למשך כמה שנים בעשור הקודם אלכסה דול (33) הייתה אחת השמות הכי חמים בביצה המקומית. אחרי הפריצה הגדולה לתודעה כמתמודדת הנוצצת ב"המירוץ למיליון" - דול הייתה בכל מקום: מרוחה על שערי מגזינים, מופיעה בתוכניות טלוויזיה ומככבת בקמפיינים נחשבים. לכאורה היא סימנה 'וי' על כל הצ'קליסט של כוכבת צעירה בעידן של טרום הסטוריז והמשפיעניות.
הברזייה עם אלכסה דול
רק שמבעד לאבק הכוכבים הזה שכן לו המון כאב. דול, כפי שהיא מספרת בפתיחות ובאומץ בפודקאסט "הברזייה" של ynet , התמודדה עם אינספור שדים: הפרעות אכילה קשות, התמכרות לסמים, מערכות יחסים רעילות ומחשבות אובדניות. דול מדברת על הכול, מבלי לייפות את המציאות - ולטשטש את הרגעים הקשים, ומפרטת גם איך הצליחה לחזור לעמוד על שתי רגליה ולצאת מהמציאות הנוראית ההיא.
"אחרי 'המירוץ', הייתי בין האנשים הכי מפורסמים בארץ - שטיחים אדומים, צילומים, דוגמנות, טיסות והכול", היא נזכרת, "באותה תקופה התמודדתי כבר שמונה שנים עם בולימיה מאוד קשה ולסירוגין גם אנורקסיה - ומהפרעות אכילה שהתבטאו באכילה רגשית, לאכול כמויות עצומות של אוכל ובולמוסים. הייתי אז במערכת יחסים כל כך רעילה עם עצמי, אבל הסתרתי את זה וככל שעברו השנים המצב הלך והחמיר. אף אחד לא ידע שאני מתמודדת עם ההפרעות האלה".
מה הוביל אותך לבולימיה ולאנורקסיה?
"המון כאב והשפלה. נולדתי באוקראינה ועליתי לארץ בגיל ארבע, תינוקת, גוזל. נולדת עם חור באחד מהחדרים בלב, והרופאים המליצו להורים שלי, יהודים, לעלות לארץ כדי לעבור את הטיפולים פה. בסוף המחלה נרפאה לבד, זה היה כמו סימן של אלוהים שמשך אותנו לעלות לישראל.
"במשך שנים חוויתי גזענות לא פשוטה. אלימות מילולית, נפשית, פיזית. היו עושים סביבי מעגלי שנאה וילדים הרבה יותר גדולים ממני היו מרביצים לי. בגיל צעיר שבו אנחנו בונים את הערך העצמי שלנו, חייתי באמונה שאני מגעילה, לא שייכת, מטומטמת. אף אחד לא רצה להיות חבר שלי, אז מה אני אמורה להבין?
"הדבר הזה הוביל להרבה שנים של שנאה עצמית, כעס על העולם וכאב שלא היה לי מקום לבטא אותו. לאט לאט התחלתי לפנות לאוכל, כבר מאז שאני זוכרת את עצמי בישראל, הייתי מחביאה אוכל, הולכת לחדר ואוכלת כמויות. ממש התביישתי בזה, בגיל מאוד צעיר קלטתי שיש פה משהו לא בסדר, אבל לא היו לי את הכלים לווסת את עצמי רגשית, להביע את עצמי, להגיד שכואב וקשה לי.
"ההורים שלי מדהימים, נתנו לי הכול, אבל לא היה לנו בבית מקום של לדבר רגשות. לא ידענו איך. זה גרם לי לאגור הכול בפנים במשך הרבה שנים. בגיל 14 קראתי כתבה באחד מעיתוני הנוער על בולימיה. אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול. ניסיתי להקיא בפעם הראשונה – והצלחתי. חשבתי: 'וואו, מצאתי פתרון לבעיות שלי. אני ארזה, אהיה כוסית ומקובלת. ארגיש שייכת. זה עבד לכמה חודשים, אבל מה שמסוכן בבולימיה הוא שהמחלה משתלטת עליך.
אני סבלתי כל החיים עד גיל 27 וסבלתי בעיקר בתוכי, בשיח פנימי הרסני ונוראי, שנאה עצמית טהורה ופגיעה והשפלה עצמית. שנאתי כל רגע עם עצמי. הייתי מסתכלת במראה, והייתי הרי דוגמנית סופר מצליחה, ושנאתי את מה שאני רואה. לא ראיתי פנים יפות, ראיתי אשמה, בושה, אכזבה, מלא גועל
"בולמוס יכול להימשך שעות. הייתי אוכלת כמויות אדירות של אוכל ואז התחילה מלחמה פנימית כי לא רציתי להקיא. זה טקס נוראי וכואב שמלווה בבכי, בשנאה עצמית ובבושה. לרגע מרגישים פורקן וניתוק מהמציאות, אבל אחר כך הכול חוזר: האשמה, הבושה וההבטחה שזאת הפעם האחרונה. ואז את שוב לא מצליחה להפסיק.
"התמודדתי עם בולימיה במשך 14 שנה. לפעמים הקאתי כמה פעמים ביום, ולפעמים היו כמה שבועות שבהם הצלחתי לא להקיא. אבל בכל פעם שהיה טריגר, קושי או ביקורת שהפרסום הביא איתו, חזרתי לזה. היה גם מעגל של אנורקסיה: אחרי תקופות של בולמוסים ועלייה במשקל, הרגשתי שאני חייבת להעניש את עצמי, אז לא אכלתי כלום וחייתי על קפה וסיגריות. הייתי בתוך לופ אכזרי במשך רוב החיים שלי.
"כשהכרתי את עמית (בן זוגה הנוכחי, ב.ז) כבר הייתי במקום טוב יותר, אבל מבולימיה לא יוצאים ביום אחד. כבר בדייט הראשון סיפרתי לו את סיפור החיים שלי, כי נמאס לי להציג כאילו הכול מושלם. רציתי לראות מי מסוגל להכיל אותי ואת הסיפור המורכב שלי והוא החזיק עבורי את המרחב הזה. אחרי כמה שבועות סיפרתי לו שהיה לי בולמוס ושהקאתי. זה היה מאוד מוזר עבורי, כי בכל מערכות היחסים הקודמות שלי הסתרתי. גם מההורים הסתרתי. עמית אמר לי: 'אני רוצה לעזור לך לצאת מזה. תבטיחי לי שבכל פעם שיהיה לך בולמוס, לא תתביישי לספר לי'. המשפט הזה הוציא אותי מהמקום הזה. לפני שרציתי להקיא, חשבתי שאני חייבת לספר לו, כי הבטחתי וכי רציתי שיעזרו לי.
"לאט־לאט יצאתי מהבולימיה עד הסוף. אני נקייה כבר קרוב לארבע שנים, שזה חיי נצח למי שמתמודדת עם הפרעות אכילה. יש אמונה שהפרעת אכילה נשארת לתמיד ושאף פעם לא באמת יוצאים ממנה, וזה לא נכון. היום אין לי מחשבות על הקאה, על הרעבה או על פגיעה בעצמי. יש לי שקט בראש וחיבור לעצמי. חשוב לי למסור את המסר הזה: אפשר לצאת מזה לחלוטין".
בתקופות הקשות האמנת שתצליחי לצאת מזה?
"האמנתי שאצליח לצאת מזה כי לא האמנתי שזה החיים, לסבול כל כך הרבה. אני סבלתי כל החיים עד גיל 27 וסבלתי בעיקר בתוכי, בשיח פנימי הרסני ונוראי, שנאה עצמית טהורה ופגיעה והשפלה עצמית. שנאתי כל רגע עם עצמי. הייתי מסתכלת במראה, והייתי הרי דוגמנית סופר מצליחה, ושנאתי את מה שאני רואה. לא ראיתי פנים יפות, ראיתי אשמה, בושה, אכזבה, מלא גועל".
את מתגעגעת לתעשייה, לדוגמנות ולאירועים?
"לא. אני מעריכה ומכבדת כל מי שבוחר ללכת לאירועים. לי אין כוח לזה. אני משקיעה את כל החיים בבניית מרחבים לריפוי.
"אפשרתי לאנשים להתייחס אליי כמו לסמרטוט רצפה"
הפגיעה העצמית אצל דול לא הסתכמה בהפרעות אכילה - ובגיל 23 היא מצאה את עצמה מתמכרת לסמים. "כשהתחלתי לצאת מהפרעות האכילה, עדיין לא ריפאתי את הפצע, את השורש שגרם לי לברוח להתמכרויות ולפגיעה עצמית. לאט לאט החיים זימנו לי התמכרות אחרת. מאוד קל להיכנס לזה בתל אביב. הייתי ילדה, ופתאום עולם הסמים תפס אותי מאוד חזק.
"במשך ארבע שנים הייתי מכורה לסמים, לקוקאין, לכדורים ולחיי הלילה. הייתי יוצאת ארבע או חמש פעמים בשבוע - ולא לדרינק. עושה פס (שורה של קוק), נוסעת, מוצאת את עצמי באפטר בחמש בבוקר ואז באפטר בשמונה בבוקר. הייתי דוגמנית ולא הייתה לי אחריות להגיע למשרד, אז היה לי את החופש לעשות מה שבא לי. אלו היו ארבע שנים קשות מאוד. גם באינסטגרם היה אפשר לראות שאני לא בטוב, שהעיניים שלי כבויות, שאני לא מחוברת ושמשהו לא בסדר. הגעתי למצבים שלקח לי שנים לבקש מעצמי סליחה על ההשפלה שעברתי ועל כך שאפשרתי לאנשים להתייחס אליי כמו לסמרטוט רצפה, רק כי לא רציתי להיות לבד ורציתי לקבל אהבה".
באיזה מובן התייחסו אליך כמו סמרטוט?
"נשארתי במערכות יחסים שבהן בוגדים בי, משפילים אותי, לא מכבדים אותי ומשקרים לי. הייתה אלימות רגשית ונפשית ברמות הכי קשות, ואפילו הייתי אומרת אלימות מינית בתוך מערכת היחסים".
בגיל 27 הגעתי לתחתית של התחתית עם הסמים, הבריחה והפגיעה העצמית. לא הייתה לי עבודה ולא היה לי שקל על התחת. הייתה תקופה שלא היה לי בית. כל הדברים שלי היו באוטו, ויומיים ישנתי אצל חברה, אחר כך מישהו שטס לחו"ל הציע לי לישון בבית שלו ואז מישהו אחר נתן לי חדר. לא באמת חייתי באוטו, אבל שרדתי. אמיתי, שרדתי
איך האלימות המינית באה לידי ביטוי?
"הגבר שלך פשוט לא רואה אותך. את מקיימת יחסי מין בלי חיבור רגשי וזה עוד ברובד הנמוך והקליל. ברובד העמוק יותר זה הגיע למצבים הרבה יותר קשים. נשארתי כי האמנתי שאשנה אותו. שאם אשתפר, אעשה את מה שהוא רוצה ואשנה את עצמי, הוא יהפוך לגבר שאני חולמת עליו. שהוא סוף סוף יראה אותי ויאהב אותי. זה מה שמסוכן במערכות יחסים נרקיסיסטיות ואלימות: במשך תקופה ארוכה אדם יכול לא לראות אותך ולהשפיל אותך, ואז פתאום מופיע האדם המדהים שרואה אותך, אוהב ומכבד אותך. הרגעים האלה הופכים לכל עולמך, ואת עושה הכול כדי להחזיר אותו.
"בתור ילדה שחוותה אלימות והרגישה שהיא לא ראויה לטוב, האמונה שמשהו בי פגום הובילה אותי למערכות יחסים שבהן הגבר מראש לא ראה אותי. אבל האמנתי שאם אעבוד מספיק קשה, הוא יאהב ויעריך אותי. פצעי הילדות משאירים אותנו לפעמים במשך שנים במעגלים רעילים, רק בגלל התקווה שהאדם שאנחנו חולמים עליו עדיין נמצא שם.
"כשהתחלתי לצאת משם, היה קשה מאוד להתעורר ולשנות את החיים. כשמפסיקים להאשים אחרים, צריך לפגוש בתוכנו המון אשמה, בושה וכאב. הייתי צריכה לבקש מעצמי סליחה על כך שנשארתי שם ושאפשרתי את ההתנהגות הזאת. במשך כל חיי הרגשתי קורבן: פגעו בי, אני מסכנה, כולם אשמים".
5 צפייה בגלריה
"האמונה שמשהו בי פגום הובילה אותי למערכות יחסים שבהן הגבר מראש לא ראה אותי"
(צילום: טומי רפאל)
מה הייתה נקודת השפל שלך?
"בגיל 27 הגעתי לתחתית של התחתית עם הסמים, הבריחה והפגיעה העצמית. לא הייתה לי עבודה ולא היה לי שקל על התחת. הייתה תקופה שלא היה לי בית. כל הדברים שלי היו באוטו, ויומיים ישנתי אצל חברה, אחר כך מישהו שטס לחו"ל הציע לי לישון בבית שלו ואז מישהו אחר נתן לי חדר. לא באמת חייתי באוטו, אבל שרדתי. אמיתי, שרדתי".
איך מתנהלים בתקופה שבה אין כסף?
"מגרדים, פתאום עושים עבודה פה, פתאום נופל לך איזשהו קמפיין של כמה אלפי שקלים. הייתי בחובות מטורפים, במינוסים גדולים, לקחתי מהבנק הלוואה בסך 100 אלף שקל. כשראו אותי באינסטגרם נוסעת בג'יפים וחיה בפנטהאוזים, הייתי בכלוב של זהב, חייתי על חשבון גבר שהייתי איתו במערכת יחסים, ברמה האישית לא היה לי שקל. אין שום דבר לא בסדר בזה שבן זוג עם יכולת עוזר לך, אבל במערכות היחסים האלו היו המון משחקי כוח ושליטה.
"הם לא באמת עזרו לי לפתח עסק או ליצור לעצמי מקור הכנסה. האמת היא שגם לא ביקשתי, כי בכלל לא הייתי בסטייט אוף מיינד הזה. הייתי בסמים, בבולימיה ובהתמכרויות, לא מחוברת לעצמי. פשוט התגלגלתי בחיים ושרדתי".
"לא ראיתי אור"
מה גרם לך להתעורר?
"היו לי כמה נקודות כאלה. התעוררות, מבחינתי, היא להפסיק להיות קורבן, להפסיק לברוח מהמציאות, להתחיל להתמודד ולקחת אחריות אישית. בגיל 23 עברתי תקיפה מינית שהובילה אותי לפוסט טראומה קשה. שעה אחרי התקיפה, העליתי פוסט שאני על שטיח אדום בחו"ל. לקחתי את המקרה, הכחשתי ודחפתי אותו לתוך התת מודע. מבחינתי זה לא קרה. אבל טראומה כל כך גדולה, גם אם מנסים להעיף אותה מהחיים, תבקש לצאת ולקבל מקום. במשך שנה המצב שלי הידרדר. הפרעת האכילה הייתה במצב הכי קשה שלה, עד שהגעתי למצב שבו רציתי להתאבד. הקולות בראש והשנאה העצמית היו כל כך חזקים שלא ראיתי אור בקצה המנהרה. לא היה לי כסף, לא הייתי בקשר עם המשפחה, לא היו לי חברים, בית או עבודה. לא היה לי כלום.
הרגשתי שאני יוצאת מהגוף ורואה את עצמי מהצד, שבורה על הספה, מוקפת בסדום ועמורה. שמעתי קול שאומר לי: 'או שאת ממשיכה באותה הדרך, עם אותם ההרגלים והאנשים, וכנראה תמותי ממנת יתר, או שאת עושה את הדבר הכי קשה שעשית, נעלמת ומשנה את חייך, כי את ראויה לזה'. וזה מה שעשיתי
"נקודת השיא הייתה אחרי בולמוס, כשלא הצלחתי להקיא. לקחתי מברשת שיניים ודחפתי אותה באלימות לגרון. בכיתי וצרחתי, כי רק רציתי להוציא את האוכל מתוכי. האוכל לא היה רק אוכל, הוא ייצג את כל הרגשות הקשים שלא הצלחתי להכיל. לא היו לי כלים להתמודד איתם, אז הקאתי אותם דרך האוכל. נרדמתי על האסלה. כשהתעוררתי רציתי להתאבד. עמדתי במרפסת, הסתכלתי למטה ותכננתי איך ומתי לקפוץ. הכול בראש אמר לי: 'את לא תצליחי לצאת מהבולימיה, אין לך כלום בחיים, אף אחד לא ירצה אותך אחרי כל מה שעברת'. הרגשתי טמאה, מלוכלכת ומכוערת. היה חושך פנימי ולא ראיתי אור.
"אבל היה קול קטן אחר שאמר לי: 'יש לך משימה בעולם, אל תעשי את זה'. התקשרתי להורים שלי וצרחתי להם שיבואו להציל אותי. הם אשפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית ושם, בפעם הראשונה, התחלתי לשאול שאלות גדולות: האם אלה החיים? האם אפשר אחרת? מה אני צריכה לעשות? משם התחלתי לאט לאט לטפס.
"הנקודה שבאמת שינתה את חיי הגיעה בגיל 27. הייתי מסוממת ושבורה על גג בתל אביב, אחרי עוד מסיבה. יכולתי לא לישון יומיים או שלושה ולעבור ממסיבה למסיבה. זאת הייתה הסביבה שלי, וכשזאת הסביבה שלך, את עושה את מה שהיא עושה. פתאום הייתה לי התגלות אלוהית. הרגשתי שאני יוצאת מהגוף ורואה את עצמי מהצד, שבורה על הספה, מוקפת בסדום ועמורה. שמעתי קול שאומר לי: 'או שאת ממשיכה באותה הדרך, עם אותם ההרגלים והאנשים, וכנראה תמותי ממנת יתר, או שאת עושה את הדבר הכי קשה שעשית, נעלמת ומשנה את חייך, כי את ראויה לזה'. וזה מה שעשיתי. יצאתי מהדירה בארבע בבוקר, הוצאתי את כרטיס הסים ונעלמתי מכל מי שהכיר אותי. קניתי סים חד פעמי ושלחתי לאמא שלי הודעה: 'אמא, אל תדאגי, אני בסדר. אני צריכה להיעלם'.
"באותו היום הפסקתי להשתמש בסמים, לעשן ולשתות אלכוהול. ניתקתי קשר מהסביבה הזאת. לא ממקום שיפוטי, הייתי צריכה להציל את עצמי. במשך חמישה חודשים קמתי בחמש בבוקר, הלכתי בים, הקשבתי לפודקאסטים על התפתחות אישית ושינוי תודעה, הלכתי לטיפול ולקואוצ'ינג ונרשמתי ללימודי קואוצ'ינג. התחלתי למלא את החיים בדברים אחרים. חמישה חודשים אחר כך, כשהשתניתי לחלוטין, פגשתי את עמית. לא הייתי יכולה לפגוש אותו אלמלא עשיתי קודם את השינוי הזה. בדייט הראשון ישבנו על שובר הגלים עם נסטי, הדייט הכי טוב שהיה לי בחיים. והשאלה הראשונה ששאלתי אותו הייתה אם הוא עושה סמים ומה היחס שלו לזה".
"עדיין לא מוכנה להיות אמא"
היום היא ועמית חיים יחד באיטליה. הוא יזם שהקים חברה המסייעת לאנשים בעלי מוגבלויות לגשת למוצרים דיגיטליים. "אני הולכת אחריו בעולם. הולך לו מדהים ויש לחברה שלו כבר כמה סניפים באירופה. אני עובדת שם על העסק שלי, יוצרת מרחבים של ריפוי וטרנספורמציה לנשים בעיקר, אבל גם לגברים. אני מעבירה את הכלים שעזרו לי לשנות את החיים שלי – סדנאות אונליין, הרצאות, ריטריטים, אירועים. אני מודה לאלוהים שזאת העבודה שלי", היא אומרת.
עד כמה עמית שונה מבני הזוג שהיו לך בעבר?
וואו ב-180 מעלות. זה מצחיק, כי בהתחלה בכלל לא רציתי להכיר אותו. חברה שלחה לי את האינסטגרם שלו והוא היה נראה לי חנון. הייתי רגילה ללכת עם המחוספסים, עם הקעקועים והשיער הארוך, אנשי חיי הלילה".
את מדמיינת את עצמך כאמא?
"ברור שאני מדמיינת את עצמי כאמא, אבל אגיד לך את האמת, למרות שאני בת 33, אני עדיין לא מוכנה. חשוב לי לתת במה לנושא הזה, במיוחד בארץ. אתה לא מאמין כמה פעמים אני שומעת מנשים שהגיעו לגיל 30: 'אני מאחרת, השעון מתקתק, אני כבר זקנה, עוד לא התחתנתי ואין לי ילדים'. יש כאן לחץ קולקטיבי על נשים להתחתן ולהיכנס להיריון מוקדם. כל דודה וסבתא שואלת: 'נו, מתי?', אם הגעת לגיל 30, את כבר נחשבת, במירכאות כפולות, למוצר פגום. כאילו משהו בך לא בסדר. אבל מה זה גיל 30? זה כלום, זה עדיין תינוק. הרבה נשים עושות טעות עצומה ומתחתנות מהמקום הלא נכון, רק מפני שהן מפחדות להישאר לבד. כדי לגדל ילד צריך את הבגרות הרגשית להכיל עוד בן אדם. אני מרגישה שלמרות שאני בת 33, יש לי עוד קצת לחזק, לסיים ולעשות עד הסוף. ברור שאני רוצה להיות אמא, זה חלום. אני פשוט יודעת שאני מספיק אחראית לעשות את זה רק כשבאמת ארגיש מוכנה".
צילום, סטיילינג וקריאייטיב דיירקטור: טומי רפאל
איפור: רונית שמואלי
שיער: תמיר בבגני
