נבו עמרני (28) לא יכול היה לחלום אפילו שסטורי תמים שהעלה לסנאפצ'ט עוד כשהיה תלמיד תיכון יהיה התחלה של קריירה מצליחה. זמן קצר אחרי שלחץ על כפתור ה"פרסם" הוא חווה את רגע האושר המפורסם של כל מי שמשתף תכנים ברשתות חברתיות - הרגע שבו התוכן שלך הופך ויראלי, או לפחות באופן יחסי. "היו לי 1,000 צפיות, הרבה לאותם ימים", הוא נזכר.
משם הוא כבר הגיע למשרד הפרסום 'טינק', לקח חלק בקמפיינים למותגים שונים בימי הפרהיסטוריה של תעשיית המשפיענים. שם הוא גם הכיר כמה ילדים קטנים ושאפתניים שהפכו לכמה מהדמויות מהמפורסמות והמצליחות בישראל כמו נועה קירל, אנה זק ועומר חזן.
נסיקתה של קריירת הרשת של עמרני נעצרה זמנית בגלל השירות הצבאי, אבל לקראת השחרור כשחזר ליצור סרטונים, הוא כבר התפוצץ ממש. "הייתי עושה סרטוני פרודיה על ילדות בנות 14. בתוך חודש נוספו לי 120,000 עוקבים. זה היה משוגע", הוא מספר.
איך אתה מגדיר את עצמך היום?
"היום אני יוצר תוכן במשרה מלאה. אני עושה מיליון דברים, יוצר תוכן, מדבב, חובש, נהג אמבולנס במד"א וגם הנחיתי בטלוויזיה. יש לי הרבה כובעים, אבל המרכזי הוא - יוצר תוכן. בתוך העולם הזה אתה צריך לתפקד כמו משרד פרסום שלם, לייצר קריאייטיב, לנהל שיחות עם הלקוח, למכור את עצמך, לצלם, לערוך, לביים, הכול. יש אינפלציה מטורפת בעולם המשפיענים, אבל יש מקום לכולם".
כשהתחילה הקורונה וכל עולם המשפיענים התפוצץ, היה לך חשש על המקום שלך?
"כן. בהתחלה קצת לא הבנתי. אמרתי אולי אני לא רלוונטי. כשרק התחלתי להתפרסם, לקחו אותי להנחות משהו - וכוכב רשת התלונן בפניהם שהם לקחו אותי ולא אותו. אני זוכר שזה ממש פגע בי. בפועל, זה לא קידם אותו ורק פגע ביחסים שלו איתי. אני מבחינתי למדתי מזה לא לירות לאף אחד ברגליים ותמיד לפרגן. יש מקום לכולם, זה שמישהו מוכשר מצליח, לא ימנע ממך להצליח. זה לא אחד על חשבון השני".
אתה נמצא תחת אותה מטריה של דניאל עמית, עינב בובליל ויובל כספית?
הן מוכרניות, אני לא יודע אם הן יוצרות תוכן. הן מציעות לעוקבים קוד קופון. אני יוצר תוכן, לא מתמקד בלמכור. אם אני כבר מוכר, זה כי אני באמת חושב שזה מוצר בעל ערך לעוקבים שלי ואני אפילו לא תמיד מרוויח על זה כסף. לפעמים אני מפרסם כי אני באמת אוהב את המותג".
אז ממה אתה מתפרנס?
"מקמפיינים של מודעות. אני עושה סרטון קריאייטיב, שזה כמו פרסומת, אבל זה תוכן לכל דבר. כשהצופה רואה את זה, הוא מקבל תוכן רגיל עם קריצה למותג וזה עובד הרבה יותר טוב. ברגע שמתאמצים ודוחפים לך בכפית את הפרסומת, זה לא כיף. אתה מפתח אנטי למותג. לקוח פונה אליי אם הוא רוצה דרך מקורית ומעניינת לפרסם את המוצר".
אחד הנושאים הכי מדוברים בעולם המשפיענים זה עניין הכסף.
"המשפיעניות המצליחות באמת מרוויחות המון. לפי מה שאומרים, ברמה של שתי דירות בשנה. הלוואי שהייתי מרוויח ככה. אני חי בכבוד וחוסך, אלמלא המלחמה הייתי עכשיו על מי מנוחות כי היה איזה מקבץ של קמפיינים אבל הכול בוטל".
זו עבודה שנותנת לך רווחה כלכלית?
יש תקופות כאלו ואחרות. רק בחמש שנים האחרונות אני ממש חי מזה כמו שאדם בוגר חי מעבודה. קודם לכן, הקמפיינים לא היו תדירים כל כך ולא היו משלמים את אותם הסכומים. אנשים זלזלו בזה מאוד, וגם היום מזלזלים".
זו עדיין עבודה שמרוויחים בה יותר מעבודה ממוצעת.
ברור, אני בחיים לא אתבכיין שקשה לי בעבודה. אני מקבל התכווצות מכאלו שכן. מי ישמע אתם סוללים כביש ב-4:00 לפנות בוקר... אני לא אומר שזו לא עבודה קשה, אבל אתם מרוויחים מספיק בשביל לטפל בעצמכם, ללכת לפסיכולוגית ולקחת חופשה אחת לכמה זמן. אני חושב שזה מה שהשאיר אותי בתעשייה. אם לא הייתי מטופל פסיכולוגית, הייתי קורס מזמן. ב-2019, אחרי הפיק הראשוני הרגשתי קריסה, הרגשתי שאני נופל".
למה?
"כי זה היה הפיק הראשוני וזה משהו שכמעט ולא חוזר. כשאתה הדבר הכי חם באותו הרגע זה מטורף, ואחר כך אתה כל הזמן משווה את עצמך לרגע השיא. היום זה כבר לא משנה לי, אם אתה קיים - זה הניצחון. יש תקופות שכל סרטון מתפוצץ ואחר כך אף סרטון לא מצליח. כבר מאוד קל לנו לשקף את הערך שלנו דרך הנתונים האלה. אלמלא הפסיכולוגית, אולי הייתי נופל לזה, נכנס לדיכאון ולא מצליח לייצר".
"אבא לקח אותי למיון וחוויתי שם הלם זיהומי, תחילה של קריסת מערכות. הקאתי והתמוטטתי, פינו אותי לטיפול נמרץ, חתכו לי את הידיים, עשו לי שני חתכים ענקיים באזור בית השחי. ניקו לי את כל הזיהומים, היו לי בצקות ענקיות. יצאתי הביתה אחרי שבועיים של אשפוז. כשחזרתי לביקורת, סיפרתי לרופא מה היה והוא אמר שאם הייתי מקשיב לאותה רופאה, הייתי מת"
איך מדביקים את הקצב היום כשהכל משתנה כל כך מהר?
האלגוריתמים השתנו, השפה השתנתה ומשתנה בכל חודש. קשה לעקוב. אם אתה מחפש לייקים וזה לא בדם שלך, זו לא האובססיה שלך, אתה לא תשרוד. תיצור כי אתה אוהב ליצור, לא כי אתה רוצה להרים את הצפיות, לא כי אתה מרגיש שאתה לא רלוונטי ואתה צריך עכשיו סרטון שיתפוצץ. ההוכחה היא שמהתקופה שלי לא נשארו כמעט אנשים, נשארו רק שירלי לוי, ליאל, קווין רובין ובן זיני".
היית משווה את עצמך ואת ההצלחה שלך להצלחות שלהם?
"מי לא משווה את עצמו להצלחות של אחרים? אני יודע שגם תורי יגיע. אני זוכר שכשהייתי בצבא, כל החברים שלי התפוצצו אחד אחרי השני, זאת נהייתה זמרת מפורסמת, זה שחקן, ואני הייתי יושב בבסיס בשמירה, רואה את הפרסומים עליהם ונשרף. איזה באסה, הלוואי שגם אני הייתי יכול להיות שם. ממש כמה חודשים לפני השחרור, הכל התפוצץ. הדבקתי את הפער בשנייה, אז אני אומר אולי אלוהים ייתן לי את המתנה הזאת שוב בזמן הנכון שאני צריך לקבל אותה".
אתה עדיין מחכה שמשהו גדול יגיע?
"אני חושב שכל הזמן דברים קורים. נבחרתי להיות בנבחרת האופנועים של 'מטרו'. זה מטורף. במיוחד זה ייצוג להט"בי במותג שנחשב גברי. אני חוגג הצלחות קטנות".
הטיפול שסיכן את חייו
ב-2019 הייתה לך קריסה וב-2020 בעיה רפואית שכמעט נגמרה במוות.
"עשיתי טיפול להפסקת זיעה. כשהנחיתי בערוץ הילדים, גם עם גופיה במזגן הייתי מרגיש טיפות. זה הביך אותי והיה לא נעים. חברה המליצה על קליניקה בדרום, טיפול בהזרקת מים מיסלריים והמסה של בלוטות הזיעה עם חומר הרדמה.
"אחרי הטיפול, הבצקות לא ירדו. עברו שבוע-שבועיים, הייתי בבר מצווה של אחי, ברחבה הרמתי את בן דוד שלי ומאז הידיים שלי לא תפקדו. כשחזרתי הביתה ביקשתי שיזיזו לי את הכריות כי לא יכולתי לעשות את זה בעצמי, הייתי ברמת המשותק. דודה שלי אמרה לי, 'תקשיב זה חמור'. בקליניקה ניסו להרגיע אותי 'הכול טוב, חכה עוד יום'. מסמסו אותי. זו הייתה תקופת הקורונה, הייתי רואה סדרות וסרטים בכמויות ונתקלתי במונח 'אלח דם'. אמרתי לרופאה שלפי התסמינים זה מה יש לי. היא אמרה שמה פתאום ורשמה לי אנטיביוטיקה לשלושה ימים. לקחתי את הכדור בבית, אבל הרגשתי שלא רק שהמצב משתפר, הוא מסלים. הייתי חייב מיון".
מה הרגשת?
"חולשה. הגוף נכבה, הידיים היו כמעט משותקות, נפוחות, אדומות. אבא לקח אותי למיון וחוויתי שם הלם זיהומי, תחילה של קריסת מערכות. הקאתי והתמוטטתי, פינו אותי לטיפול נמרץ, חתכו לי את הידיים, עשו לי שני חתכים ענקיים באזור בית השחי. ההופעה המתוכננת שלי בנינג'ה בוטלה. ניקו לי את כל הזיהומים, היו לי בצקות ענקיות. יצאתי הביתה אחרי שבועיים של אשפוז. כשחזרתי לביקורת, סיפרתי לרופא מה היה והוא אמר שאם הייתי מקשיב לאותה רופאה, הייתי מת. הבנתי שאני לא יכול להשאיר את החיים שלי בידיים של אנשים אחרים, אמרתי שאלמד רפואה. אבל לא רצים מרתון לפני שמבצעים ספרינט קצר, ולכן התחלתי בהתנדבות במד"א. עשיתי קורס של חובש ונהג אמבולנס. התלהבתי והיה לי כיף. הרגשתי שיש לי ערך. עוד דבר שקרה לי הוא שהבנתי שהחיים יכולים להסתיים מחר, ואני נורא רוצה לראות את העולם, אז טסתי לחודשיים לארצות הברית".
כמה זמן לקח לך להחלים מאותו ניתוח?
"כמה חודשים. חתכו לי את הידיים ולא תפרו אותן, היו חייבים להשאיר פתוח, אז יש שתי צלקות ענקיות שעדיין קיימות. כמעט חצי שנה לא יכולתי להרים ידיים, הייתי מוגבל, אתה מרגיש שהגוף שלך חזר להיות כמו של ניו-בורן, אין מערכת שרירים, האימונים שלי בחדר כושר היו רק על הרמת ידיים. לא יכולתי לעלות במתח כשקודם לכן התאמנתי לנינג'ה".
פחדת שזה יישאר ככה?
"מאוד. בחיים לא שברתי יד או רגל, לא ידעתי איך הגוף יכול להחלים, אם בכלל. גם איבדתי אמון ברופאים".
חשבת לעצמך איך הגעת למצב הזה? אולי הרגשת אשמה שהבאת את עצמך לכך?
"מצד אחד, כן. כולם התעצבנו עליי שעשיתי את זה, במשפחה אמרו לי 'למה היית צריך לעשות את זה?', אבל הרגשתי כל כך חסר ביטחון באותה תקופה שהייתי חייב את השינויים הקטנים האלו. בגלל זה אני לא מבין אנשים שמבקרים את אלו שעושים הזרקות וניתוחים. שכל אחד יעשה מה שבא לו. אני לא מתחרט שעשיתי את זה, הסיבוך שקרה לי לא קורה כמעט לאף אחד".
"רק אחרי שיצאתי מהארון, הבנתי מה עברתי. בגלל שזה המצב היחיד שהכרתי, לא הייתה לי שום אופציה לדעת שיש חיים טובים. כל מי שבארון מתמודד עם זה נראה לי, הם לא יודעים כמה העולם באמת טוב בחוץ ולא כזה נורא כמו שעושים ממנו. לאף אחד לא באמת אכפת אם אתה הומו, זה כמו מידת הנעליים שלך. זה לא מעניין"
אתה זוכר מה הרגשת כשהגעת לבית החולים?
"הפחד האמיתי הוא שבעוד כמה שעות אתה כבר 'הולך לישון לגמרי'. אני ממש זוכר את הפחד הזה. פתאום זה נהיה אמיתי, זה כבר לא 'אני הולך למות' שסתם אומרים. הרגשתי ככה באמת.
"כשהייתי בטיפול נמרץ לפני שהכניסו אותי לניתוח, אני זוכר שאמרתי לרופא, 'אם צריך לכרות לי את הידיים בסוף, אל תעיר אותי. אני לא רוצה'. הייתי בתקופה בחיים שהמראה שלי היה כל כך משמעותי עבורי. אם יצא לי חצ'קון, לא הייתי רוצה לצאת מהבית. כשהתעוררתי, הופתעתי לראות שהידיים שלי קיימות. היה דיסוננס הזוי בין איך שהייתי כלפי חוץ ביחס לאיך שהרגשתי בפנים".
למה אתה מתכוון בדיסוננס הזה?
"הסתכלתי וראיתי במראה רק את הפגמים שלי, ראיתי שהאף שלי גדול ושהעור שלי לא יפה, שיש לי חצ'קונים בידיים ובגב, ושאני לא מספיק גדול במידה של החולצה. הייתי משווה את עצמי לכל הבנים, אתה יודע, להיות גיי בתל אביב... אני זוכר שבאותה תקופה גם יצאתי עם מישהו, הוא נפרד ממני וזה שבר לי את הלב. הרגשתי שזה בגלל איך שאני נראה. היום כשאני מסתכל בתמונות בגלריה אני אומר 'וואו איזה חתיך הייתי, איזה מטומטם הייתי'".
"יצאתי מהארון והרגשתי כאילו זכיתי ב'האח הגדול'"
ובעצם כל הסאגה הרפואית, מובילה אותך ליציאה מהארון.
"שלושה חודשים אחרי הסיפור הרפואי יצאתי מהארון. הייתי בן 22 ופחדתי. היום ילדים יוצאים מהארון כאילו זה להזמין פיצה. אני מת על זה. הרגשתי שהחיים שלי קצרים, אם אחכה למחר, לא בטוח שאחיה מחר. כשאתה בארון, אתה מכניס לעצמך הרבה דברים לראש שלא באמת קיימים במציאות. אני מפחד להגביל את עצמי בעולם התוכן שלי. זה פוגע ולא מאפשר לי להיות 100% אני.
"כשהחלטתי לצאת מהארון, נפגשתי עם מיסמס, חבר ויוצר תוכן שהוא כמו אח גדול שמעולם לא היה לי. כתבתי כל מיני דברים שעלו לי לראש והוא עזר לי לסדר אותם בצורה חכמה. סיפרתי לכל הסובבים שלי, לא הייתי מוכן שאנשים יגלו את זה מהרשת. באופן מפתיע, זה היה פחות נורא ממה שחשבתי, הייתי בטוח שבגלל שאני מבית דתי, לא יקבלו את זה או יקבלו את זה בצביעות, שזה יותר הפחיד אותי. פחדתי שיאהבו אותי כלפי חוץ וישנאו אותי מאחורי הגב. במשפחה שלי כולם עם פאות, דוסים מהשומרון, ולא אכפת להם, הם התלהבו ברמות. לא רואים את זה, אבל רוב הדתיים מקבלים ומכילים. הם נותנים לכל אחד לחיות את החיים שלו".
ואיך הייתה היציאה מהארון ברשת?
"הטלפון שלי היה מחובר למטען ועדיין כל הזמן נגמרה לו הסוללה. זה היה אחד הימים הטובים בחיי, הרגשתי כאילו זכיתי ב'האח הגדול'. אני הייתי בטוח שאהיה בדיחה, שיגמרו אותי, שיקברו אותי בחיים. הייתה לי חרדה לא נורמלית".
קשה לנהל חיי דייטינג כשאתה מפורסם? אתה מאוד נזהר בפרטיות שלך.
"זה קשה. אתה לא יודע מי ניגש אליך ומאיזה אינטרס. זוגיות זה דבר מאוד אינטימי ופרטי ואנשים אוהבים לדבר. הרבה אנשים שיצאו עם מפורסמים מספרים לכל החברים שלהם. אני לא רוצה שאנשים יידעו עליי דברים פרטיים שלי. בחנתי מאוד בזהירות עם מי אני יוצא. בסוף זה תפס. את רוני הכרתי לגמרי במקרה. טסתי לאוקטוברפסט במינכן והוא בדיוק התחיל איתי באותה תקופה. הוא שלח לי הודעה באותו היום שארזתי. דיברנו והוא חיבר אותי לחבר שלו שגר במינכן. כשחזרתי הוא ביקר אותי ברמת גן ואחרי שהמלחמה התחילה התקרבנו עוד".
כמה היה קשה להיות בארון בתור אדם מוכר?
"זה היה נוראי, זו הייתה חרדה יומיומית. רק אחרי שיצאתי משם, הבנתי מה עברתי. בגלל שזה המצב היחיד שהכרתי, לא הייתה לי שום אופציה לדעת שיש חיים טובים. כל מי שבארון מתמודד עם זה נראה לי, הם לא יודעים כמה העולם באמת טוב בחוץ ולא כזה נורא כמו שעושים ממנו. לאף אחד לא באמת אכפת אם אתה הומו, זה כמו מידת הנעליים שלך. זה לא מעניין".
אתה עשור בתעשייה, גדלת עם כוכבים כמו בן זיני, אנה זק, נועה קירל, יש שם חברים אמיתיים?
"הרבה מהחברים שלי מהתעשייה הם אנשי בקסטייג' שפגשתי לאורך הדרך. יש גם אנשי פרונט. יש לי חברים שהם כמו משפחה, הייתי ישן אצלם אחרי פרידות. כשהייתי צעיר, הייתה לי קבוצה של חברים, אחת מהן היא ענקית היום, מהכוכבות הכי גדולות. ברגע שעלו לה העוקבים, השתן עלה לה לראש. היא מתנהגת לא יפה, מתנשאת, אני לא סובל שהפרסום עולה לראש לאנשים".
אתה מרגיש שאתה מקבל הזדמנויות? זאת אומרת, אתה שווה בין שווים?
"יש שחקנים שאומרים 'כוכבי הרשת לוקחים לנו את כל התפקידים'. זה כל כך לא נכון. לא קיבלתי תפקידים לשום סדרה בגלל שאני כוכב רשת. אם אתה שחקן לא טוב, לא יקבלו אותך. די להאשים אחרים בזה שאתם לא מצליחים. יכול להיות שאם אשחק טוב כמו מישהו אחר אנונימי, אז ייקחו אותי אבל גם זה לא ברור. אני לא מקבל יחס מיוחד, ממש לא".
