רגע לפני תחילתה של שנת 2019 נראה היה שכל הכוכבים מתיישרים עבור נוי פדלון (32). השיר שהוציאה "סוודר" זכה להצלחה משמעותית, ונדמה היה כי הנה היא עומדת בפני הפריצה הגדולה שתציב אותה בחזית של המוזיקה הישראלית.
למציאות היו תוכניות אחרות. שנה לאחר מכן פרצה מגפת הקורונה ששיתקה לגמרי את עולם התרבות. במקום למלא אולמות, פדלון מצאה את עצמה בלי יכולת להופיע ולהתניע את הקריירה שהיא עבדה בשבילה כל כך קשה.
בחזרה ל-2026. פדלון לא ויתרה לרגע על חלומותיה המוזיקליים, אבל היום היא ניגשת אליהם אחרת. היא הפכה לאמא ובמקביל למוזיקה, עובדת במשרה שאינה קשורה באמנות. בקרוב היא תוציא אלבום חדש, ואין לה פחד מדרך ארוכה. היא מאמינה שההצלחה הגדולה עוד תגיע.
מה בעצם עשית בשנים האחרונות? איפה היית? מה עשית? איך נראו החיים שלך?
"עצרתי את הקריירה כי הרגשתי שאני הולכת קצת לאיבוד. בניתי את הקן המשפחתי שלי, התחתנתי, ילדתי הכול קרה נורא מהר. גם הלידה שלי לא הייתה סיפור רגיל. שלושה שבועות אחרי החתונה גיליתי שאני בהיריון. זה לא היה מתוכנן, אבל אמרנו 'יאללה מהמם'. ואז הגיע ה-7 באוקטובר. לקחתי את זה מאוד קשה ופשוט ירדו לי המים בחודש השישי, מהלחץ. חשבתי שיסדרו את זה בבית החולים, אבל כשהגעתי אמרו לי 'מפה את יוצאת רק עם תינוקת ותתפללי לסחוב פה כמה שיותר זמן'. זה היה ממש סכנת חיים. בניסי-ניסים הצלחתי לסחוב ככה חודש עם ירידת מים מלאה וילדתי בחודש שביעי. התינוקת כמובן נכנסה לפגייה ואני התרגלתי לסטטוס החדש. להחלים מהדבר הזה, מההלם, לתת לגוף ולנפש ולהחלים. במשך שנה וחצי לפחות לא הייתה נוי, הייתה נוי שמתפעלת את הסיטואציה. תודה לאל לא היה לי דיכאון אחרי לידה. התאהבתי מהרגע הראשון. אני אמא טוטלית".
ובעצם בכל השנתיים האלה מה עשית, חוץ מהאימהות?
"מבחינה מוזיקלית כתבתי ועיבדתי את כל התחושות החדשות, את ההתבגרות הזאת ברגע, את הסטטוס החדש. כמעט ולא עשיתי מוזיקה, בקושי שרתי. העליתי תוכן שקשור באימהות לאינסטגרם ונהיה לי קהל עוקבות מטורף של אימהות. זו הייתה תקופה של מלחמה וחטופים, והכול היה נורא עצוב וקודר. לא הייתה אווירה לכלום".
אז בעצם ממה התפרנסת בשנתיים האלה?
"כשהילדה הגיעה לגיל שנה וחצי בערך הכנסתי אותה לגן. עכשיו היא בת שנתיים ושמונה חודשים, אני כבר לא בחופשת לידה ולא יכולה להרשות לעצמי את התנודות של עצמאית של כסף שנכנס פתאום מאקו"ם או מתמלוגים. אי אפשר להמשיך לבנות על זה. החלטתי לשלוח קורות חיים ולחפש עבודה. איך הגעתי ללופ הזה? לא היו לי קורות חיים מאז השחרור מהצבא".
מה כותבים בקורות חיים כשאת זמרת?
"היה לי ניסיון כמקדמת מכירות, זה אפילו לא מישהי שמוכרת פיזית, סתם תפקיד מונפץ שעבדתי בו לתקופה קצרה לפני הצבא. התחלתי לשלוח קורות חיים, כתבתי שיש לי ניסיון בשיווק בדיגיטל, אבל בסוף אין לי שום דבר על הנייר. הזכרתי גם שאני עצמאית בתחום המוזיקה. שלחתי את הקורות חיים לכל אתרי הדרושים ואף אחד לא פנה אליי, אף אחד. הרמתי בעצמי טלפון לחברה גדולה בקיסריה. אמרתי למשאבי אנוש: 'שלום, מדברת נוי פדלון', והעובדת בצד השני ענתה לי: 'נוי פדלון הזמרת? איזה קטע הבת שלי מתה עליך'. היא הזמינה אותי לריאיון, אחרי חודש קראו לי לעוד ריאיון והתקבלתי להיות סוכנת מכירות שטח – למכור תחליפי חלב ומאצ'ה לעגלות קפה. זה הדבר הכי טוב שקרה לי".
למה?
"קודם כל כי יצאתי מכותלי הבית והאולפן. כיוצרים אנחנו כל הזמן נפגשים עם גיטרה ודרינק טוב וכותבים שירים. פתאום אני הולכת ושומעת סיפורים רגילים על הא ועל דא. שיח שאני לא שומעת סביבי. מדברים איתי על עגלת קפה, ספקים, נהגים פתאום מתקשרים אליי".
אבל לא היו רגעים בתוך הדבר הזה שאת מציעה תחליפי חלב לעגלות קפה, ואומרת לעצמך: 'מה אני עושה פה? אני הייתי על במות, הופעתי עם אנשים, מה הקשר עכשיו?'
"ברור שכן. במיוחד כשאני שומעת את המשפטים האלה של 'יאללה, בעזרת השם, לא תהיי פה' ו'בעזרת השם, תזמיני אותי לקיסריה'. זה עושה קווץ', אבל מצד שני, לא היו תגובות רעות שקיבלתי, הכול היה מאוד מרים, 'אני תופס ממך', 'וואו, את אנושית', 'את ראויה'. זה גרם לי להרגיש טוב. לעבוד מבחינתי זה מובן מאליו. הבאתי ילדה לחיים האלה מבחירתי ואני צריכה לדאוג לה. גם לאדם שהתחתנתי אתו מגיע להיות מאושר. הוא לא צריך להיות בחרדה כלכלית".
למה לא עבדת כזמרת?
"לא תמיד יש בזה עבודה. רוב האמנים מוציאים כסף מהכיס שלהם. הם לא עושים סולד-אאוט בשלוש שניות. אני לא מתכוונת לעשות מופעי ראווה כדי להגיד לאנשים 'אני רלוונטית, אני פה'. אני לא מחפשת להוכיח לאף אחד".
נראה שאצלך האמנות הפכה כרגע לתחביב, זו לא העבודה.
"זה פחות העבודה. המוזיקה יכולה להביא לי סכומים יותר גבוהים מהמשכורת שלי, אבל זה לא יציב. העבודה שלי כשכירה היא יציבה. אני יודעת שיש לי כיסוי לתשלומים השוטפים. במוזיקה כל חודש נראה אחרת ואני לא יכולה לבנות על זה. אם אגיע למצב שאני יכולה לעשות סולד אאוט בתוך כמה ימים, זו תוכל להיות העבודה העיקרית שלי".
"תחנות הרדיו אכזבו אותי. אתם רואים אמן נלחם, לא מוותר, נותן בראש ומקיא דם, זה קשה לו, ואתם יודעים את זה. אני מוציאה שירים, מוציאה תכנים. והם מבחינתם 'לא מעבירים אותך לפלייליסט'. הם ממשיכים הלאה ולא מעניין אותם. מבאס שהכול הפך לביזנס"
הייתה ציפייה שאנשים שעבדת איתם יציעו לך לעשות שיר ביחד?
"יש ציפייה כזו כל הזמן. בהתחלה לא הבנתי איך יכול להיות שלא. אני רואה את זה יותר בסצנת ההיפ הופ, סוויסה מוציא אלבום – פלוטניק מעלה פוסט. זה הכי יפה בעולם. אצלנו אין את זה וזה מבאס. מצד שני אני אומרת, 'הם לא חייבים'. בסוף אני זו שצריכה להסיק את המסקנות שלי".
מה הדבר שהכי אכזב אותך בתקופה הזאת, מהבחינה הזאת של התעשייה?
"תחנות הרדיו. אתם רואים אמן נלחם, לא מוותר, נותן בראש ומקיא דם, זה קשה לו, ואתם יודעים את זה. אני מוציאה שירים, מוציאה תכנים. והם מבחינתם 'לא מעבירים אותך לפלייליסט'. הם ממשיכים הלאה ולא מעניין אותם. מבאס שהכול הפך לביזנס. אם השיר שלי יתפוצץ בטיקטוק, הם יכניסו אותו לפלייליסט. אז מה בעצם הם אומרים? שהם מושפעים? שהם לא באמת מקשיבים לשיר ובוחנים אם הוא טוב או לא טוב, אלא מחכים לראות מה מתפוצץ בטיקטוק? זה מעפן".
כשהשירים שלך הצליחו הרגשת יחס שונה מהתעשייה ומהקהל?
"כתבתי על זה שיר שנקרא ׳תלוי בתהילה׳. זו בדיוק התשובה לשאלה הזאת. אני חצי מרוקאית וחצי טריפוליטאית. הבית שלי לא ראה מפתח בחיים שלו. אנשים באים, פותחים את הדלת והמקרר ושואלים 'מה יש לאכול ולשתות?'. אני אוהבת לארח, לעשות חפלות, לצחוק וליהנות. זה הבית שממנו באתי וזה הבית שבניתי לעצמי.
"כשהכול התפוצץ, ערבבתי את החיים האישיים שלי עם חיי התהילה והתעשייה. זמרים, טאלנטים ואנשים מפורסמים היו אצלי בבית בכל יום. אתמול פגשתי חלק מהם באירוע. הם אומרים 'היי, מה קורה? כיף לראות אותך', מסתובבים והולכים. פתאום את מרגישה שמסתכלים עלייך כאילו את מסכנה. זה מוזר, כי חשבתי שהכרנו ושהיינו חברים בזכות האישיות שלי, לא רק בזכות ההצלחה".
נשארו לך חברים מהתקופה ההיא?
"כמעט שלא. היום אני לא קוראת להם חברים, אלא קולגות. צמצמתי מאוד את מעגל החברים ועשיתי סינון מאסיבי. אין לי זמן למי שהוא לא חבר אמת או חבר נפש. הייתי מאוד תמימה, פריפריאלית וקטנה כשכל זה קרה. אמא שלי תמיד אומרת: 'אנשים מראים לך מי הם כל הזמן. את רק צריכה להסתכל'. זה נכון".
את חוזרת לתעשייה מפוכחת וזהירה יותר?
"ברור. אני אוהבת אנשים ולא הפכתי לאדם סגור. אני עדיין אוהבת להיות ביחד, להתחבר ולצחוק, אבל את הלב והנשמה שלי לא אפתח בפני כל אחד. אני מפוכחת יותר לגבי מי אני מכניסה לבית, לחיים ולסיפורים האישיים שלי. אפשר להיות קולגות, להגיד שלום ולצחוק, אבל לא כל אחד ייכנס היום אליי הביתה וללב".
דובר בעבר על זה שאת ועדן חסון הייתם חברים מאוד טובים וכבר לא. איפה היחסים עומדים היום? ביקשת את עזרתו?
"היה לנו משברון קטן מזמן, אבל היום אנחנו שוב חברים טובים. אין מצב שאני פונה לעדן והוא אומר לי לא בדברים מסוימים, אבל אני לא מבקשת ממנו דואט או אירוח. יש מאחוריו משרד והחלטות עסקיות, ואני יודעת שכשזה יהיה נכון הוא יציע את זה בעצמו. אני גם לא רוצה להכניס אותו לפינה.
"חוויתי הצלחה גדולה מאוד כילדה תמימה ואז נחשפתי לעולם הזה שהוא שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי. את לומדת מה זה כאב אמיתי, מה זה לא להיות אהובה. יצאתי מחתיכת בועה. כשהשיר שלי 'סוודר' התפוצץ, המנהלים שלי לא ידעו מה לעשות. הייתי בכל הפלייליסטים במקום הראשון, היה טירוף, אבל כל מה שיכלו לעשות איתי זה מופעי פריצה כאלה במועדונים ב-2:00 לפנות בוקר"
"הוא עושה הכול כדי לעזור ולתת לי את העצה הנכונה. כשהשמעתי לו את השיר הוא אמר: 'וואו, איזה טקסט מטורף, את אמיצה ברמות. איך לא צילמת את הרגע שהשמעת לי אותו בפעם הראשונה?' הוא הכי בעדי. גם כשאמרתי בשיר שכולם מצליחים סביבי, חסון וטסי, זה הגיע ממקום טוב ולא ממקום שלילי".
"אני ווינרית של החיים"
איפה את ממקמת את עצמך כיום בתעשייה?
"בעיניי אני מצליחה. אני לא נמצאת כרגע בראש המצעדים או בין הזמרים המובילים בישראל, אבל אני ווינרית של החיים. אני קמה בכל בוקר ומנצחת את המערכת. אני מנהלת את עצמי, עושה מוזיקה, יושבת בהפקות, חושבת על קליפים, יוצרת תוכן, עובדת במשרה מלאה, אימא, אישה, חברה ואחות. להשתלט על כל הדברים האלה ולעשות אותם זו הצלחה בעיניי. אולי כרגע אני לא מככבת בטופ, אבל אין לי ספק שזה יגיע. אני לא אעצור".
אז מה בעצם התוכנית עכשיו?
"להוציא אלבום חדש. יש לי הופעה בגריי בסוף החודש. יש כל הזמן אמנים חדשים ואתה פתאום למעלה ולמטה. אני צריכה להמשיך וליצור ולהביא את זה הכי אותנטי".
את חושבת שזה את מחכה לשלב שבו המוזיקה תהיה העיסוק העיקרי שלך?
"ברור. זה יקרה כשאתחיל להיכנס למצעדים, שיהיה איזה באז בחוץ, שההופעות יתחילו להיסגר בלי מאמץ מטורף. אני לא רוצה לפתוח עין, אבל אני קצת מתחילה להרגיש שזה קורה".
בשיר "ילדה שלי", את אומרת "מה עברתי בחמש שנים שלא נדע" מה עברת ב-5 שנים האלה?
"חוויתי הצלחה גדולה מאוד כילדה תמימה ואז נחשפתי לעולם הזה שהוא שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי. את לומדת מה זה כאב אמיתי, מה זה לא להיות אהובה. יצאתי מחתיכת בועה. כשהשיר שלי 'סוודר' התפוצץ, המנהלים שלי לא ידעו מה לעשות. הייתי בכל הפלייליסטים במקום הראשון, היה טירוף, אבל כל מה שיכלו לעשות איתי זה מופעי פריצה כאלה במועדונים ב-2:00 לפנות בוקר. הייתי עולה לעשר דקות, כולם בסטלה שלהם, שרה, יורדת, ככה זה היה תקופה ארוכה מאוד. ואז יצא האלבום. הייתה אז שיטה אחרת, שיטה לא נכונה לעבודה. לאמנים שהתחילו ביחד איתי היה סטיילינג, איפור, שיער, בנו להם דמות. זה לא מספיק להיות זמר טוב ושהשיר שלך יצליח, צריך לבנות לך דמות".
ומה היה איתך?
"איתי זה לא קרה. זה היה כמו לקפוץ למים העמוקים בלי לדעת לשחות ובלי מצופים. ואז הגיעה הקורונה. כל המערכת נעצרה. לא היה לי למי לפנות. הייתי צריכה לקחת הלוואה של בערך 300,000 ש”ח, ובסופו של דבר לשלם כמעט את כל הסכום, כדי להחזיר אליי את הזכויות בשביל שאוכל להמשיך להופיע. ממש קניתי את עצמי. הייתי צריכה להתמודד גם עם תשלומים לספקים שעבדו איתי וחיכו לקבל את הכסף שלהם. מבחינתי הייתה אמורה להיות לי מעטפת מקצועית שתדע להתמודד עם תקופה כמו הקורונה. בפועל, הרגשתי שנשארתי להתמודד עם הדברים לבד.
"המצב הפך למאוד לא נעים. נכנסתי לחרדות איומות. בכל תקופת הקורונה רק ניסיתי לשרוד. לא יכולתי להופיע, לא יכולתי להתראיין, לא יכולתי לעשות כמעט כלום. הרגשתי שאין לי שליטה על הקריירה שלי. בדיעבד הבנתי שההסכם שחתמתי עליו העניק לצד השני שליטה רחבה מאוד בהתנהלות הקריירה שלי ושאני אמורה לקבל את החלק שלי רק אחרי כיסוי ההוצאות. אני לא יכולה להאשים אף אחד, כי אני חתמתי על החוזה ולא אף אחד אחר. זה היה סיפור ארוך, מייגע ולא נעים. אבל בסוף הצלחתי לצאת ממנו, ואני שמחה על זה. זה שכר לימוד ברמות הכי גבוהות שיש.”
