טונה, למה אתה לא נוהג להתראיין?
האמת שיש סיבות לזה שאני לא מתראיין בדרך כלל. אני תמיד עושה משהו, ביצירה או בהופעה או במנוחה מהן. זה סדר העדיפויות שלי, ולא דחוף לי לדבר את זה. פעם, כשהייתי מתראיין יותר, הייתי מרגיש מרוקן אחר כך. כאילו אני נותן משהו, אבל לא מקבל בחזרה. יכול להיות שהמראיינים לא היו בראש שלי, יכול להיות שאני לא הייתי מוכן, או שילוב של השניים. אין אמנים או מפורסמים שלא רוצים במה, אז התמורה שהם נותנים היא ש"יערכו" אותם. עליי זה לא מקובל לרוב. אני כן מסכים שזה לפעמים מייצר מרחק שהייתי רוצה לפצות עליו. והנה ההזדמנות.
בטקסטים שלך אתה מוציא הרבה החוצה, אבל לפעמים התחושה היא שאלו יותר כותרות, פחות ירידה לפרטים.
אני לא פורט כדי לפרוט. אם המוזיקה מבקשת שאני אפרוט, אז אני זורם איתה. אני שומע בין השורות של השאלה משהו יפה דווקא, שרוצים להכיר אותי עוד - ואני אוהב את זה.
6 צפייה בגלריה
"יכול להיות שהמראיינים לא היו בראש שלי, יכול להיות שאני לא הייתי מוכן". טונה
(צילום: דודי חסון)
כי ראיונות הם מעין שיח עם הקהל. הזדמנות של אמן להיחשף, לאו דווקא דרך האמנות שלו.
אנחנו חיים בעידן שבו אני ואתה נשוחח שלוש שעות בפודקאסט, ואז מישהו ייקח ארבע שניות ויהפוך את זה לסרטון טיקטוק או לכותרת באתר. ואז זה לא שיח - אלו תגובות. בשיח אתה בהאזנה, אתה נותן מקום להבין מה הדעה של הבן אדם שמולך. תגובות זו שיחה חד-צדדית, כל אחד זורק מה שהוא רוצה להגיד על השני ואין בזה תועלת.
בתקופת הקורונה הייתי ראש החנית בשיח. מי שעקב אחריי ראה שהייתי כמו אחרון הטוקבקיסטים כי היה לי חשוב לדבר ולהשמיע קול שלא נשמע. אם יש לי משהו להגיד שיתרום או יעזור או יעשה משהו - אני אגיד אותו הכי חזק, אם זה בשיר או בראיון. אני צריך להרגיש את זה באמת ולא להגיד כי מחכים שאגיד או בשביל לרצות מישהו.
בשביל לעשות מוזיקה אתה לא יכול להיות ב"אני"
כשאני כותב שיר אני לא מחפש את ה"עכשיו אני אגיד את דעתי כדי שיכירו אותי", זה יותר מדי "אני" בשבילי. יש לי המון שירים פתוחים, וכאלה שלאו דווקא פתוחים ומספרים איזשהו סיפור איך שבא לי לספר אותו. אני מחליט. אלו החיים שלי ואני מביא מה שאני מרגיש. לפעמים אני מרגיש שאני נותן הרבה יותר מדי מידע. תחשוב כמה ראפ יש באלבום האחרון שהוצאתי, תחשוב כמה מילים, כמה סאבטקסט, כמה זה חשוף. אני נותן לאנשים להיכנס לי לצלעות, זה לא ממש נעים, אבל האמנות רוצה את זה.
הז'אנר הזה היה מקופח יותר מהמזרחית, יכול להיות שבצדק כי לקח לו זמן להתגבש, אבל באמת היו עליו דעות קדומות. לא רצו להשמיע אותו, וחיינו את זה בסצנה שלנו המון שנים. בעבר זו הייתה בדיחה להיות ראפר או לעשות את המוזיקה של השחורים האמריקאים פה, בישראל"
ההצלחה שלי היא מסע
והמסע הזה עוד ממשיך. טכנית אני על הבמה מגיל 16 ופרצתי לתודעה בגיל 31, מאז עבר עשור.
מבסוט מהדרך?
מאוד. כולי התפעלות. אי-אפשר לדמיין את מה שקרה. אני בדיוק עובר על חומרים ארכיוניים בשביל דוקו שעושים על ההיפ הופ. אני ממש רואה את הדרך מול העיניים. כל מה שקורה בחוץ, וזה שזה מביא פרנסה ושיש הארה מהקהל - זו ברכה וזה המון, אבל אני בהתפעלות מהדרך האישית של עצמי ושל החבר'ה שאיתי. זה מקצוע מסוכן. בשביל להיות טוב התפתחתי מאוד אישית.
בתחילת הדרך לא הייתי יכול להוציא אלבום עם משקל כבד כמו "ראפ מטורף"
באלבום הראשון - וזה מצחיק להגיד את זה בפרספקטיבה של היום - היו המון חומרים חזקים לאותם הרגעים. "י"א 2", הסינגל הראשון מהאלבום השני שלי, זה שיר הארדקור. אני מקשיב לאותו הרגע. לא יכולתי לעשות אלבום כמו "ראפ מטורף" באותם הימים כי לא היו לי את הכישורים להגיע למוזיקה הזאת ברמה שאני מבסוט ממנה.
תחום הזוגיות זה תחום שעברתי בו מסע ותהליך מדהימים. יש לי הרבה לתת אבל זה לא דחוף לי, אני לא חייב. בזמן הנכון, אנחנו נמצא האחד את השני. יש לי אמונה כזו. אמיתית" בנות מתחילות איתך? "כן. לפעמים במסווה, לפעמים בישירות מוגזמת"
אני תמיד מקשיב לטבע, מה אני יכול לעשות שיביא אש וניצוץ, שידליק אותי. משהו שאני שוחה בו ויכול לחדש איתו. אז אני תמיד בודק גבולות. עכשיו יש לי יותר אוזניים, אז יש גם יותר מקום לשחק, אבל יש גם מה להפסיד. זה בלאנס כזה. אני פשוט מקשיב לרגע, מה הכי כיף עכשיו לעשות, מה הכי מרגש אותנו - ואת זה נעשה. אין לזה חוקים. זה יכול לבוא נעים ורך וזה יכול לבוא הארדקור. זה יכול גם לבוא יחד.
ההצלחה תפסה אותי מוכן
כלומר, הכי מוכן שאפשר להיות לדבר כזה שאף אחד לא יכול להיות מוכן אליו. איזה מזל שזה קרה בגיל 31, ולא כשהייתי טרלולון צעיר. יכולתי ליהנות מזה, לשמור על זה, לראות מה חשוב ולא להתפזר. אני בר-מזל שגם בתקופות הצעירות שלי היו לי במה, מיקרופון וכמה חבר'ה שזה עניין אותם בסצנה שלנו.
אם ההצלחה הייתה מגיעה קודם, נגיד בגיל 25, אולי היית במקום אחר היום?
בטוח שהייתי במקום אחר היום. זה קרה בדיוק כשהייתי מוכן. אני לא מסתכל על זה כעל עיכוב. זה המסע שלי, ככה הוא היה צריך להיות, וברגע שהייתי מוכן לחוות את הדבר הזה ולהחזיק אותו - הגעתי אליו והוא הגיע אליי.
בעקבות ההצלחה, האם אתה מרגיש צורך לרצות את הקהל שלך?
"אני לא יודע אם אני חף מזה לגמרי, כי אני בן אנוש, אבל אני לא חושב שזה הכוח המניע בשום צורה. למזלי, כשאני יוצר אני לא מחפש את האישור. אני מחפש מה מגניב אותי. כיף שיש אנשים שאוהבים, שמתחברים, שמקשיבים, אבל אני לא מחפש את זה. אני תמיד מאתגר את זה, הולך אחרי המצפן של עצמי וזה מה ששומר עלינו לעשות מוזיקה שעדיין אפקטיבית במשך כל העשור הזה".
ויש גם את סכנת ההתמסחרות שמרחפת מעל אמנים מצליחים.
"אני לא מרגיש כמו אמן מסחרי בשום צורה, אבל בכל יש מסחר, זו לא קללה מבחינתי. אנחנו נעשה גם דברים שנקראים ממוסחרים אם נרגיש שזה מתאים וכיף לנו ומשרת אותנו, שאנחנו לא עושים משהו בשביל לקבל. אנחנו לא חושבים מה אומרים, האם זה ממוסחר או לא. אנחנו רוצים ליהנות, זה החוק".
המשימה שלי בחיים זה בלאנס
אנחנו בחודש צפוף מאוד, חגים ואלבומים והופעות ועניינים, אז הכל מתנקז לעבודה. אבל אנחנו מוצאים בלאנס בין עבודה סוחפת, תובענית וקשה - לבין למצוא את הקרקע בין הגבהים האלה. אני משתפר בזה.
מתי בפעם האחרונה ישבת במסעדה?
"בשבוע שעבר. אתה יכול למצוא אותי במסעדות מדי פעם".
אני לא נגד מכוניות יפות או שפע או דברים שעושים טוב לאנשים
לא אעשה משהו בשביל ה"שופוני", בשביל שיראו שיש לי. זה בא מחוסר, מאגו. אני משתדל לא לעבוד משם. נניח שהייתי רוצה מרצדס וזה היה החלום שלי מגיל קטן, לא הייתי מונע מעצמי כדי שלא יגידו "עלה לו". אם בא לי לגור איפשהו או לקנות רכב מסוים, וזה מהלב שלי - אני לא רואה בעיה. אם אני עושה את זה כדי להרשים מישהו - אז אני מרחם על עצמי.
אתה מרגיש את ההצלחה בכיס – אתה גם שר על זה. בטח יש פער כלכלי עצום בין איתי של גיל 25 לאיתי של היום. אתה יודע להתמודד עם זה? יש אנשים שמרוויחים המון ומאבדים הכל ברגע.
"זה תחום מעניין, אבל אני מודה שבגלל שאני ביצירה, עוד לא נכנסתי לעומק כדי להבין אותו. וזה תחום שאני צריך להבין כדי להתמודד. אני מסכים שיש מין 'סטלה' שנעלמת כשאתה כבר לא בהישרדות כלכלית, אבל אני לא יודע אם אני מה שחושבים שאני בתחום הזה".
מה חושבים?
"אני לא יודע מה אתה חושב, כמה כסף. בתחושה האמיתית שלי, אני לא בהישרדות כלכלית וזה עושה משהו למוח שאתה לא מחפש מאיפה שכר הדירה. זה לא שהצלחנו וזה קרה מיד, זה תהליך איטי, שעדיין קורה, שאנחנו לומדים לקבל. יש המון הזדמנויות לכסף שלא לקחתי. אני מאמין שכסף זה סימפטום של הסטייט אוף מיינד שלך בכלל. אני לא מודאג. אני מאמין בשפע, מברך על מה שמגיע, יודע שהלב שלי יוביל אותי ויגיד איפה ומה לעשות איתו".
אחרי המופע המשותף עם רביד פלוטניק בראשון-לציון בכיתי שבועות על הספה
בחיים לא ראיתי אנשים כותבים דברים כאלה על שום דבר. אני חושב שזה בגלל שזה היה מופע משותף. היה רגע כזה, שכולם היו יכולים להתרגש יחד. זה היה הדבר, הרעיון, ההיפ הופ, חגיגה של משהו, של ביחד. אני מודה שקראתי כל מה שהצלחתי להגיע אליו ולא הפסקתי לבכות, גם אחרי המופע.
יהיה עוד מופע משותף עם רביד פלוטניק? "הלוואי. הרבה דברים צריכים להסתנכרן כדי שזה יקרה, אבל אין סיבה שלא"
משהו שתפס במיוחד?
"המשותף לכל התגובות האלה זו העוצמה, עוצמת ההתרגשות והחוויה של אנשים זה לא משהו שהכרתי. הגובה של הרגשות והניסוחים המאוד-מפורטים, מכתבים ממש ארוכים של החוויה שאנשים חוו, זה היה ממלא ומפעים ומפתיע".
יהיה שוב?
"הלוואי".
תלוי בך, לא?
"הרבה דברים צריכים להסתנכרן כדי שזה יקרה, אבל אין סיבה שלא. לא רוצה להדליק סתם".
היום אני לא יכול להגיד שאני אנדרדוג
אבל כל מי שהרים מיקרופון ועשה ראפ היה אנדרדוג, והוא עדיין כזה. זו מוזיקה שיש בה המון אמנויות לחימה. מוזיקה יותר קשה, פחות מלודית, פחות נחמדה, פחות מנומסת לרוב, יותר בוטה ואוונגרדית. היא תמיד תהיה קצת אנדרדוג, גם כשהיא פופולרית. יש לי עדיין משהו אנדרדוגי בכריזמה.
הז'אנר הזה היה מקופח יותר מהמזרחית, יכול להיות שבצדק כי לקח לו זמן להתגבש, אבל באמת היו עליו דעות קדומות. לא רצו להשמיע אותו, וחיינו את זה בסצנה שלנו המון שנים. בעבר זו הייתה בדיחה להיות ראפר או לעשות את המוזיקה של השחורים האמריקאים פה, בישראל. לקח לזה זמן להתגבש. המסע הזה, שהוא תרבותי ואישי, יש בו איזה ניצחון של האנדרדוג, של הדרך שלנו – לא דרך כתבות או יח"צנים או ראיונות.
זה לא סגנון שהיית יכול לנצח איתו ב"כוכב נולד" או ב"הכוכב הבא".
לא. בדיוק. בגלל זה זה האנדרדוג, אתה עושה דרך אחרת, אתה צריך לחתוך את המטריקס. אם אתה ראפר, צריך להרים מיקרופון ולחתוך את האוויר, זה קונג-פו.
אני עף על גיל 41
עברתי לא מעט משברים בחיי והיום אני במקום הכי טוב, נעים וכיפי שהייתי בו. והכי בריא. יש לי עכשיו מספיק כלים כדי ליהנות, ליצור, לחשוב ולחיות. אני מרגיש בשיא ושיש עוד לאן לצמוח. אני עובד במה שאני אוהב ואין לי באמת גיל, זו התחושה.
להוציא שני אלבומים יחד זו חגיגה
אם כולם מפציצים ויורים טילים - גם אני מפציץ. לא רציתי לשים פוקוס על שיר אחד, רציתי שיהיה לך כיף, שתחווה שפע ותאמין בו, שתהיה חגיגה בתוך כל העצב הזה והבאסה. שתהיה מופתע, שתגיד "וואו! מאיפה להתחיל?" אלה שירים שכל אחד קיבל מאה אחוזים של כוונה ולב וזמן.
יכולתם לפרוש את כל השפע הזה על פני שלוש שנים.
שאלה טובה. נכון, אבל הרגשנו שאנחנו יכולים לעשות את הקסם הזה - וזה מה שאנחנו אוהבים לעשות במוזיקה. זו באמת התגובה האמנותית לרוע, לאבל, לשכול.
היה פה כל כך מייאש וכל כך עצוב שהייתי צריך עוגן, פינה שבה כיף, שבה טוב, שבה מבלים, יוצרים ועושים שירים בלי לחשוב. ב"ראפ מטורף" יש הרבה מוזיקה מאיימת קצת, כזו שאפשר היה לשים בסרט אימה לפעמים. אבל אני בא ורוקד על החושך, הוא לא מאיים עליי אם אני הולך עוד יותר פנימה. אם עכשיו מפחיד ועצוב, אני רוכב על זה.
אני מקשיב להמון סוגים של מוזיקה
אחד התחביבים הכי גדולים שלי הוא לעשות "סטים לעצמי". זה נע בין היפ הופ עכשווי להיפ הופ אולד סקול לבין אפרו ביט עכשווי, לבין רוק ומזרחית וסול. אלה התדרים שאני עובד איתם.
"בנות מתחילות איתי? כן. לפעמים במסווה כזה שאני אפילו לא שם לב ולפעמים בישירות מוגזמת כזו, שאתה לא מבין אם זו בדיחה או שאני לא מבין את הסלנג"
אני מת ללמוד לבשל
אני עובד בתחביב שלי מהילדות, אז אין לי ממש תחביבים אחרים. לא משעמם לי, כי אני כל הזמן יוצר דברים, בלי הפסקה. כשאני לא עושה את זה אני פשוט נח, זה תחביב. לנוח, לחשוב, לקרוא, ללמוד, לחקור את עצמי, להחלים מטראומות עבר.
תואר "הרווק הנחשק"
זו בחירה מרגשת. מפתיעה, משעשעת, מביכה.
היית רוצה להשתחרר מהתואר רווק?
תראה, יש רצון למצוא נחלה, אבל אנחנו בראיון בעיתון, אני לא רוצה להישמע כאילו זה הצורך או הרצון שלי. תחום הזוגיות זה תחום שעברתי בו מסע ותהליך מדהימים. יש לי הרבה לתת, אבל זה לא דחוף לי, אני לא חייב. אני יודע שבזמן הנכון, אנחנו נמצא האחד את השני. יש לי אמונה כזו. אמיתית. זה כמו שיר, אתה לא לוחץ. אז אני רגוע, אני כן בחיפוש, אבל טוב לי ואני ברוגע.
בנות מתחילות איתך?
מתחילות איתי? כן. לפעמים במסווה כזה שאני אפילו לא שם לב ולפעמים בישירות מוגזמת כזו, שאתה לא מבין אם זו בדיחה או שאני לא מבין את הסלנג.
בקיצור אתה בחור מחוזר.
ברוך השם.
אתה מרגיש נחשק?
אני אפילו לא יודע מה זה אומר. אם הייתי מרגיש נחשק, איך זה היה נראה? זה לא משהו שאני חושב בראש על עצמי, אבל האם אני מרגיש את זה? כן, אני מרגיש את זה. אני יודע מה אני מציג החוצה, מה האנרגיה, מה הווייב. זה חלק מהכיף, חלק מהמוזיקה.
הסטייל שלי הוא חלק מהאמנות שלי
הרבה שנים מרדתי, גם כי לא היה לי כסף לקנות בגדים וגם כי לא היו בגדים במידה שלי שאהבתי. לא רציתי ללבוש את הבגדים ה"המוניים", את החולצה שיש לחבר שלי. לא ידעתי כל כך מה לעשות עם זה, אז שמתי טי-שירט וג'ינס, זה שירת ושימש אותי וגם פרצתי ככה. אבל בתור הבן אדם, האמן והיוצר, בתור מישהו שנמצא על במה, היה רגע שהקשבתי לגוף שלי ואמרתי שבא לי לעשות משהו, בא לי להיראות כמו המוזיקה או כמו שהנשמה שלי מרגישה כרגע. התחיל חיפוש, בחיפוש הזה פגשתי את דורין אטיאס ומצאנו שפה שמתאימה לנו. היא גאונה. יחד מצאנו משהו שהוא חלק כבר מהיצירה, מהשירים, מהמופע, זה כבר חלק ממני. זו האנרגיה שאני מביא איתי, ויש תמיד מסר. זה אף פעם לא סתם.
בייבי טונה
אתה רוצה להיות אבא?
כן. אני אהיה אבא ברגע המדויק. כמו עם המוזיקה, הדבר הנכון יגיע בזמן הנכון.
