בגיל 32 בלבד, לנועם פרוסט יש כבר רזומה של 16 שנים, מחצית מחייה, בעולם הדוגמנות. מי שהחלה את דרכה על המסלולים בגיל 16 בלבד, הספיקה לראות ולעבור הכול בעולם התובעני הזה. מהצד הנוצץ יותר של תצוגות אופנה עבור המותגים הנחשבים ביותר בעולם ועד לצד השלילי והמושתק יותר של אורח חיים קיצוני וחסר מנוחה ובעיות בדימוי גוף.
לא מפתיע אם כך שאחרי תקופה ארוכה וכל כך אינטנסיבית, פרוסט בחרה להוריד הילוך בכל הקשור לדוגמנות ולהתנסות גם בדברים אחרים. היא עברה עם משפחתה לספרד - וחזרה השנה אחרי שנתיים וחצי הישר אל המערכה עם איראן והטילים שנחתו כאן.
"הרגשתי שאני צריכה לקחת כמה צעדים אחורה מהדוגמנות. נכנסתי להיריון, ילדתי, רציתי קצת להתגעגע למקום הזה של הדוגמנות, הרגשתי שאני מוגדרת בתוכו וחיה דרכו", היא אומרת בריאיון לפודקאסט "הברזייה".
למה מלכתחילה עברתם לספרד?
"עברנו גם בגלל העבודה של בעלי וגם מתוך סקרנות ורצון להרפתקה. ארזנו בהתחלה לכמה שבועות, ראינו כי טוב ואמרנו, יאללה חוויה. מדריד מהממת, עיר אירופאית עם סטייל מטורף".
מה עשית שם במשך כל הזמן הזה?
"כשעברתי עוד הייתי חלק ממיזם שעשיתי למתחתנים. עברתי בהיריון וילדתי שם את הבת הגדולה שלי, אמה. למדתי אופנה, קיימות וספרדית.
"דיגמנתי וצעדתי על מסלולים בכל העולם, ניו יורק, לונדון, פריז, מילאנו. ראיתי הכול מהכול, את האינטנסיביות, הרזון הקיצוני, הטירוף של חיים על מזוודה מבלי לדעת מה קורה איתי מחר"
ובעצם לא דיגמנת יותר מידי בתקופה הזה.
"רציתי לחקור עוד מקומות בעצמי, יזמות, לימודים, אימהות. אני מרגישה שהיום אני מגיעה מתוך מקום שלם יותר שמביא עוד צדדים. היום בדברים שאני עושה, אני חלק מתהליך הקריאייטיב ובחירת הצוות. אני בוחרת את הפרויקטים שלי בצורה מאוד מדויקת ומדודה ופחות ממקום של מרדף".
הרבה דוגמניות מתחילות בתחום בגיל צעיר מאוד ובאיזשהו שלב ממצות אותו ועוברות לעסקים וליזמות. את בעצם רגל בפנים ורגל בחוץ.
"אני חושבת שזה גם מה שהופך את זה למעניין יותר, זה בעצם נהיה עם עוד תוכן ובשר. אני התחלתי בגיל 16, מאוד צעירה באמת. לא הייתי בנשף הסיום של התיכון. דיגמנתי וצעדתי על מסלולים בכל העולם, ניו יורק, לונדון, פריז, מילאנו. ראיתי הכול מהכול, את האינטנסיביות, הרזון הקיצוני, הטירוף של חיים על מזוודה מבלי לדעת מה קורה איתי מחר.
"הגעתי באיזשהו מקום למיצוי. היום אני עושה פרויקטים, קמפיינים או צילומים של דברים שאני מרגישה שאני מחוברת אליהם ומשדרים את האישה שאני, את האמא שנהייתי, את מה שאני אוהבת, את הסטייל והקריאייטיב שלי".
יש משהו בלהיות דוגמנית ופתאום לחוות היריון וכל השינויים שהגוף עובר, זה הטריד אותך?
"כן. הייתי מוטרדת לפני לגבי מה זה יעשה לגוף שלי. כשילדתי את אמה, רזיתי מאוד כי נכנסתי לדיכאון. זה היה לי מוזר כי החמיאו לי כל הזמן, 'חזרת לעצמך', 'חזרת לעצמך', 'איזה יופי', ואני עצמי הרגשתי זוועה. אני חושבת שלפעמים אנשים נורא רוצים להחמיא לאישה שילדה ולא יודעים כל כך מה עובר עליה. דאגתי מהשינויים, אבל היום אני מרגישה מועצמת מהם. אני מועצמת מזה שהייתי בהריונות וילדתי את הילדים שלי. הגוף שלי חזק וזה גרם לי עוד יותר לאהוב אותו. זה מה שיש, אולי בהמשך נעשה איזה שפצור קטן או שניים".
"ראיתי במראה רק את מה שאני צריכה לשנות. יכולתי להגיד לך מלמעלה עד למטה מה אני צריכה לשנות, איך אני יכולה להפוך את עצמי ליותר מושלמת. שום דבר לא טוב"
לפני בערך חצי שנה ראיינתי את ניבר מדר, גם היא דוגמנית ותיקה. היא סיפרה על התקופה של לפני עשור, כל עניין המידות - שמספיק שאת שתי מידות מעל ואת כבר לא רלוונטית. זה משהו שחווית?
"בטח. כמו שאתה רואה אותי היום, אני אוכלת מה שבא לי, מתאמנת וחיה אורח חיים הכי בריא שיש. אני רק נהנית מההתבגרות. אני מרגישה היום הרבה יותר שלמה עם עצמי. אני יותר אוהבת את הגוף שלי מאשר כשהייתי על המסלולים בשיא הרזון. גדלתי כבחורה רזה מאוד, אבל כשהגעתי למדידות לתצוגות אמרו לי 'יו אר ביג, יו אר ג'וסי'. נכנסתי לסטרס מטורף מהעניין הזה של המידות. הבנתי שאני צריכה לשמור על מה שאני אוכלת. זה נהיה עיסוק אובססיבי, ללכת לסוכנות שימדדו אותי. זה הכניס אותי ללופ לא בריא, כל הראייה שלי על הגוף שלי הייתה לא טובה. כל הזמן ראיתי מה לא בסדר, מה חסר בי. נכנסתי למקומות מאוד קשים.
דווקא ההיריון עם הבן הבכור שלי עילי הוציא אותי מזה. ראיתי פתאום את הגוף שלי כמקדש, אני מגדלת בתוכי חיים. אהבתי את זה שפתאום היה לי ציצי ובטן. הרגשתי שאני לא רוצה יותר לשתף פעולה עם האידיאל הזה. הייתי בתצוגות הכי גדולות בעולם, דיגמנתי לוויקטוריה בקהאם, כל השמות הכי גדולים, אבל הרגשתי שבפנים זה מרעיל אותי".
מה היית רואה במראה כשהיית מסתכלת על עצמך?
"רק את איפה אני צריכה לשנות. יכולתי להגיד לך מלמעלה עד למטה מה אני צריכה לשנות, איך אני יכולה להפוך את עצמי ליותר מושלמת. שום דבר לא טוב. זה טריקי כי זה העניין במקצוע הזה, אני יכולה להיות ביום צילום ולראות את עצמי בכל מיני זוויות ובכל מיני מראות, עד כדי כך שלפעמים אני לא הייתי מזהה את עצמי.
"אני לא אשכח שפעם התעלפתי בשירותים של ההורים. הייתי בעומס, תחת לו"ז מטורף ופשוט התעלפתי. אבא של מצא אותי בין האסלה לאמבטיה, במזל לא קרה לי כלום. הגוף שלי היה חלש, לא אכלתי מספיק, טסתי המון, לא הייתי קשובה לעצמי מספיק.
"ניסיתי לעשות כל דבר שהוא לא לקחת כדורים פסיכיאטריים, עד שהגעתי ליותר מדי חרדה. הבנתי שאני צריכה לעזור לעצמי ושזו לא בושה. גם עכשיו לא פשוט לי להגיד את זה, אבל אני אומרת. זה חשוב וזה עזר לי מאוד"
"עם השנים עשיתי תהליכים עם עצמי והבנתי את החוזקות שלי, מה אני אוהבת ומעניין אותי. אני באמת חושבת שמשהו בי התבגר עם השנים. היום אני באהבה עצמית, מבינה שאני לא מושלמת ולא שואפת להיות מושלמת, אלא שיהיה לי נעים בתוך עצמי וארגיש חזקה. חשוב לי להעביר את זה הלאה. אני רוצה ללמד את הילדים שלי אהבה עצמית מתוך שיח על מזון בריא וחיזוקים חיוביים.
"הדוגמנות אצלי זה יחסי אהבה ושנאה. מצד אחד אני עושה קמפיינים, טסה, נהנית מזה, אוהבת להתחפש ואת ימי הצילום. רמות האנרגיה שם גבוהות אמוד, רק מי שנמצא על סטים יודע איזה טירוף זה ואיזה כיף זה. מצד שני יש לזה המון צדדים שליליים. אני בכל יום נשפטת מחדש, זה שאתמול הייתי טובה ביום צילום, לא אומר שמחר אהיה טובה.
"יכול להיות יום של אודישנים ומתקבלים לאחד מעשר אולי... צריכים להיות נורא חזקים בפנים. קל להיבלע לתוך הביקורתיות. אני בעצמי אדם מאוד ביקורתי. לקח לי זמן לפתח עור של פיל, הגעתי למקום נמוך בתוך עצמי. כשהיינו במדריד חוויתי תקופה פחות טובה, דיכאון".
למה?
"אני חושבת שזה היה שילוב של כל מיני דברים. הייתי בתקופה של בדידות, זמן ממושך יותר בתוך הבית. מה גם שלדעתי בתור נשים, כל לידה של תינוק היא גם לידה שלנו. אני לא אותו אדם שהייתי לפני שהפכתי לאמא. הבת שלי לא ישנה כמעט, הנקתי אותה והייתי עייפה מאוד. פגשתי את עצמי במקום הכי נמוך בתוך רגעים של עצב וחרדה ולא זיהיתי את עצמי. תוך כדי גם קרה ה-7 באוקטובר ועלו לכולנו שאלות קיומיות. הכול התערער לי. הרגשתי שאני צריכה להתחזק מבפנים והיום אני מרגישה חזקה יותר מאי פעם".
מה עשית כדי להתחזק?
"המון. עברתי גם טיפול, פגשתי בו את כל המקומות הכי פחות טובים שלי, אבל זה טוב. גם טיפול תרופתי עזר לי, לקח לי זמן להגיע למקום הזה ולהגיד לעצמי שאני הולכת על זה. היה לי קצת קשה מול עצמי להודות שזה מה שאני צריכה, אבל זה עזר לי, אז אני בעד".
יש מעין סטיגמה כזו על כדורים פסיכיאטריים.
"לא היה לי קל. ניסיתי לעשות כל דבר שהוא לא לקחת כדורים, עד שהגעתי ליותר מדי חרדה. הבנתי שאני צריכה לעזור לעצמי ושזו לא בושה. גם עכשיו לא פשוט לי להגיד את זה, אבל אני אומרת. זה חשוב וזה עזר לי מאוד. כל אחד מה שמתאים לו, אני לא נותנת פה ייעוץ רפואי, אבל בואו נעזור לעצמנו כי זו תקופה מורכבת כעם וכמדינה".
אמא שלך היא דוגמנית בעצמה, איך היא ליוותה אותך בקשיים האלה?
"אמא היא האוזן הקשבת שלי לכל דבר. היא כמו עוד חברה שאני מתקשרת אליה כשקורה משהו. היא מבינה את מה שאני מרגישה בנוגע לדוגמנות כי גם היא חיה בחו"ל ודיגמנה באירופה. היא תמיד ניסתה להראות לי את חצי הכוסה המלאה לסיטואציה שעברתי. היא תמיד הייתה שם בשבילי. היא מודל בשבילי ואני מעריצה אותה. היה לי ברור שהיא לא זאת שתבוא לסט ותיצל אותי, היא נתנה לי להתמודד".
היא רצתה שתעשי את זה? הזהירה אותך מהקושי?
"נורא ניסו לעצור אותי. גדלתי בתל אביב ומגיל מאוד צעיר ניגשו אליי עם הצעות לדגמן. אני שמחה שלא התחלתי בגיל מוקדם יותר. זה מקצוע קשה לנערות שעוד לא יודעות מיהן ולא סיימו להתפתח. לדגמן לפני גיל 16 זה רק אם יש ליווי צמוד מאוד, הורה שבא עם הילד ושומר, כי לקבל על הסט הערות על הגוף או על המשקל זה מאוד מערער".
את דוגמנית, אמא שלך דוגמנית, סבתא שלך הייתה דוגמנית, זה יעבור לבת שלך?
"אם תהיה הצעה טובה ואוכל להיות שם איתה ולדאוג לה, אז יכול להיות. בסוף אני עדיין חלק מהעולם הזה ורואה גם את הפלוסים שבו. זכיתי לעבוד ולטייל בכל העולם בזכות המקצוע הזה. יש הרבה אקשן, זה נתן לי המון. אני כן מאוד אשמור עליה אבל לא אחליט בשבילה אם כן או לא. יש משהו שונה בין איך שאנחנו גדלנו לאיך שילדים גדלים היום. הילדים נמצאים בתמונות באינסטגרם שלי, הם חלק מהחיים שלי, הגבול יעבור איפה שארגיש".
החברה ההוליוודית שלי
חזרתם ממדריד, מקום שקט, הישר אל הטילים והאזעקות
"זה מורכב. אני מאחלת לכולנו ימים שקטים אחרי תקופה מטורפת. אבל מצד שני התגעגעתי להרבה דברים, לחברים ולמשפחה שלי. אפילו ללכת לשוק ושהמוכרת זוכרת אותי. כל מיני דברים שהם של ישראל, האופן שבו אנחנו מתקשים אחד עם השני".
מה היה חסר לך שם?
"היה חסר לי החום הזה. אומרים על הספרדים שהם חמים וזה נכון, יחסית לאירופאים הם חד משמעית חמים ומקסימים, אבל אי אפשר להגיד שלא דאגתי כשהיינו שם ושלא חששתי. בתחילת המלחמה שמעתי קולות התומכים בישראל אבל זה נעלם די מהר. רציתי לשמור על הילדים. אתה הולך עם הילד ברחוב והוא אומר 'אמא, אמא', אני לא יכולה להסתיר את החזות, אני ישראלית ולא רוצה להסתתר.
"פעם אחת נקלעתי להפגנה. הלכתי עם הבת שלי בעגלה בגרנד ויה ונורא נבהלתי, ישר חתכתי משם כי היו שם אלפי אנשים מאוד עצבניים. גרנו במרכז, לא ליד הקהילה היהודית. הילדים שלי הלכו לגן ספרדי-אנגלי. לא חוויתי משהו באופן אישי, אבל בתחילת המלחמה הכנסתי את המזוזה הביתה ויותר ניסיתי להיות במודעות. לצערי, אני חושבת שיש לנו בעיה מאוד קשה של הסברה ואני מקווה שנתרומם מהתקופה הזאת".
אז כל המצב הזה גרם לכם לרצות לחזור?
"אני חושבת שעלו לנו כל מיני שאלות של זהות. היה רצון שהילדים יחוו את ישראל. יכול להיות שעוד נטוס שוב, אבל בשלב הזה רצינו לחזור ולהיות פה".
הצלחת לייצר לעצמך שם סביבה של חברים, אנשים שאת ממש מבלה איתם?
"קרה לי שם מקרה משעשע, הייתי פעם אחת עם הבן שלי בפארק קרוב לבית. דיברתי איתו ופתאום נעמדה מולי מישהי יפהפייה, לא מאופרת עם הבת שלה. היא שמעה אותי מדברת בעברית והתחילה לדבר איתי. סיפרתי לה שעברתי לפה לא מזמן והיא אמרה שגם היא. החלפנו טלפונים. היא אמרה לי שקוראים לה אמבר, הסתובבתי והלכתי ואז פתאום הבנתי: 'או מיי גאד, זו אמבר הרד!' נהיינו חברות, הייתי ביום ההולדת של הבת שלה והיינו באים אליה לארוחות שישי ונפגשים בשבתות בפארק".
נושא הירידה מהארץ נמצא המון בשיח. את ממליצה לאנשים לעשות רילוקיישן?
"אני לא יכולה להגיד שאני ממליצה. אנשים צריכים להבין שלא משנה איפה הם נמצאים, המדינה הזאת חשובה והיא הולכת איתנו לכל מקום. גם כשגרתי בספרד, החדשות שעניינו אותי הן אלו שקורות בארץ. כשקרו דברים בישראל הייתי צמודה למבזקים של ynet ולוואטסאפ עם המשפחה. רציתי לדעת מה קורה. ב-7 באוקטובר נפגשנו כל החברים הישראלים כדי להיות ביחד ולהכיל את החרדה והזעזוע ביחד. מי שחושב שהוא הולך וטורק אחריו את הדלת, שיחשוב שוב".
