יש לי חרטה אחת. והיא שלא יצאתי לטיול של אחרי הצבא. בדיעבד אולי מיהרתי מדי להתחיל את החיים הבוגרים שלי. מצד שני, בזכות העובדה שמיהרתי כל כך, זכיתי להגיע למקומות שלא הייתי מגיעה אליהם בשום דרך אחרת. למשל, גרתי חודשיים בקייפטאון, דרום אפריקה, ושלוש פעמים ביליתי חודש בטורקיה.
שם גם חוויתי טראומה רצינית. בדרך הביתה מצילומים, הנהג שהוצמד אליי מטעם הסוכנות לא יכול היה להגיע, אז הצלם הציע להקפיץ אותי לדירה. באמצע הדרך, על הכביש המהיר, הוא שלח לי ידיים. ביקשתי ממנו להפסיק, הוא המשיך, אז פתחתי את הדלת וברחתי מהרכב לאמצע הכביש. אחרי אותה סיטואציה החלטתי להישאר במדינה ולהמשיך לעבוד, אבל למדתי לא לחזור הביתה עם אנשים שאני לא מכירה מספיק טוב.
אני ירדן הראל ואני מכורה. ל־ebay. אז נכון זה לא "סקסי" כמו וידויים על התמכרויות לחומרים אסורים, אבל מה לעשות, אין לי כאלה; אני לא מעשנת, לא משתמשת בסמים מאף סוג, ורק בשנים האחרונות התחלתי להרשות לעצמי איזו כוס אלכוהול פה ושם. אף פעם לא השתכרתי. פשוט לא עושה לי את זה. אז במקום כל זה אני מכורה לקניות באינטרנט. התמכרות קשה. המבחר, המחירים, הזמינות, החבילות שמקבלים בדואר. אין משהו שתחפשו ולא תמצאו שם. בתקופת התיכון, כשעיצבתי אלבומי חתונה ובר/בת מצווה, הייתי מזמינה סטוקים של מוצרי נייר במחירי מגוחכים. את השמלה לחתונה של אחותי הזמנתי משם ואפילו מכרתי אותה בחזרה. ברווח. גם את שמלת היומולדת הזמנתי ואת השמלה לאירוע של "פנאי פלוס". הצילו.
כולם רוצים להוליווד. גם אני עשיתי כמה אודישנים לסרטים בחו"ל. ברור שהסיכוי לא גדול אבל עדיין שווה לנסות. גם אם אוזמן להשתתף בפרויקט כלשהו בחו"ל, אני לא רואה את עצמי גרה בשום מקום אחר חוץ מישראל. היום זה אפשרי לגור פה ולעבוד בכל מקום. וחוץ מזה כבר גרתי בחו"ל. כשהייתי בבית ספר יסודי גרנו כל המשפחה שנה בבלגיה ושנה במיאמי בארצות הברית. יצא שבשנה שהיינו במיאמי, כריסמס וחנוכה נפלו באותו השבוע ובתמימות של ילדה בת שמונה שאלתי את האחראי על הבניין למה בלובי יש עץ כריסמס ענק וחנוכייה קטנה. למחרת, הוצבה חנוכייה בגודל זהה לעץ. בזמנו הרגשתי גאווה, היום אני מבינה שהאמריקאים מפחדים מתביעות על בסיס של אפליה.
אני מפחדת מצונאמי, ג'וקים וטיסות, לאו דווקא בסדר הזה. הפחד מצונאמי התחיל הרבה לפני האסון. כבר כילדה חלמתי שגלי ענק מכסים את העיר. לאנשים בארץ לא היתה אז מודעות לתופעה והם היו
מנסים להרגיע שאין גלים כאלה גדולים. פחחח. וג'וקים? נו, ברור למה הם מפחידים אותי, שלא לדבר על זה שבגללם מעולם לא אכלתי תמרים. ולגבי הטיסות, אז לא בדיוק ברור מאיפה החרדה הזאת התווספה, חוץ מזה שיש משהו לא טבעי בלהיות בקופסת פח באוויר, ונראה לי שרוב האנושות תסכים איתי בקשר לזה. רגע, אולי העובדה שצפיתי ביותר מדי פרקים של "תעופה בחקירה" קשורה לפחד הזה.
אוקיי, אז יש עוד חרדה: כביש. הוצאתי רישיון נהיגה בניסיון להתגבר על הפחד, אבל זה לא עזר ואני נוסעת בתחבורה ציבורית, בעיקר במוניות שירות וקו 25. יש אנשים שיפסלו על הסף נסיעה באוטובוס, אני לא יודעת למה. לדעתי אוטובוסים זה אחלה ובתל אביב עובר אחד כל חמש דקות, כך שאתה מגיע ליעד בקלות. אה, וחוץ מזה אתה גם יכול לנמנם בלי לחשוש שתיכנס בעץ.
כסף. בארץ נראה שלא משנה כמה נעבוד, חלום הדירה והחיים הרגועים רק הולך ומתרחק. אז בזמן שאני מתגוררת, כמו רוב תושבי ישראל, בשכירות, ארזתי מזוודה ונסעתי לראיין את חוליו איגלסיאס מטעם "חדשות הבידור" בבית שלו במרבייה בספרד. כשאתה בבית כזה אתה באמת מבין מה זה סלבריטאי בקנה מידה גלובלי. הגענו לאחוזה שיושבת על שטח של 72 דונם, כולל כנסייה, בית ספר פרטי, גינה אורגנית, בית נפרד לצוות, בית אורחים שנקרא "דה לייק האוס" כי צמודה לו בריכה בצורת אגם, בריכה נוספת ויער. כן, יער. כדי להתנייד הצמידו לנו נהג וקולנועית. הראיון נערך בסלון, הובא צוות טכני והוקמה תאורה במשך שלוש (!!!) שעות. לאחר מכן סידרו את זווית הכיסא שלו ושלי ומדדו את המרחק ביניהם. זווית הצילום והפריים נבדקו ואושרו ורק אז הוא הגיע והתיישב. אחרי כל ההכנות האלו ציפיתי לדיווה רצינית, אבל הוא היה פשוט מקסים וענה על כל מה ששאלתי. המפורסמים בחו"ל חיים בסטנדרטים אחרים לגמרי. בארץ כמובן זה לא ככה. בסופו של דבר כולם עושים הכל, רובם עם שתי רגליים על הקרקע, וחלק מחזיקים בעבודות נוספות. אני למשל, גם מצלמת.
הצילום תופס חלק גדול מחיי. זו העבודה שאני מתמידה בה הכי הרבה שנים, ואני מאוד אוהבת לעשות את זה, וגם לעבוד על תמונות באמצע הלילה. זה מרגיע אותי. אני אלופה בפוטושופ, אבל לא כל כך מתחברת לריטושים ברמה שאתה כבר לא יכול לזהות את הבן אדם. אני מצלמת הפקות עושה צילומי טסטים לשחקנים, ובוא לא נשכח שצילמתי את לירן כוהנר לשער ל"פנאי פלוס".
חשוב לי תמיד להיות עסוקה. לפעמים, בסוג העבודה הזה, יש הפוגות בין ג'ובים. זה עניין של גלים. יש אמנים אחרים שנכנסים לחרדות, נלחצים, שוקעים בדיכאון, לדעתי תמיד עדיף שתעשה משהו במקום לשבת בבית ולהתמרמר, גם אם אתה צריך לעשות דברים שלא הכי בא לך עליהם. לא צריך להיות דיווה, עבודה היא עבודה וצריך להגיד תודה כשיש כזו.
אני וורקוהוליקית. בגיל 14 התחלתי לעבוד ומאז לא הפסקתי. אני אוהבת עומס ומרגישה ריקנות כשאין לי תעסוקה. העבודה הראשונה שלי היתה מוכרת בגלידריה, ועבדתי שם ארבעה חודשים. הייתי ממשיכה בכיף אבל ריחמתי על אבא שלי שהגיע כל לילה ב־2:00 כדי לאסוף אותי והציע לי את אותו שכר ובלבד שאפטור אותו מהלילות הלבנים. בשלב מסוים עברתי לתל אביב, וחיפשתי דרך לממן את הלימודים באוניברסיטה. התלבטתי בין למלצר או לדגמן - אמרו לי שבדוגמנות מרוויחים יותר כסף, יצא שהאודישן הראשון שעשיתי היה לכתבת שטח. למדתי, השתפרתי והתקדמתי והגעתי ל"חדשות הבידור", שם אני מנחה לצידו של ליאון רוזנברג. אני עד כדי כך אוהבת לעבוד, שלפני שבועיים יצאנו לפגרה (נחזור בקרוב), ויום למחרת כבר התייצבתי לחזרות של "פנטזיה".
בחנוכה אהיה הנסיכה הרעה. ההצגה היא "פנטזיה", וסופסוף האחייניות שלי חושבות שהעבודה שלי שווה בזכות ההשתתפות בה. כשאני צוחקת את הצחוק המרושע של הדמות שלי בהצגה הן מתפקעות מצחוק, ובכלל הן מתות על רינת גבאי, אז זה הסתדר בול. הצטרפתי לקאסט שנתן לי מיד הרגשה שאני חלק מהמשפחה. בהצגה יש גם כוריאוגרפיה מסובכת ואני מקווה לשבור רגל.
לגמרי בא לי לעשות תפקיד דרמטי. משהו שונה ממני לגמרי, שיביא אותי למקום קיצוני. תפקיד של רוצחת. משהו כמו דקסטר בגרסה הנשית. צפיתי לאחרונה בסדרת המופת "כתום זה השחור החדש", ולגמרי ראיתי את עצמי מגלמת את אחת מהבנות.
יש גם פאדיחות. החוכמה היא לדעת להחליק אותן באלגנטיות. באחד השידורים החיים, דקה לפני השידור מישהו דרך על השובל של השמלה שלי. החלק האחורי נקרע לחלוטין, ברמה קטסטרופלית, לא היה זמן ללכת להחליף כי היינו ממש שניות לפני שידור. כך מצאתי את עצמי עומדת בשידור בלי יכולת לזוז מילימטר ימינה או שמאלה, עומדת כמו נר זיכרון. בהפסקת הפרסומת הראשונה תפרו את השמלה, אבל עד אז החזקתי מעמד. זה טוב, כי האלטרנטיבה הייתה לחלוק עם האומה את צבע התחתונים שלי. שהיה ורוד, אגב.
"תרדי חמישה קילו! או שישה. לפני זה, אין לך מה להגיע לאודישנים. חמודה". זה מה שאמר לי לפני כמה שנים נציג של משרד הפרסום, כשהגעתי להיבחן לקמפיין של חברת אופנה גדולה. החדר היה מלא אנשים וכולם הסתכלו עליי. הבחור החזיר לי את הבוק מבלי להסתכל בכלל, ושלח אותי לדרכי. להגיד שלא בכיתי בדרך הביתה? בא לי, אבל זה פשוט לא יהיה נכון: בכיתי. חודש אחרי ובדיוק באותו המשקל קיבלתי את הקמפיין של החברה המתחרה. היום אני כבר לא בוכה מכל שטות שאומרים לי.
אבל אני בוכה מדברים אחרים. סרטים, למשל: השבוע בכיתי מ"וושינגטון על הכוונת" שהוא בכלל סרט אקשן. אבל השיא היה כשהלכתי לראות את הסרט "היומן". כדי להימנע מספוילרים עבור המעטים שלא ראו, אני יכולה להגיד רק שהוא עצוב בטירוף, ופשוט מיררתי שם בבכי היסטרי, וכל האנשים שהיו לידי ניסו לעודד אותי ולהציע לי טישואים וכאלה. אני די בטוחה שהרסתי להם את הסרט. סורי.
אני בוכה גם כשאני עצבנית. גברים תמיד חושבים שכשמישהי בוכה, זה כדי לנצח בוויכוח, אבל אצלי זה בלתי נשלט. מתעצבנת - הופ! בוכה. מעצבים.
אני לא בהריון. עדיין. אין לכם מושג כמה פעמים אני שומעת "נו מתי כבר? למה אתם מחכים?". אז אנחנו לא מחכים לכלום. זה יגיע, כמובן. אודה לכם אם אפשר לא להלחיץ אותי בזמנים, בבקשה. לפני חודש כתבה לי בחורה בפייסבוק שהיא רואה על הפנים שלי שאני בהריון. מה עונים לזה? כל פעם שאני עם חולצה רחבה שואלים אותי אם החסידה בדרך. היא לא. שמעתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים. בסוף, כשאהיה, אף אחד לא יאמין לי.
הגברים הישראלים הורסים. אירחתי לא מזמן חברה מבלגיה והלכנו לראות סרט בסינמה סיטי. עמדנו בתור לאחת ממסעדות הפאסט פוד ברחבה והיא אמרה שהצ'יפס בישראל נראה אחרת ומעניין אם הוא טעים. הבחור שעמד לפנינו ובדיוק קיבל את ההזמנה הסתובב אלינו והציע לה לטעום. היא היתה בשוק! ממש בהלם מכמה שהבחורים כאן לבביים, ואמרה שבבלגיה אין שום סיכוי שבחור היה עושה מחווה כזאת. הסברתי לה שכאן זה נפוץ וזה נכון, הבחורים שלנו באמת הכי מגניבים.
עומרי הוא הגבר שלי. האהבה שלי. הבן אדם שמבין יותר מכל אחד אחר בלי שאני צריכה אפילו לומר מילה. אנחנו ביחד, עם הפסקה אחת בתקופת הצבא, מאז שהייתי בת 14 (והוא בן 16). כשאני אומרת שהתחתנתי בגיל 24, שואלים אותי "אבל למה כל כך מהר?". כשאני עונה שהיינו ביחד 10 שנים כשהתחתנו, שואלים "למה זה לקח כל כך הרבה זמן?".
אני קנאית. לפחות יותר ממנו. היום כבר אין סצנות, אבל כשהיינו בבית ספר, הוא סבל ממני. נו, מזל עקרב.
אני אוהבת אופנה, ובשנתיים האחרונות אני מעזה יותר. אפילו זכיתי להנחות את "סטייל", תוכנית אופנה המשודרת בערוץ הבידור הישראלי. כשהייתי צעירה הייתי המתלבשת הכי גרועה בתבל. איפשהו באזור גיל חטיבת הביניים, חברות שלי ואני היינו הולכות לבית ספר בחליפות טרנינג, צללית סגולה, חצ'קונים ונצנצים על הפנים והכתפיים. שיק! הייתי מצרפת תמונה לעדות, אבל החברה שלי הילה שרפה את כולן בכיתה י'. לא מזמן שמעתי את ג'ודי ניר מוזס שלום אומרת שלאירועים ייצוגיים היא לובשת רק אופנה ישראלית ומאוד אהבתי את זה. יש לנו כאן מעצבים סופר מוכשרים וחברות אופנה שלא נופלות מהרשתות הבינלאומיות, אז יאללה, לפרגן.
אני לא שומעת כל כך טוב באוזן שמאל. בגלל זה את האוזנייה אפשר לשים לי רק באוזן ימין. אולי אני פשוט מזדקנת. אבל מצד שני אני רואה מעולה. טפו טפו. אפרופו אוזניים, יש לי בעיה דיי רצינית בכל מה שקשור לאוזניים שלי. תסביך לא ברור בעקבותיו אני מנסה להסתיר אותן כל הזמן.
אני די מנומשת. שמתם לב? כילדה שנאתי והתביישתי בנמשים שלי. הילדים בכיתה היו אומרים לי שזה נראה שהעבירו חול דרך מסננת על הפנים שלי וניסיתי לטשטש אותם בכל מיני דרכים. עם השנים התרגלתי ועכשיו אני דווקא אוהבת אותם ומבקשת שלא יסתירו אותם בצילומים. שיגידו הילדים בכיתה מה שבא להם.
החברות שלי מאוד חשובות לי. אני שומרת על קשר הדוק עם אנשים שקרובים אליי מכל תקופות החיים: בית הספר, צבא, לימודים ועבודה. כן, גם מהעבודה. יש מין תופעה כזאת של אנשים שמצהירים בראיונות שאין להם חברים מהתחום. אז מה, זה כאילו מגניב להגיד שאין לך חברים מהתעשייה? לא מבינה את הקטע הזה. זאת עבודה וכמו בכל עבודה טבעי שיווצרו קשרים. הכל בסדר, אף אחד לא יחשוב שאתה איזה ברנז'איסט מושבע.
כשפונים אליי בפייסבוק אני תמיד עונה, בעיקר אם יש שאלות. אני מאוד אוהבת את זה. זה מחמיא לי. לא מציקים לי. פונים אליי אנשים נחמדים, חוץ מאותה פעם שבה היה לי מתחזה שנכנס בשמי לכל מיני אתרי היכרויות. זה נגמר בתלונה, והוא הפסיק. או היא. לך תדע.
אקונה מטאטא. החופשה המושלמת שלי היתה בטנזניה וזנזיבר. שם עם שילוב של ספארי, חולות לבנים וסביבה טרופית הרגשתי בגן עדן. בטנזניה אפשר לראות את החיות בשיא תפארתן. אם יש מזל זוכים לראות את מה שהם קוראים לו ה"חמישייה הגדולה": אריה, באפלו, קרנף, פיל ונמר חברבורות. לי היה מזל. זנזיבר היא במרחק של שעה וחצי טיסה ואתה מרגיש שהגעת לגן עדן: קוקוסים נופלים מהעצים, מים בצבע טורקיז ושמש נצחית. בא לי שוב.
אני צמחונית כבר קרוב לשנתיים, והאמת שאין בי געגועים לבשר בכלל. במשרד שלנו גם מאוד קל להיות צמחונים כי אשתו של ליאון רוזנברג, פאולה, מתמחה בתזונה בריאה ונטורופתיה ושולחת לו (ובעצם לנו) לעבודה כל מיני מאכלים טעימים ובריאים. פאולה, אל תפסיקי.
כל החיים גידלתי וטיפלתי בבעלי חיים. בלתי נתפס מבחינתי העונשים הקלים, אם בכלל, שמקבלים אנשים שמתעללים בבעלי חיים. יש להחמיר את הענישה ויפה שעה אחת קודם. זה פשוט מרתיח אותי.
הכי חשוב לי לומר את זה: החיים קצרים, אז תחיו אותם כמו שצריך. נתראה בגיל 30.
