'אני מת עלייך', 'חולה עליך'. זה כל כך חוזר על עצמו, אבל אני נשמע עכשיו כמו מבקר המדינה ואני לא רוצה להיות כזה.
"אני כל הזמן חושב מה הדור הזה ישאיר לדורות הבאים. אנחנו השארנו והדור שלפנינו השאיר מסה של שירה שהיא חלק מהתרבות של ישראל. היום זה הפך לביזנס".
סבא יזהר
מה אתה חושב על המדינות שמחרימות את האירוויזיון בגלל ההשתתפות שלנו?
"אני חושב שאנחנו צריכים להמשיך בשיא הטבעיות ולא להרגיש 'וואו, קיבלו אותנו לאירוויזיון'. הם לא מחמיאים לנו בכך שאנחנו משתתפים. בשנה שעברה חשבתי, וכנראה טעיתי, שאנחנו צריכים להביא שיר שמח, להראות שהחיים פה ממשיכים. טעיתי כי 'New day will rise' היה שיר אדיר ויובל רפאל זמרת מופלאה. מבחינתי זכינו, רק העניינים הפוליטיים מנעו מאיתנו.
"התאכזבתי מג'וני לוגן (זמר אירי שזכה פעמיים באירוויזיון, ב.ז.). ראיתי אותו כחבר טוב שלי ואחד שאוהב אותנו. הוא דיבר סרה על ישראל ואמר שצריכים להוציא אותנו מהתחרות. הייתי בהלם, לא האמנתי. הוא כנראה הושפע מהאווירה האנטי-ישראלית באירלנד. אולי הוא היה צריך להתיישר שם עם דעת הקהל, אבל הערכתי אותו מאוד עד לרגע הזה. אני אפגוש אותו פעם, ואגיד לו את זה בפנים, אכזבה גדולה.
"כל המאבק שאנחנו עוברים יעבור בסוף אליהם. הוא כבר מתחיל ואני אשב עם פופקורן, אסתכל ואגיד 'איזה יופי, כיף לראות אתכם אוכלים את מה שבישלתם'"
"החיים שלי היו מסע. לפעמים אני מסתכל אחורה ולא מאמין איך עמדתי מבחינה נפשית, פיזית ובריאותית. היו לי המון מכות נפשיות בדרך, כמו לכל אמן, ועמדתי באין סוף עשייה ללא רגע אחד ללא מנוחה".
קיבלת השנה פרס מפעל חיים של אומני ישראל, זה פרס שקיבלו גם הוריך ואחיך.
"הפרס הזה מוצע לי לפחות עשור, אם לא יותר, וסירבתי. אמרתי שאני עדיין בעשייה. מה שגרם לי להגיד כן השנה, זה הולדת נכדתי. להיות סבא נתן לי אושר שאני כל יום מודה עליו. למדתי להודות על דברים שקיבלתי כמובנים מאליהם".
מה כל כך מיוחד באירוע של לידת הנכדה עבורך?
"באירוויזיון הייתה תחושת אושר גדול, אבל בתוך כל זה היו מעורבים גם רגשות של פחד, פאניקה והיסטריה סביבי. פה זה אושר נקי, אושר צרוף לחלוטין, זה כמו מתנה שקיבלתי מבורא עולם או מהיקום פתאום. ואני עוד הולך לקבל נכדה נוספת אוטוטו. אני לא מאמין, איזו מתנה קיבלתי".
אתה סבא פעיל?
עם הבת שלי אליה קראו לי 'האבא של המדינה', הייתי איתה 24/7. אותו דבר עם הנכדה שלי. אנחנו מאוד משפחתיים, מאוד חשוב לנו הגרעין הזה שיש בו משפחה. את הבת שלי הבאתי בגיל 46, אם הייתי הופך לאבא עשור לפני, היו לי לפחות 5-4 ילדים".
ולמה זה לא קרה?
"כי זה לא היה הזמן המתאים. בתקופה ההיא לא יכולתי לפנות זמן להורות. החיים שלי היו מסע. לפעמים אני מסתכל אחורה ולא מאמין איך עמדתי מבחינה נפשית, פיזית ובריאותית. היו לי המון מכות נפשיות בדרך, כמו לכל אמן, ועמדתי באין סוף עשייה ללא רגע אחד ללא מנוחה".
יש לפעמים הרגשה של פספוס?
"לא, ממש לא. אני מיציתי וממצה את המשפחה כמו שהיא, לא במאה אחוז, במאה פלוס פלוס. זה כמו שהופעתי כבר בפני 100,000 איש וכשאני מופיע בפני 30 אני מרגיש אותו הדבר".
לפני פחות משנה אתה ודיאנה, אם בתך, החלטתם להתחתן. מה גרם להחלטה הזו?
"דיאנה מלווה אותי וצמודה אליי 30 שנה. כשנולדה הנכדה והפכנו לסבא וסבתא, החלטתי שזאת המתנה הכיפית לי ולה. זו הייתה באמת חוויה אדירה, אנחנו חיים בדיוק אותו הדבר כמו לפני, מחוברים לגמרי, רק שיש טבעת. ידעתי שאעשה ילד. הרבה חברות וידידות רצו לעשות איתי ילד. עם דיאנה זה קרה באופן מקרי וספונטני, וזה היה נכון".
לא היה איזה לחץ מהמשפחה? 'יזהר, אתה כבר ילד גדול, תקים משפחה'
"אמא שלי אמרה לי שכשאני אביא ילד, אני אגיע לגן וכולם יגידו לילד: 'הסבא שלך הגיע'. בפועל כשהייתי מגיע לגן של הבת שלי, כל הילדים היו נתלים עליי. הייתי לוקח אותם איתי יחד, משחרר את ההורים שלהם, מאכיל אותם, מקפיץ אותם, מטייל איתם ורוקד איתם".
הבת שלך התלהבה כל השנים מכך שאבא שלה זה יזהר כהן?
"להיות ילדים של הורים מפורסמים והם 'הילדים של' זה מאוד קשה. היא התגאתה וקיבלה המון הערכה, אבל מצד שני הילדים האלה שואלים: 'איפה אני?'. היו לה סימפטומים כמו של כל ילד של מפורסם".
מה למשל?
"זה הקטע של 'אני מחליט', 'אני עכשיו', 'זה שלי, זה לא שלכם', וזה מובן. היא צומחת איתנו. גם היום, היא גרה שתי קומות מתחתינו ואנחנו ביחד. אני אהבתי שהיא התעקשה להכריז על האישיות שלה בצורה יותר מוגזמת מילד רגיל. זה מובן מאליו. היו גם קצת כעסים, היא רצתה להעמיד אותנו במקום ולהבהיר שהיא זאת היא".
"חוויתי הערצה שונה מזו של היום. היום מעריצים קונים כרטיסים ובאים בהמוניהם, אז היו מרדפים 24 שעות ביממה. כדי לעלות לבית שלי הייתי צריך לעבור עשרות ילדים וילדות"
כשהתפרסם האייטם הזה של החתונה, זה היה אחד האייטמים הכי נצפים של אותה שנה ב-ynet.
"אני לא הבנתי את זה. זו הייתה הפתעה מטורפת, קיבלתי בום לפרצוף כי עשיתי את זה בצורה מאוד שקטה בדירה של הבת שלי, היא הכינה הכל. עשינו הפתעה לדיאנה ליום ההולדת שלה והיו עשרה אנשים סך הכל. הבת שלי העלתה טיקטוק וכתבה 'אני שמחה שההורים שההורים שלי סוף סוף התחתנו'. בום על קולי. זה הפך לצונאמי. זה היה מטורף. אין לי מושג למה, אב בכל דבר שאני עושה או עשיתי, תמיד יש פידבק".
אתה עוד מעט תחגוג 75. איך זה מרגיש לראות את עצמך בסרטונים מפעם מקפץ על הבמה?
"לא הייתי אז כל כך צעיר כמו שנראיתי. חושבים שם שאני בן עשרה. באירוויזיון הראשון הייתי בן 27 ובאירווזיון השני הייתי בן 35, אבל אני נראיתי תמיד צעיר לגילי".
יש משהו שאתה עושה כדי לשמור על הגוף?
"שום דבר, הכל הפוך, מה שאסור לעשות אני עושה. אף פעם לא שמרתי, אני אוכל מה שאני רוצה, מעשן, לא ישן בלילות. בגיל 50 עשו עליי כתבות שערים בסופי שבוע בכל העיתונים ועלו אליי לרגל עיתונאים. פתאום ראיתי ילדים יושבים מולי והם מסתכלים עליי כאיש בוגר. לא ידעתי שאני איש בוגר. ממש לא הבנתי את זה. דרך הראיונות הבנתי שהתבגרתי, עד אז בכלל לא חשבתי על זה.
"יש איזשהו מעבר בהתבגרות שהוא לא פשוט פיזית ומנטלית. הדבר הכי איום ונורא זה שהדור הצעיר פתאום כובש את מרכז הבמה וזורק אותך החוצה. אנחנו יצרנו ועשינו ופתאום באים זבי חוטם קטנים כאלה והם רואים אותך כדבר שהוא פאסה. זו מכה מאוד גדולה לאומנים ולכל האנשים שנמצאים בתחום הזה. זה תופס על כל האנושות, אבל במיוחד על אנשים שנמצאים במרכז הבמה והעשייה. לרוב האמנים המעבר הזה הוא קשה, הרבה מהם לא יודעים איך להתמודד. הם יכולים להפוך לדיכאוניים או לכועסים ומרירים. אני החלטתי שלשם אני לא אגיע. אעבור את הכול עם כבוד עצמי. עברתי תהליכים לא פשוטים אבל עם עצמי לבד.
"חוויתי הערצה שונה מזו של היום. היום מעריצים קונים כרטיסים ובאים בהמוניהם, אז היו מרדפים 24 שעות ביממה. כדי לעלות לבית שלי הייתי צריך לעבור עשרות ילדים וילדות.
"האמרגן של אבבא רצה אותי"
גם בגילו, כהן לא קופא על השמרים. הפרויקט הבא שהוא מתכנן הוא מופע מיוחד שבו יסקור את הקריירה הארוכה והמפוארת שלו. "אני עומד לצאת עם המופע הגדול שלי. מופע ה-70 שלי שבו אני משחזר את כל החיים שלי והלהיטים הגדולים ביותר של כל תקופה. אני אעשה את זה בסטנדאפ, אני הולך להצחיק את הקהל כי בגילי גם את הדרמות אנחנו לוקחים כבר בצחוק ובקריצה ואני מצחיקן. אני אספר דברים לא שמעו אף פעם. אני אספר איזה דברים ריכלו עליי, כשהייתי צעיר זה היה פוגע ביו, לא הבנתי למה מפילים עליי כל מיני דברים, היום אני מסתלבט על זה".
מה שהפתיע את הקהל זה בעיקר החתונה פתאום בגיל 74.
"שיופתעו. אני עושה את מה שאני מרגיש, מה שנכון לי. אף פעם לא עשיתי דברים בשביל אנשים, תמיד הייתי אני, אותנטי במה שבא לי, במה שאני עושה ויכול להיות שאני עוד אפתיע עם דברים, אין לי מושג. ההפתעה היא מבחינתכם, לי זו לא הייתה הפתעה אלא דבר מובן מאליו. אף פעם לא חייתי חיים סטנדרטיים למרות שאני מאוד ממוסגר וממוסד בהרבה דברים בבסיס שלי. אני האדם הכי רציונלי ונורמלי שיש, אתה מבין? האנרגיות שמופנות אליי זה האנרגיות שיוצאות ממני בסופו של דבר. אני מברך על זה שהייתי אותנטי והלכתי עם עצמי עד הסוף.
למרות ההצלחה המסחררת של כהן באירוויזיון והדלתות שיכלו להיפתח בעולם בעקבותיה, הקריירה של כהן נותרה בעיקר בגבולות ישראל והוא לא מצטער על כך. "היום בגילי אני יכול להגיד שאני אדם מאושר, בזכות הכול. זה קשור לגנטיקה, לדורות לפניי, להורים, לאחים, לחברים, למשפחה שהקמתי, לקריירה שעשיתי וזה למרות שהרבה רואים אותי כפספוס בינלאומי. מי לא רצה להחתים אותי? ברחתי מזה כי לא הייתי עומד בזה. סבלתי מחרדות איומות שהתפרצו כשהצלחתי באירוויזיון. האמרגנים של אבבא ושל אלטון ג'ון רצו אותי, לפני מייקל ג'קסון רצו להפוך אותי לכוכב על שם. היו לי הנתונים, למדתי אצל המאסטרים בהוליווד. אבל אני לא הייתי מחזיק, אני רואה בעיניי את מייק ברנט, כמה שהוא הצליח וכמה שהוא סבל ובסוף שם קץ לחייו. זה אדם יקר שהכרתי מקרוב".
