עכשיו כבר מותר לגלות שרס"ם משה כורסיה (32), מי שהרים את החזית והעורף עם "עזה בובי", לא היה אפילו יום אחד בעזה. לא במלחמה הנוכחית, בכל אופן. כלוחם בגדוד צבר של גבעתי הוא זוכר אותה מצוק איתן. ב-7 באוקטובר הוא התעורר בדירתו הירושלמית השכורה, קלט שלא יהיו הקפות של שמחת תורה, הדליק את הטלפון, קרא "תכין תיק, בעוד דקה הקפצה" והתייצב בבסיס קציעות בדרום.
שער זמנים מודרנים – משה כורסיה
"יצאתי לחתום על ציוד בלי לדעת מה המשימה. את הגדוד המקביל לשלנו שלחו לעזה ואנחנו נשלחנו ליהודה ושומרון. הייתי ארבעה וחצי חודשים באזור חברון. ב-8 באוקטובר, כשכל הרשת הייתה מלאה בסרטוני זוועה וחטופים ודם וכאב ודמעות, החלטתי לדבר על האחדות שקיבלנו רק בעקבות הכאפה הגדולה. בצומת לטרון נעמדתי בצד, הדלקתי את המצלמה ודיברתי על איזה כיף שכולנו שוב ביחד, ואל תדאגו, אנחנו הולכים לשבור אותם.
"אחרי דקה בא לי עוד רעיון מזווית אופטימית. אמרתי, 'חמאס השתין עלינו, נרטבנו, כואב לנו, אנחנו מדממים, אבל אנחנו נשתין עליהם והם יטבעו בזרם'. הכל בצחוק, בהומור. שמתי פול מוזיקה, תוך כדי נהיגה רקדתי ושרתי ואמרתי לעצמי, 'אני רוצה שהאנשים בבית יראו את זה, שלא יחשבו שהמילואימניקים לבשו את המדים עם פרצוף של תשעה באב'. הגעתי לבסיס, לקבל נשק, וראיתי מלא מכוניות, תור של קילומטר, אז צילמתי ושאלתי, 'מה, יש מצב שהגעתי להופעה של ברונו מארס?' שלחתי את שני הסרטונים האלה לחבר שלי, שפעיל ברשת, שאלתי אותו 'זה מוגזם?' והוא צעק, 'אחי, אתה בחיים לא מעלה את זה! במלחמה אין מקום להומור. יהרגו אותך!'"
מה עשית?
"העליתי. ושניהם התפוצצו מעל ומעבר, מיליוני צפיות בכל אחת מהפלטפורמות, תוך שלוש שעות עלו לי 30 אלף עוקבים, ופתאום הבנתי שזה צורך. זה כבר לא שיר חמוד כמו שהעליתי כשהייתי מחנך בישיבה והשתוללתי עם התלמידים. הסרטונים האלה הם מאסט, הם אינפוזיה. נכנסתי לזה באטרף, כל יום העליתי חמישה סרטונים, כשנגמר סיור של 12 שעות כולם הולכים לישון ואני עורך בין משימה למשימה. הייתי בלופ. לא ישנתי, אכלתי מבולגן ולא יכולתי לעכל את המחשבה שהקריירה שלי קופצת - לא קופצת, מזנקת — בתקופה הכי קשה לעם ולמדינה.
"משבוע לשבוע ומחודש לחודש הבנתי שעם ישראל צריך את הסרטונים האלה אפילו יותר משהוא נזקק למטלות שאני ממלא בצבא. אם ביום מסוים החלטתי שבא לי שקט, הגיעו אלפי הודעות. 'מה עם סרטון? בלי סרטון אני לא יוצאת מהמיטה'".
מצלם עם טאקט
לא אחת, הוא מודה ומתוודה, המצלמה שלו פעלה תוך כדי ביצוע מעצר. "צילמתי עם טאקט, בלי להראות פרצופים, ורק אחרי שהעליתי את הסרטון אמרתי, 'רגע, לא העברתי אותו צנזורה'. חיכיתי לנזיפה, אבל למחרת שידרו אותו בערוץ 12 וסמכתי על זה שהם קיבלו אישור. כל הערוצים שיתפו סרטונים שלי. הייתי ההפוגה הקומית ברצף הפאנלים הקשוחים. את הסרטון הראשון של 'עזה בובי' צילמתי ביום החיול, כשנסעתי עם עוד שני חברים לשקם, והם אמרו לי, 'משה, אל תעלה, זה לא טוב'. דקה אחרי שהעליתי גיליתי כמה שזה עושה טוב למדינה".
כורסיה ("כורסיה זה שם ספרדי שבמקור נכתב בקו"ף ואבא שלי החליף לכ"ף כדי שזה יהיה הכיסא של השם") מתיישב מולי בטריקו עם הצילום האיקוני של ארבע חיפושיות במעבר החציה, כדי לשחזר את הדרך הארוכה שעבר עד למעמדו הנוכחי כסלב עם כיפה שחורה, אבל סרוגה.
הוא שומר נגיעה, דוחה הצעות לקמפיינים ולסדרות כדי לא לפגוע באף אישה שתושיט לו יד; מצד שני הוא מקבל הצעות נישואים ברשת, גם מדתיות. "לא 'בוא לסטוץ', אלא 'בוא נתחתן'. אני דוחה המון שיתופי פעולה כדי לא להעמיד את עצמי בניסיון מיותר, ואני מרגיש שזו יותר ברכה מאתגר".
הוא נולד בכפר פינס, החמישי מתוך עשרת הצאצאים ("חמש בנות וחמישה בנים, חמסה-חמסה") שהביאו לעולם הרב אשר כורסיה ("הוא הקים את האולפנה והישיבה במודיעין, מוסדות החינוך הכי גדולים בארץ") ויעל ("מטפלת זוגית, יש לה קליניקה בבית"). מגיל אפס הרגיש שעליו להצדיק את מעמדו בתור "הבן של הרב ואשת הרב. הוריי מוכרים מאוד בציבור הדתי-לאומי, ולא תמיד זה היה קל.
"בגיל חמש, בכל יום רביעי אמא לקחה אותי לגבעת וושינגטון, שם העבירה שיעורים במודעות עצמית יהודית. נסענו במונית גדולה, נשכבתי על הספסל האחורי, היו לי ווקמן וקלטת של מייקל ג'קסון, עצמתי את העיניים ודמיינתי שאני על במות. זה הפתיע אותי, מפני שבילדות הייתי נחבא אל הכלים".
עשר שנים אחרי, בגיל 15, הוא חלם על קריירה בחינוך. "הוריי לא הכווינו אותי לזה, הרגשתי שאני רוצה ללכת בדרכם של שני המגדלורים האלה. באותה תקופה גם חשבתי שאני נורא מיוחד, אולי דווקא אני אהיה זה שיביא גאולה לעולם, וכאב לי שכולם רואים אותי כשטותניק וליצן. במקביל, חלמתי על מוזיקה. ניסיתי גיטרה, לקחתי את האוזניות של המחשב, העמדתי אותן על מקל של מטאטא, ייצרתי לעצמי פלייבקים במחשב והקלטתי קאברים. הייתי מכור ל'כוכב נולד' ולכל תוכניות המוזיקה".
מה, הייתה טלוויזיה בבית?
"לפרקים. כשעברנו לנוף איילון, ליד לטרון, אבא התחבר לקבליסט שבא אלינו, עלה לקומה השנייה וניפץ את הטלוויזיה לרסיסים. אחרי שירות קרבי בגבעתי, הייתי מפקד טירונים, התפקיד הכי משמעותי שעשיתי בחיי, הלכתי ללמוד בישיבה בקרני שומרון ובגיל 24 התחלתי ללמד בחטיבת ביניים. ב-1 בספטמבר, כשראיתי את השלט על הדלת – מחנך כיתה ז'4, משה כורסיה – חטפתי הלם. בראש שלי עוד הייתי הילד שהוריו הוזעקו למנהל בגלל שהוא עשה בלגן. נכנסתי לכיתה כאילו עליתי לקיסריה".
25 מיליון צפיות
לפני שש שנים, כשהוציא את אלבומו הראשון, "יותר מדי", הבין כורסיה שעליו לתווך לעולם את השירים שנכתבו במהלך לימודיו בישיבה "על כמיהה לקדוש ברוך הוא, לתורה ולשכינה, וגם כאלה שנשמעים כמו שירי אהבה. היה לי נוקיה עם מקשים, פתחתי קבוצות, זה היה נורא לא מעניין וזה לא תפס. רציתי להרחיב את המנעד, להכניס גם את הצד הקומי שיש בי, ומצד שני אני מחנך בישיבה, אני לא יכול להרשות לעצמי להשתטות. בחופש הגדול שקדם לשנה החמישית שלי בישיבה היו לי 1,200 עוקבים ושמתי לי מטרה – להגיע ל-2,500 עד סוף הקיץ. ביום הראשון של החופש הגדול הייתה תאונת דרכים, אמא נפצעה קשה ובמשך חודשיים הייתי צמוד אליה ולא העליתי אף סטורי, קיבלתי פרופורציות חדשות לחיים, וכנראה שבורא עולם גמל לי על כיבוד הורים. חזרתי לכיתה, יצאנו לטיול וצילמתי איך אני גונב חטיפים מהתיקים של התלמידים. זה היה הקומי הראשון שהעליתי. חצי מיליון בטיקטוק ו-400 אלף באינסטגרם, מספרים שאפילו לא העזתי לדמיין. אמרתי: או שיש פה באג, או שעליתי על משהו. כיוון שרציתי לאסוף קהל למוזיקה שלי, כל יום העליתי סרטון".
מה אמרו התלמידים? והוריהם?
"הבהרתי לכולם שיש לי שליחות בחיים, שהתלמידים יבואו שמחים ובסוף היום ייצאו שמחים וכל השאר זה 'כמה שנספיק'. בדרך כלל עמדנו בקצב, למרות שהיה לי יותר חשוב שהם יהיו בטוב. בשביל זה יש צורך במשמעת מאוד חזקה והתייחסתי אליהם כמו לטירונים שלי. כשנכנסתי לכיתה כולם עמדו 20 שניות, ומי שאיחר בדקה נשאר שעה אחרי הלימודים. אבל בתוך הגבולות והמסגרת של הכיתה אנחנו עושים כיף חיים. ישבתי מול השולחן, השענתי את הטלפון על הקלמר, צילמתי שעתיים של שיעור וכשהגעתי הביתה ערכתי לדקה. זו הייתה מקפצה אדירה, שבעקבותיה גם הקליפ של 'מישהו יקרא לך אמא' קיבל מעל 25 מיליון צפיות. פעם לא היה לי חומר מצולם מהכיתה אז צילמתי את עצמי בחדר מורים, מכין קפה. בום. כל יום ביקשו לראות אותי מכין קפה חדש".
להתאבד על החלום
לפני שנתיים, כשחגג 30, הוא הבין שהגיע הזמן. "אם לא אתאבד על החלום שלי, על משה כורסיה הזמר, אני אהיה בחדר המורים גם בעוד 30 שנה. פרשתי מההוראה, בניתי לי מופע קונספט, 'נולדתי דתי', שבו אני מדבר על כאלה שלא בחרו להיות דתיים, הם פשוט נולדו כאלה, והתחלתי להופיע בתיכונים וביישובים. ואז פרצה המלחמה, ואז הייתי 'עזה בובי' במשך יותר מארבעה חודשים, ואיך שהשתחררתי הסוכן שלי אמר לי, 'משה, אתה הדבר הכי חם, יש הזמנות לסטנד-אפ', ואמרתי לא. אני לא רוצה לעשות סטנד-אפ, אני רוצה לעשות מוזיקה כמו הילד בן החמש שזימזם עם מייקל ג'קסון.
"יום אחרי שהשתחררתי הייתה לי הופעה ראשונה, תיאטרון ירושלים, 2,000 איש בשתי הופעות. אז נכון, הם באו בשביל 'עזה בובי', אבל בין לבין אני מגניב את שירי הנשמה שלי כמו 'לא יהיו פה מלחמות' שהוצאתי במהלך המלחמה, עם קליפ מלא בסרטונים של חיילים שחוזרים לילדיהם. הלוואי שבעוד שלושה-ארבעה חודשים, כשייצא האלבום, היחס יהיה הפוך, ואנשים יבואו בשביל לשמוע את שירי הרגש שלי וישירו וירקדו ובעיניים שלהם יהיה קוקטייל של דמעות, עצב ושמחה. נמאס לי להיות 'המילואימניק המזמר'. אני גם מסרב למיתוג של זמר המחמד של המגזר. אני רוצה להיות של כולם".
השיבה מחברון ("ברור שרציתי להיות בעזה, אבל תוך כדי לחימה הבנתי שהאיום הכי גדול שלנו זה יהודה ושומרון, נכנסנו לכפרים וזרקו עלינו מכונות כביסה ובקבוקי תבערה") גרמה לו להתבלבל. "רציתי להמשיך להעלות את המורל, אבל כשאני שותה את הקפה שלי בבית והולך לאולפן קשה לי לדבר על איך שניכנס בהם ועל כמה שאנחנו חזקים. אחרי ארבעה חודשים של ניתוק מהמציאות, חוץ מאפטרים קצרים שבהם ראיתי רק את הטראפיק והמספרים, גיליתי שכל המדינה מכירה אותי. בחמישי בלילה קבעתי עם חברים בשוק מחנה יהודה, ולא הצלחתי להתקדם במטר כי כל שנייה עצרו אותי לסלפי. אנשים אומרים לי, 'ריפאת לי את הנשמה, תודה'. המון אהבה שלא ידעתי להכיל אותה".
אפרופו אהבה, ההורים לוחצים?
"ברור. אצלנו מתחתנים נורא צעירים, שבעה מתוך עשרת האחים כבר נשואים, אחותי עם עשרה ילדים ואחי עם שבעה. בגיל 23 התחלתי לצאת לדייטים, שידוכים, פגשתי עשרות בחורות. בשנתיים האחרונות זה פחות קורה, גם מפני שאני רוצה להתמקד במוזיקה וגם מפני שאני לא מצליח לדמיין שאכיר את אשתי בדייט".
אז איך תכיר אותה?
"רק אלוהים יכול לשלוח לי אותה. הקשר האחרון הוציא לי את האוויר מהריאות. נתתי לה את הסלולרי שלי כדי שתפתח את כל האפליקציות ותקרא את כל ההודעות. אני מעדיף שאשתי, בניגוד אליי, תהיה מישהי חזקה ולא רגשנית כמוני. שלא תראה את הרעש והצלצולים, אלא אותי ואת הילדים. הלוואי שאזכה למשפחה גדולה, כמו אצלי. הוריי מאמינים בי ובאים לכל ההופעות שלי, אבל כשלקחתי את אמא לאיזו השקה בתל-אביב והיא ראתה את כל הדוגמניות היא פחדה שהילד שלה ילך לאיבוד. גם אני פוחד".
איך אתה מתמודד?
"כדי להירגע אני נכנס לאמבטיה, ממלא מים, מכבה את האור, שם מוזיקה מרגיעה, כמו שאמא שלי הייתה שמה כדי להירגע מעשרה ילדים, בוהה בתקרה ונושם. בלילה, רגע לפני שהעיניים נעצמות, אני שואל את עצמי מה יקרה אם זה לעולם לא יקרה. אני אהיה ערירי? גימיק שחלף? אז מצאתי לי טריק שמרדים אותי מיד: אני מריץ את התרחישים הכי מפחידים ואז שואל, 'מה יקרה אם הכל יסתדר?' גם זו אופציה, לא?"
אז למה אתה לא נראה לי מאושר?
"עכשיו, אחרי שנגעתי בהצלחה ויש לי חצי מיליון עוקבים והאלבום בדרך, מפריע לי שהסיפור הוא משה כורסיה. הייתי רוצה להרגיש שאני שליח של טוב, אני מחפש איך הכישרון שלי יכול לתרום לעם ישראל. רק כשאבין את זה אתחיל ליהנות".
smadarshirs@gmail.com
