שבע שעות. זה משך הסיור המרתק של בוקי נאה בין מוקדי הפשע של תל אביב. שבע שעות של סיפורי זוועות על זונות, אנסים, מתאבדים, רוצחים, שודדים וילדה מתה אחת. שבע שעות שאולי היו עוברןת כמו שצריך, אלמלא הייתי צריך להתמודד עם כאב ראש קיים בחסות יום ארוך מדי וכאב ראש עתידי הודות לחבורת יוצאי הריאליטי הכי רועשת בטלוויזיה, "הכפר". שבע שעות, כבר אמרתי?
רגע אחרי שנפלטתי מהמונית בתחנת הכוח רידינג, אני מאלץ חיוך אבל מקלל בלב כמו מלח עם טורט. לא מודע לכך שבעוד כמה שעות אבלה במועדון חשפנות לצד אדם בוגר ואסופת פליטי ריאליטי, ואצפה בלוסי־שם־בדוי מתפתלת על עמוד. באופן שאי אפשר להסביר בלי שתשמעו את בוקי נאה צורח עליכם במיני־מגאפון סיפור אודות השודד הידוע בכינויו "החתול המטפס", היה כיף.
הדבר הראשון שאני שומע כשאני מתקרב אל הכפריסטים הממתינים הוא "שלום, אני אמא סופרנו". כך דניאלה דיגמי, המטריארכית הקשוחה של המשפחה הפרובוקטיבית ומי שזכתה לכינוי המפוקפק בפרק התוכנית ששודר השבוע, תכנה את עצמה במהלך הערב. "זה גועל נפש", היא אומרת לשרוליק זנד הצנום, "ההפקה היתה צריכה לצנזר. אני אמא לארבעה ילדים, סבתא לשבעה. השבוע אמרו עלינו שאנחנו זבל, שאנחנו אלימים, שהילדים שלנו לא מחונכים. אני כמעט נכנסת למסך ותולשת אותם משם מרוב עצבים. 'סבתא, למה אומרים שאנחנו פושעים?', 'למה קוראים לך 'אמא סופרנו?'. אתה מבין? ילד בן שבע שואל את סבתא שלו שאלות כאלה, והכל בגללם".
אמא'לה, בגלל מי?
"משפחת אזולאי, אלא מי?".
האזולאים, ארכי־אויבים של הדיגמים, יגיעו רק עוד כמה דקות, אבל בשלב זה דיגמי עוד לא יודעת את זה. "הם לא פה כי הם מתביישים להראות את הפנים שלהם בציבור", היא מסבירה, "תוך יום אחד, מ־400 חברים נהיו לי 1,200 חברים בפייסבוק, וכולם נגדם".
אנשי "הכפר", אתם מבינים, עדיין שרויים עמוק בתוך החוויה המעצבת הזו שהם עברו במדבר, כאילו אין "אקס פקטור" בעולם. "תראה את הימלמן שם", מצביע שרוליק על שוהם הימלמן שמסתודדת בפינה מרוחקת, "לא נאה לה לבוא לומר לנו שלום. בגלל זה היא תראה את הגב שלנו כל הטיול". כמה צנום, ככה נקמן.
קשה להתנתק מהחוויה הזו ולשים אותה מאחוריך, אה?
"בטח שקשה כשאני הבן אדם היחיד במשחק שאומרים שצריך להרוג, היחיד שמקבל הודעות כמו 'הלוואי שיאנוס אותך ערבי'".
דיגמי: "באמת קיבלת הודעה כזו?".
זנד: "יותר מאחת".
בתזמון מושלם מגיע למקום המדריך בוקי, כשהוא חמוש בחולצה של "הכפר" ורכוב על קטנוע המקושט במדבקות "אני זונה" ענקיות. קלאס. בזמן שהמנחה חילק חיבוקים לבביים לנמצאים, דהרו למקום בני משפחת אזולאי ברוב המולה. "שלום לכולם!", זועק אבא שוקי, מהדמויות הצבעוניות יותר בתוכנית, וזוכה לשתיקה רועמת. יש פה דם רע, באוטובוס. נקווה שאף אחד לא יצטרף לסטטיסטיקות של בוקי, שבינתיים בודק נוכחות כמו רשג"ד בצופים.
באופן מגוחך משהו, התחנה הראשונה שלנו היא שלוש דקות נסיעה מהמקום בו נאספנו: נמל תל אביב. בוקי עומד בכניסה לאוטובוס ומחלק סוכריות שוקולד של הרשי ליורדים. השמש שוקעת ואנחנו מתיישבים על סלע מול שפך הירקון ולוגמים יין אדום חמים מכוסות פלסטיק. "כאן יש ממוצע של שתי גופות בשבוע", פוצח נאה בדרמטיות, "אם תהיה איזו גופה במהלך הערב, נלך לראות". כולם צוחקים ובוקי בשלו, עם שלל סיפורים מסועפים שמתחילים במתאבדים, עוברים דרך האנס ארז אפרתי, ("זה קרה כאן! בשיחים!") ומסתיימים - לא ברור איך - בפרשי הצבא האוסטרלי שהגיעו לבאר שבע וזכו לביקור של הפסיכיאטר המחוזי. משם אנחנו חוצים את הגשר שמוביל למתחם הבילויים של הנמל, ומגיעים אל מול מה שפעם היה מועדון ה־TLV, למקום אותו מכנה נאה "רחבת הפאנצ'רים". למה? ובכן, "כי כאן מפנצ'רים אנשים, לא אופניים". ציורי.
"הצעירים", הוא מסביר בתיאטרליות, "מתחילים את הלילה בכדור כימי וממשיכים בוודקה, טקילה וצ'ייסר. פה קורים כל החטאים". אחרי כמה סיפורים על יס"מניקים אלימים, צעירים חרמנים, דקירות, סמים, השחקן־אנס גדי סבן, סילבן שלום, השב"כ וג'ורג' בוש, אנחנו ממשיכים הלאה, לפארק הירקון.
ממש על גדות הנחל עובר נאה במתודיות מצמיתה על הוויה דולורוזה של מציאת גופתה של רוז פיזם, ה' ייקום דמה. הסיפור מזעזע עוד יותר מאשר היה כשעקבנו אחריו בזמן אמת, אולי בגלל שאנחנו עומדים בדיוק במקום בו נמשתה המזוודה מהמים, אולי בגלל שנאה לא חוסך מאיתנו אף פרט. באופן סמלי משהו, אנחנו מאזינים לבוקי כשכולנו יושבים על מתקני גן השעשועים שנבנה במקום, תרומתה של יעל אבקסיס להנצחת זכרה של רוז.
שדרות נורדאו היא העצירה הבאה שלנו, ומאחר שכולם מדוכאים משהו, הגיע הזמן לקצת פאן שבוקי מספק בדמות סיפורו של האנס מצפון תל אביב, שהטיל אימה על העיר באייטיז וחירפן את שוטרי המחוז. סביר להניח שבזמן אמת זה לא היה כזה כיף, אבל מפיו של נאה ובראי ההיסטוריה, נחמד להיזכר בנערות הפיתוי ובעשרות השוטרים שהפליאו את מכותיהם באנס, יוסף מחאג'נה, כשנתפס - נקמה על כל השעות המייאשות בהמתנה לו. "ומי כבודו?", פונה נאה לטיפוס חשוד, "באת לשמוע סיפורים בחינם?". החשוד מצטרף אלינו, ונאה ממהר להכריז: "תראו מי פה! גדול שודדי ישראל, יורם לנדסברגר! לא, אל תמחאו לו כפיים! הוא פושע!". לנדסברגר, שנודע בכינויו "יורם היפה", מקבל חיש מהר את המיני־מגאפון מנאה - הרי לא חשבתם שהוא כאן במקרה, נכון? - ומבדר את הקהל. אחד מסיפוריו הוא על השוד המפורסם, במהלכו ניקה לחלוטין את חנות פדני ובעקבותיו נאלץ לברוח מהארץ. אחר כך הוא מוכר לחלק מהכפריסטים את הדוקומנטרי אודותיו, שמכסה את הרפתקאותיו המיתולוגיות. "נלמד אותו ונשכלל את הפשיעה שלנו", מסבירה דיגמי וצוחקת.
ברוטשילד פוגש אותנו זלמן "שושי" וינדר. מהר מאוד הוא שובר לנו את הלב עם פירוט מדוקדק של ההתעללויות המיניות שהובילו אותו לקריירה בת 30 שנה כזונה, או "דוקטור לשרמוטולוגיה", כלשונו. לאחר מכן אנחנו נוסעים למלון ביפו, שם נאכל ארוחת ערב. גם זלמן בא. בזמן שאנחנו מבתרים צלי מפוקפק, אנו מאזינים כיצד בוקי גוער בו על זה שהוא העמיס לצלחת רק אבטיח. "עכשיו אני הולך לקחת בשמך מנה נוספת בגלל שאתה לא מוכן לאכול. אתה רואה מה אתה עושה לי?". כשהוא הולך, שושי מספר שכבר 15 שנה, כל לילה, בוקי מזמין אותו לספר את סיפורו לבאי הסיורים. "זו פרנסה", הוא אומר ונוגס באבטיח שעבר יומו. הסיטואציה כולה מלנכולית באופן כמעט בלתי נסבל. אני יוצא, עמוס במזון שאת טיבו המדויק איני יודע, ופוגש את דודי דיגמי הגברתן, שהגיע עם אשתו והפך להיות, שלא מרצונו, הפרזנטור המפוקפק של "הכפר". חייב להודות, קצת מוזר לחלוק את סיור הפשע הזה עם אדם שהורשע בבעילת קטינה כשהיה טינאייג'ר. דיגמי, מבחינתו, לא גילה לרגע סימנים של אי נוחות או מודעות לאירוניה המשתמעת, ולא במקרה. מבחינתו, נעשה לו עוול. "אתה רוצה שאני אראה לך הודעות ששולחים לי?", הוא שואל, "של אנשים שחולים עליי ומתים עליי ושרופים עליי? אתה רוצה להסתובב איתי בקניון, לשמוע מה חושבים עליי?".
"בלעדינו לא היתה תוכנית", מוסיף אבא משה דיגמי, ובשלב הזה גם אמא דיגמי, האחות קארין ואשתו של דודי מצטרפות אלינו ונכנסות כרוח סערה אל הדיון המתפתח.
אולי אתם יכולים להסביר לי מדוע הרייטינג ירד ככה?
דניאלה: "הרייטינג לא ירד, זה הערוץ לא עשה מספיק פרסום. וה־10 וחצי אחוזי רייטינג של התוכנית הראשונה? זה בגלל הבן שלי. זה על הגב שלו".
דודי: "אמא, תני לדבר: הערוץ השקיע 20 מיליון שקל בתוכנית, אבל לא עשה פרסום. ולמה שיעשה? הרי יש אותי, אדון דודי. במקום לעשות שילוט באיילון כמו 'אקס פקטור', הם עשו אותי שעיר לעזאזל, יחצן של 'הכפר'".
ואיך אתה מרגיש עם זה? הרי מדובר בפרסום שלילי.
דודי: "אם הייתי עושה משהו רע, אם הייתי אונס או שודד או רוצח, אז זה היה לא חיובי, אבל אני בסך הכל עשיתי מה שאתה עשית בגיל 18, ומה שכל אחד אחר עשה: שכבתי עם בחורה בהסכמה כשהיא היתה בת 14 ואני הייתי בן 18".
דניאלה: "דודי, תספר הכל! היא בכלל אמרה לו שהיא בת 16, והיא יזמה והיא לקחה אותו".
דודי: "שנייה, אמא! הוא שאל אותי. בקיצור, שמונה שנים אחרי זה עשיתי טעות כשלקחתי דירה בבניין לידה, ואמא שלה ראתה שזה אותו דודי דיגמי ששכב איתה, ורק אז היא התלוננה עליי. אני, מהצד שלי, לא עשיתי שום עבירה, ועכשיו אני בדיוק תובע שני עיתונים, תחנת רדיו גדולה ואיזה בלוגר. הם לא היו בבית משפט, הם לא יודעים את הסיפור, אבל להוציא אותי עבריין הם יודעים".
דניאלה: "אתה יודע שאני הורדתי את טהוניה מהתוכנית שלה בערוץ 24 בגלל שהיא דיברה על דודי? היא אמרה שאם הוא היה נכנס לבית היא היתה מפחדת לישון שם. התקשרתי ואמרתי שאם הבחורה הזו ממשיכה לשדר שם, אני מרימה עצומה נגדה" (מערוץ 24 נמסר: "דניאלה טועה ומטעה. היא אמנם התקשרה למערכת 'הדיבור' אחרי הדיון שהתנהל בצורה מאוזנת ולגיטימית והשמיעה טענותיה, אך לא הביאה להורדתה של טהוניה מהשידור. טהוניה היתה ועודנה צוות מפאנל התכנית ואנחנו שמחים על כך").
דודי: "לי יש שני ילדים קטנים, הם צריכים לשמוע שאומרים ככה על אבא שלהם בטלוויזיה? וטהוניה? עם כל הכבוד, אני לא אוהב לשפוט אנשים, אבל לפי מה שפורסם, גם אחיה מואשם באונס! אתה מבין? ואני שכבתי עם בחורה בהסכמה, מה שכולם עושים".
בוקי (מגיע מאחור): "טוב, חברים, האונס הזה חיכה שמונה שנים, הוא יכול לחכות עוד קצת. יאללה".
נסיעה של 10 דקות מובילה אותנו למועדון הבורסה המיתולוגי, מקדש חשפנות מקומי בו אסור לצלם. אז קבלו תיאור: אקווריום אימתני בכניסה פלאס שומר גברתן, מסכי פלזמה ענקיים בכל פינה עם תצוגות של ויקטוריה'ס סיקרט, מראות, מערכת תאורה מושקעת, וכמה גברברים אנונימיים עם המשקאות. ואנחנו, כ־30 גברים ונשים בגילאים משתנים, מתבקשים לשבת מסביב לבמה המרכזית, מול צמד עמודי מתכת מבריקים, ממתינים ללא־לגמרי־ברור־מה. ופתאום הקריין מכריז, "ברוכים הבאים לחבר'ה של בוקי! מועדון הבורסה גאה להציג את לוסי!", ולבמה עולה יפהפייה תמירה שמתחילה להתפתל בחושניות. אחרי כמה רגעים היא פושטת חולצה ונותרת חשופת חזה בחוטיני דקיק. כשלוסי מסיימת, בוקי עולה לבמה, עושה סיבוב על העמודים ומתיישב לפטפט קצת עם עמנואל, חשפנית נוספת, עם רגליים שלא נגמרות ומסכה. "כמה כסף עושים פה בלילה?", "מה קורה כשמישהו מחליט לגעת בך קצת יותר מדי?", "ההורים יודעים?", כאלה. ממש ערוץ 8 פה. אחר כך, ובאופן בלתי נמנע, גם עמנואל מחשפנת עבורנו, וכשהיא מסיימת אנחנו יוצאים מהמועדון, לא מאוד שמחים ולא לגמרי טובי לב. מכאן הסיור הולך לסגור עניין בחצר האחורית האמיתית של העיר, אזור התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, מעוזם של הנרקומנים והזונות, ההארדקור והאפלה. הכפריסטים נראים מעודדים מההרפתקה הממתינה, אם כי לי זה כבר הספיק. היה כיף, אבל אלוהים, אני חייב מקלחת.
