בארבע וחצי לפנות בוקר מאור בוזגלו חוזר הביתה אחרי ליל עבודה במקצוע הכבר-לא-כל-כך-טרי שלו - די-ג'יי. שעה וחצי אחר כך, רק שש בבוקר, הוא כבר בדרך לחיפה, מסיע את הבן שלו לאימון כדורגל. אם צריך רגע אחד שמתמצת את החיים החדשים שלו - כנראה שזה הרגע הזה: מצד אחד חיי לילה, מועדונים, קהל ומוזיקה, מצד שני אבא פעיל, בעל נוכח שיודע טוב מאוד שהמשפחה היא זו ששומרת לו על הבלאנס.
האיזון הזה הוא אולי כל הסיפור. כי בוזגלו, מי שהיה במשך שנים אחד השמות הכי גדולים בכדורגל הישראלי, כבר לא חי לפי הלו"ז המוכר של ספורטאי מקצוען. אין אימון בוקר, אימון ערב, חדר כושר, משחק בשבת, עוד קבוצה, עוד פציעה, עוד כותרת ספורט. אחרי הפרישה ותקופת דיכאון לא פשוטה, הוא היה צריך להמציא את עצמו מחדש. וזה, מתברר, לא היה פשוט.
"בשנה הראשונה אחרי הפרישה היה לי מאוד-מאוד קשה", הוא מודה, "אתה חי כל כך הרבה שנים במין סיסטמטיות כזאת - אתה קם, אוכל ארוחת בוקר, הולך לאימון, חוזר, הולך לחדר כושר. הכל למען חלום מאוד מסוים. ואז אתה מגשים את החלום שלך, וזה לא מספיק. אתה רוצה להגשים עוד חלום ועוד חלום, ואתה נכנס למין טירוף כזה. כל החיים אתה רודף אחרי דברים".
לתוך הוואקום שאחרי נכנסה המוזיקה. בהתחלה כתחביב, אחר כך כמקום מפלט, ובהמשך כקריירה שנייה שמצליחה להדליק בו משהו שהוא חשב שכבה עם הפרישה. בזמן שחלף מאז, בוזגלו הספיק להקים לייבל מוזיקה (Backstage), שבו כבר חתומים אמנים בינלאומיים מכל העולם, וגם סוכנות (TECH ME IN), שמייצגת אמנים וסוגרת הופעות בארץ ובעולם.
"את עולם המוזיקה למדתי מאפס", הוא מצהיר, "הייתי צריך ללמוד את הדברים הכי בסיסיים. הלכתי למקום שהרים המון גבות, והוא הולך ומרים עוד יותר גבות. אני עכשיו ממש אול-אין במוזיקה. אני באמת נוגע בהמון דברים, אני גם יזם, יש לי עסקים, אני משקיע בכל מיני עולמות, אבל אם יש משהו שפשוט שאב אותי פנימה, זו רמת התשוקה שלי למוזיקה".
אז על מה הביקורת?
"קודם כל, הביקורת יכולה להיות מוצדקת. לא באתי מהעולם הזה, בטח לא מהרחבה. הייתי ספורטאי עילית שחי ונושם כדורגל. הכל היה סביב הספורט - אורח חיים בריא, ספורטיבי, קם בבוקר בשביל לנשום את האוויר של הכדורגל. ופתאום אני בא משום מקום, ועל הדרך גם לוקח עבודות מאנשים שנמצאים שנים בתחום. אבל זה עוד יותר מדליק אותי, הרמת הגבה, הזלזול, זה שאנשים אומרים ‘מה הוא עושה? אני רוצה לראות מה הוא עושה’, ואז הם באים להופעות שלי ורואים באמת כמה שאני משקיע”
השם מאור בוזגלו עוזר? פותח דלתות?
"מן הסתם, השם שלי הלך לפניי. אבל עכשיו, כדי להישאר שם, לא יעזור כלום, אתה צריך לעבוד מאוד-מאוד קשה כדי להישאר בסטנדרט שלך".
"אני לא קשוח בכלל. אבא שלי, אחרי שהייתי כובש שלושער, היה גורם לי לבכות כי שאל למה לא כבשתי את הרביעי והחמישי. אני תמיד מסתכל מהזווית של הילדים"
בשנה האחרונה הוא הלך צעד נוסף כיזם וכאיש חיי לילה, ורכש את "ג'ומה", לאונג'-בר כשר ברחוב רוטשילד בתל-אביב. "אני בן אדם שאוהב כן לקחת סיכונים. מהרגע הראשון שדרכתי במקום, גם בתור בליין, היה לי איזה מין חיבור כזה עם המקום", הוא מספר.
"בכל דבר שאני נכנס אליו, אני נכנס ב-100 אחוז מחויבות. זה גם מאוד קשר אותי לסגנון החיים שאני חי בשנים האחרונות. הכל התחבר בצורה מושלמת. זה כמו מערכת יחסים, שמתחילים הפרפרים ואז אתה אומר טוב 'יאללה, בואו נראה איך אנחנו נטפח את זה. האמת היא שיש לי ניסיון במסעדנות, גם לפני 15 שנה הייתה לי מסעדת סושי. היום אני פשוט יותר בשל, ואני חושב שזה המקום המושלם שיש בו הכל: גם את האוכל הטעים ביותר בארץ לדעתי, ואני משתדל להיות אובייקטיבי, וגם האווירה והפארטי. בודדים המקומות שקיים בהם הדבר הזה. ממש בילוי מושלם".
נשיקה בכל יציאה מהבית
ההשוואה לכדורגל חוזרת אצל בוזגלו שוב ושוב. גם כאן יש קהל, גם כאן יש ביצוע, גם כאן יש רגע אמת. רק שהפעם, במקום רחבת דשא, יש רחבת ריקודים. במקום יציע, לפעמים יש קהל קטן - וזה דווקא מה שמרגש אותו.
"אני יותר אוהב את האירועים האינטימיים של ה-60- איש. אנשים לפעמים לא מבינים את זה. אני באתי מ-40, 50, 70 אלף איש, ופתאום ה-50 הם אלה שנוגעים בך. לשים את העמדה על הרצפה, בגובה העיניים של הבליין, ולשלוט בעוצמה, במהירות ובריקוד של אותו אדם, זה מרגיש הפריבילגיה הכי גדולה שיכולה להיות בעולם".
ולמרות החיבה לאינטימי, בסוף החודש הוא ינגן עם הוגל, די-ג'יי צרפתי מפורסם, בהופעה בלימסול, מול קהל של עשרת אלפים איש.
בסוף, מדובר בעבודת לילה, רחוק מהבית. אתה בעל, איש משפחה, איך זה מסתדר?
“זו עבודה בלילה, אתה פוגש כל מיני אנשים עם סמים ועם אלכוהול, אפשר להגיד את זה ככה כמו שזה, ואתה צריך לדעת להתמודד גם עם הדברים האלה. אתה רואה הרבה אנשים שהם בסיטואציות לא נוחות. באים ונוגעים לך בפנים, מחבקים. אני הולך עם מאבטחים, כדי לשמור".
על עצמך? ממה?
"מהכל. לפעמים אנשים לא שולטים בעצמם".
תן לי דוגמה למקרה שקרה.
"בא איזה מישהו ותפס לי את הפנים. עכשיו, זה לא מרוע, זה מחיבה. אבל אם זה היה מישהו אחר, פחות סבלני ממני, שלא היה לוקח נשימה, זה היה יכול להתפתח במהירות לאיזו קטטה. אני חושב שאני יודע להתמודד בסיטואציות כאלה. יש לי המון ניסיון גם בתור שחקן כדורגל. צריך נשימה אחת לפני שמגיבים. והמאבטח הזיז אותו".
"אני מייצר כסף וגם מירן מייצרת כסף, ברוך השם שום דבר לא חסר לנו, אני קורע את התחת, ומירן קורעת את התחת. ואנחנו לא מתנצלים, וגם לא מתעצלים. אותי חינכו שלא משנה כמה כסף יהיה לנו, בסוף המשפחתיות והזמן עם הילדים - הם שווים יותר מהכל"
ואיך מירן מכילה את העולם הזה, את השעות הלא-שגרתיות?
"אני יכול לתת את כל הקרדיט פה למירן, כי גם בקטע הזה אני בר-מזל. אם הייתה לי אישה שלא הייתה נותנת לי את ברכת הדרך, או לא הייתה מקבלת את המשבר הזה שחוויתי, אז זה פשוט לא היה קורה. לא הייתי מוצא את עצמי מחדש.
"רוב הלילות אני לא בבית. איזו אישה הייתה מסכימה לדבר כזה? צריך לשאול אותה. אני חושב שאני לא נותן לה סיבות לדאוג. להפך, נותן לה סיבות לסמוך עליי".
הוא מדבר עליה בהערצה כמעט מוחלטת. “מירן זו אישה של פעם בחיים, זו לא אישה רגילה. זאת לא אישה שנמצאת רק במטבח. היא גם קרייריסטית וגם בזכות עצמה, היא התפתחה ומשפיעה על המון-המון אנשים. כשאני הכרתי את מירן, היא לא הייתה מדברת, לא הייתה מוציאה מילה, ופתאום אתה רואה אישה שהיא חזקה, והיא הוגנת, והיא עושה כל כך הרבה טוב. באמת אין לה טיפה אחת של רוע. לכל מקום שאני הולך היא סוג של קונצנזוס".
הם מכירים 18 שנה, נשואים 16. הורים לשני זוגות תאומים: מיילי וריי בני ה-14, ושיין ולאיו בני ה-9. בעולם שבו זוגיות מפורסמת הופכת מהר מאוד לחומר גלם לכותרות צהובות, הנתון הזה לא מובן מאליו. "הייתי טיפוס לא פשוט בהתחלה", הוא מודה, "היה לי פתיל קצר. ולאט-לאט אתה מבין איך להגיב לסיטואציות. אתה מבין שברגע שקיבלת בחירה שזה הדבר הנכון לעשות, ואתם בשלים לעשות משהו במשותף ולהקים משפחה, אז צריך הרבה ויתורים, הרבה כבוד. בנינו לעצמנו במהלך השנים חוקים ותנאים משלנו. לא הולכים לישון בכעס, כשיוצאים מהבית חייבת להיות נשיקה, כי אנחנו לא יודעים מה יהיה. אנשים יוצאים מהבית ולא חוזרים. פתאום כל הדברים האלה מקבלים פרופורציה ומשקל מסוים".
גם ההתקרבות של מירן לדת הפכה לחלק בלתי נפרד מהבית שלהם. מאור אומר שאם זה היה הפוך, אם הוא היה זה שמתחזק והיא לא - זה כנראה היה קשה יותר. "אין מה לעשות, האישה היא המרכז של הבית, והיא מושכת לטוב ולרע את כל הדברים. השבת נותנת לנו כוח לבוא לשבוע שאחרי באנרגיה מסודרת. היום אני לא עובד בשבת".
זה משהו חדש?
"בשנה הראשונה שלי כדי-ג'יי, לפני חמש שנים, קיבלתי איזה גיג מאוד מעניין בשישי בלילה, אמרתי: 'אני לא יכול לוותר על זה בשלב הזה של הקריירה'. אני זוכר שהילדים היו קטנים, סיימנו קידוש, הרדמתי אותם במיטות, והייתי צריך לצאת מהבית כדי ללכת לנגן. הייתה לי תחושה של מועקה, מהקשות ביותר שחוויתי. חוויתי פציעות, גרתי לבד בלי ההורים בתור ילד, וזה היה קושי מהגדולים שחוויתי. לא הצלחתי לנשום. חזרתי בחמש בבוקר ואמרתי: אני לא עובד שוב בשישי-שבת. לא לוקח כלום. לא משנה כמה כסף יציעו לי".
בן במכבי חיפה
מאור, בעצמו דור שני לשחקני כדורגל, לצד אחיו – אסי, אוהד ואלמוג - מצמיח בביתו את הדור השלישי של משפחת בוזגלו בכדורגל הישראלי – הבנים ריי ולאיו. כמי שגדל בתור "הבן של", והפך את אביו ל"אבא של", הוא מודע היטב למחיר ולקושי.
"הילדים שלי ילדים מאוד-מאוד מוכשרים, אבל ברור שלא יהיה להם קל. כשאתה בא ממשפחה מאוד מתוקשרת, תמיד יש כל מיני הערות. מההתחלה ידעתי שהם לא ילקקו דבש. בסוף, אני אומר לעצמי: הילדים הם בזכות עצמם. להיות 'הבן של' זה הרבה יותר מורכב. זה תמיד משקולת על הרגליים, תמיד יהיו אחריות והשוואות. לא תמיד זה בריא. אבל אין מה לעשות, הילדים צריכים להתמודד עם זה היום".
אתה קשוח איתם יותר ממה שהיו קשוחים איתך?
"אני לא קשוח בכלל. אבא שלי, אחרי שהייתי כובש שלושער, היה גורם לי לבכות כי שאל למה לא כבשתי את הרביעי והחמישי. אני תמיד מסתכל מהזווית של הילדים. מה שאני חוויתי כילד - היום הילד שלי לא יחווה. הוא חווה דברים שהם עוצמתיים פי 10. הרבה מאוד תוכן והרבה מאוד אינפורמציה שנכנסת במהלך היום. האימונים השתנו, האינטנסיביות עלתה, הכדורגל הפך להיות יותר רובוטי וטכנולוגי. אני לא חושב שכאבא אני צריך לבוא ולהוסיף עוד כובד על הראש של הילד. אני בא ממקום של 'אני אבא. אני פה איתך, לטוב ולרע. טעויות זה חלק מהדרך'".
"אני הולך עם האישה. מה שהיא אומרת מצביעים. אני יכול להגיד לך שלא הייתי מצביע שנים, רק בשנים האחרונות. לא מעניין אותי פוליטיקה, לא מעניין לא ביבי, לא זיבי, מבחינתי את הכנסת אפשר לסגור"
השנה קיבלה המשפחה החלטה גדולה: הבן ריי יעבור לאקדמיה של מכבי חיפה, בתנאי פנימייה. "עקבו אחריו בחצי השנה האחרונה והחלטנו לעשות מהלך ולשלוח אותו לאקדמיה בחיפה. אחרי שראיתי ועשיתי סיור במתקן, זה הכי קרוב לאירופה. המעטפת שהם נותנים לילד היא מטורפת. הוא עוזב ביום ראשון, חוזר רק ביום חמישי, ואז בשבת משחק. זו פרוצדורה".
ואיך מירן מקבלת את זה שהוא לא יהיה בבית?
"מירן גמורה מזה. היא עוברת תקופה לא פשוטה עם עצמה, המון בכי. איך יהיה, מה יהיה. ואני המקליל. אומר לה: 'יהיה בסדר, אל תדאגי'".
רוב הציבור בישראל הכיר את מאור מהכדורגל, אחרים הכירו אותו בסדרת הדוקו-ריאליטי המשפחתית – "הבוזגלוס", שהפכה אותם למותג, תופעה, בית פתוח לצופים, מקור בלתי נגמר לכותרות.
10 צפייה בגלריה
“ייאמר לזכות כל המשפחה שלנו שאנחנו במציאות בדיוק כמו שאנחנו בטלוויזיה". הבוזגלוס בהרכב מלא
(יחסי ציבור)
"בפעם הראשונה שעלה הרעיון, זו הייתה אמורה להיות רק סדרה אינטרנטית", הוא נזכר, "והאמת שלא רציתי, כי הייתי מאוד קנאי לפרטיות שלי. לא רציתי להכניס יותר מדי מצלמות הביתה. ככה זה ספורטאים, לימדו אותנו שעדיף כמה שפחות למשוך תשומת לב. בסוף, כמו כל דבר שאני עושה, אמרתי ‘יאללה’. וה'יאללה' הזה הפך להיות 'יאללה' של עשר שנים, שבהן המצלמות הן חלק בלתי נפרד מאיתנו".
החשיפה עשתה טוב?
"זה חשף אותי לקהל שמעולם לא הייתי נחשף אליו בכדורגל. כמה שאתה חושב שהכדורגל הוא הכי מעניין, אתה נמצא בתוך בועה של 3 אחוז רייטינג, זה לא מעניין אף אחד. זה היום-יום שלך ואתה חושב שזה בממדים עצומים, ופתאום אתה יוצא החוצה ואתה רואה קהל של אנשים מבוגרים שמכירים אותך מ'הבוזגלוס'".
כשמצלמים דוקו-ריאליטי משפחתי, יכולה להיווצר מתיחות, עם ההורים, עם האחים.
"בגלל שאנחנו מאוד פופולריים, וכל אחד מינף את עצמו במהלך השנים והלך לכיוונים מסוימים, תמיד מרגיש שאנחנו צריכים לתת דין וחשבון על משהו שקורה על הדרך".
בשנה האחרונה אוהד דיבר לא מעט על ההתגלות שחווה, קורא לעצמו משיח ומשה רבנו. מה דעתך על זה?
"לפעמים אני שומע אותו מדבר ואני אומר: 'מאיפה כל הידע הזה?' ברור שגם אני מאלה שמרימים גבה ואומרים: 'טוב, מה קורה לך? אולי משהו לא בסדר'. אבל מצד שני, מה אני אעשה? אם הוא אומר שזה משהו שהוא חושב, אני לא רוצה לייצר תחושה שאני מפקפק".
אבל זה גם נשמע מוזר.
"זה לפעמים מרגיש לי מאוד מגוחך, ולפעמים מרגיש לי וואו, מה הוא אמר? יש פה דברים מעניינים".
ואיך אתה עם אסי?
"לא אגיד לך שאנחנו כל שישי ביחד, אבל במפגשים מסוימים נפגשים, מדברים וצוחקים. מערכת היחסים שלי עם האחים שלי תמיד הייתה טובה. אנחנו יכולים לא להיפגש בתדירות גבוהה, כי כל אחד בחיים שלו, אבל כשאנחנו נפגשים אנחנו אותם אחים שטותניקים שעושים דברים ביחד כמו ילדים בני שבע".
היו שנים שהייתה מורכבות ביחסים בין מירן לעדי, אשתו של אסי. זה קיים עדיין?
"זה לא היה ברמת המורכבות כמו שזה נראה כלפי חוץ. כמשפחה ידענו איך לווסת את זה וידענו איך להתייחס לזה בצורה מתאימה. אבל אתה יודע שזה גדל לממדים עצומים, אז כל פעם אנחנו צריכים להגיב למשהו מסוים ואז זה יוצר עוד יותר באזז שלא רצינו ואז תגובה אחרי תגובה. עברנו תקופה מאתגרת, לא היה נוח, לא היה כיף, אבל זה משהו כנראה שהיה צריך להיות. אני חושב שיחסית למשפחה, גם הגיסות, כולם בקשר טוב. לא עכשיו אחד בתחת של השני, אבל בקשר טוב".
בשנה שעברה הוריו, חני ויעקב, החליטו לעזוב את ישראל ולעבור לפורטוגל, אחרי תקופה ארוכה שהרגישו שהם צריכים שקט מכל הבלגן בארץ. בשבוע שעבר הם חזרו הביתה, לראשון-לציון. "אני חושב שזה נתן המון. המון אוויר, לא יודע איך להסביר את זה. הם חוו פה המון קושי אחרי 7 באוקטובר, אבא שלי לקח את זה מאוד קשה. הוא מאוד מחובר לפוליטיקה, בניגוד אליי, והיה במבוי סתום עם עצמו לגבי איך דברים מתנהלים. ואז, כשהוא קיבל החלטה לעזוב, אמרתי להם, 'למה לא, לכו, זה יכול לעשות לכם טוב'. אבל הפוליטיקה לא ברחה ממנו גם שם. הוא היה קם בארבע בבוקר ועד הלילה שומע רק פוליטיקה וחדשות. אני אצלי לא פותח את הטלוויזיה".
למה?
"אני לא רוצה שישפיעו עליי, שייכנסו לי לראש הדברים האלה. לא מעניין אותי פוליטיקה, לא מעניין לא ביבי, לא זיבי, לא מעניין אותי אף אחד, מבחינתי את הכנסת אפשר לסגור. זה עולם שרחוק ממני".
תכף יהיו בחירות.
"אני הולך עם האישה. מה שהיא אומרת מצביעים. אני יכול להגיד לך שלא הייתי מצביע שנים, רק בשנים האחרונות".
אז למי אתם מצביעים?
"ביבי. כן, לא יודע, אני חושב שאין גם מישהו שיכול להחליף את הדבר הזה. כל בחירות עושים איזה קמפיין ואז זה שמועמד אומר 'אני איכנס, אני אעשה ככה', תמיד זה מצחיק אותי, כי ברגע שהוא יושב בכיסא, שום דבר לא קורה וכל האשליות האלה שהוא פיתח לכולם לא מתקיימות".
גם ביבי הבטיח ביטחון.
"אני חושב שברמת האישיות, של לדעת איך לנהל את כל הדבר הזה, הוא הכי מתאים. אותי לא מעניין אם קיבל סיגר מחבר, זה שטויות, אומרים את זה כשרוצים להיתקע על הבן אדם".
7 באוקטובר לא היה קשור לסיגר שקיבל או לא.
"אני לא איכנס לך עכשיו לפוליטיקה כי אני לא מבין גדול, אבל ברור שנכשלנו ב-7 באוקטובר, נכשלנו כמדינה. אי-אפשר לבוא ולהאשים אדם אחד. אין לי שום אינדיקציה לבוא ולהגיד לך 'תשמע, אם מישהו אחר יהיה במקומו הוא יצליח', לא, אין לי איזו תחושת ביטחון שמישהו אחר יישב על הכיסא".
אחרי ה-7 באוקטובר כתבת פוסט שעורר הרבה רעש. כתבת “משהו לא מסתדר כאן בשום צורה. זה לא שהם פרצו אלינו עם חלליות או מטוסים בלתי נראים, אלא עם רכבים רגילים, אופנועים רגילים, רגלית! ... זה מחדל עצום ובגידה של מישהו מבפנים!”. אתה עומד מאחורי הדברים האלו?
“אני התכוונתי למשהו אחד ואז פירשו את זה למשהו אחר. אתה מחזיר אותי שלוש שנים אחורה, אני כבר לא זוכר כל כך מה היה”.
משפחה חשופה
בשנה שעברה הגיע לאקרנים הסרט "הבוזגלוס", סרט עלילתי ראשון בכיכובה של המשפחה. הביקורות, איך לומר בעדינות, היו בועטות. אבל מאור לא מתחרט. "זו הייתה חוויה יוצאת דופן. זה עוד משהו שנגענו בו, שלא היה לנו בו ניסיון. בעיניי זו הייתה הצלחה אדירה. עזוב מה אומרים, ויש פה ושם ביקורות, יש כאלה שהתחברו ויש כאלה שפחות, זה לגיטימי. אבל כמעט 200 אלף איש קנו כרטיסים והלכו לקולנוע. זה בלתי נתפס".
כמשפחה יש לכם קהל גדול, אבל יש כלפיכם גם הרבה אנטי. אתה מבין למה?
"במדינה שלנו מאוד קשה לפרגן לאנשים שמצליחים, בכל תחום. וזה גם בסדר שאנשים לא יאהבו. על עצמי לא חוויתי אנטי, לא שמעתי איזה משהו רע, להפך - בכל מקום שאני מגיע אליו אני מקבל אהבה מטורפת. המסר שאני נותן לילדים שלי זה שאנחנו לא נהיה תמיד בטופ או תמיד בתחתית. כשאנחנו בתחתית אנחנו צריכים לדעת להתרומם, וכשאנחנו למעלה - אנחנו צריכים להסתכל לכולם בגובה העיניים".
אני מניח ש"הבוזגלוס", העבודה של מירן ברשת וגם העבודה שלך שידרגו את רמת החיים שלכם.
"אין ספק שזה שידרג. נוצרה סטיגמה שיצירת תוכן זו לא עבודה. אז אני חי עם אישה שהיא כל כולה למען הדבר הזה, וזה כל פעם צובר תאוצה וגדל ומתפתח. אני לא מאמין לפעמים כמה זו עבודה קשה, גם בהיבט הנפשי. כל היום ולהגיב ולהיות על הדברים ולהכיל דברים ולהיות עם העוקבות. מירן היא פשוט טוטאלית".
גם הבת שלך, שיין, נכנסה לעניינים. הסרטון שלה שרה "מישל" חרך את הרשת. לא הייתה לך מעולם התלבטות אם לחשוף את הילדים בטלוויזיה וברשתות?
"לא היה לנו שום חשש. אנחנו משפחה מאוד חשופה, בוא נגיד שלא יודעים עלינו הכל, אבל יודעים עלינו הרבה מאוד. אני חושב שמה שבנה אותנו הכי הרבה אלו לא הדברים המוצלחים והטובים, אלא גם הדברים הפחות טובים, המשברים וההתמודדויות. הילדים נולדו לתוך זה".
העבודה ברשתות קשה, אבל גם מאוד מתגמלת.
"אני מייצר כסף וגם מירן מייצרת כסף, ברוך השם שום דבר לא חסר לנו, אני קורע את התחת, ומירן קורעת את התחת. ואנחנו לא מתנצלים, וגם לא מתעצלים. ולהפך, אנחנו רק רוצים לגדול ולהתפתח. אותי חינכו שלא משנה כמה כסף יהיה לנו, בסוף המשפחתיות והזמן עם הילדים - הם שווים יותר מהכל. תן לי היום את ההופעה הכי מדוברת בעולם או סכומים אסטרונומיים להופעה בשישי בערב, על זמן עם הילדים אני לא מוותר, לא יקרה. זה זמן שלא חוזר. אם מסתכלים על זה לעומק, הכסף פה הוא לא אישיו בכלל, אין ספק שהוא אמצעי, הוא דבר חשוב, וצריך לעבוד מאוד קשה בשביל זה, אין כסף קל".
אז איך אתה מגדיר את עצמך היום? די-ג'יי? מוזיקאי? יזם? כדורגלן עבר? אבא? בעל? בוזגלו?
"לא הייתי מגדיר את עצמי בקטגוריה מסוימת. כמו שלא הייתי רק שחקן כדורגל, הייתי עוד הרבה דברים מסביב, כמו טלוויזיה. גם למקצוע החדש הגעתי יותר פריסטייל כזה, אני לא מקובע, בעיניי אין חוקים במוזיקה, כי אם תשאל את הדור הישן שבאמת למד ובא מהרחבה, יש חוקים מאוד-מאוד ברורים. אבל אני לא אוהב להיות מקובע".
