"קחי סיפור על איך דברים קורים בביזנס הזה", אומר לירון לבו, מותח רגליים ארוכות ופותח באחד המונולוגים מלאי ההתלהבות שלו, "לפני שלוש שנים הייתי בפסטיבל ונציה כשהציגו שם את 'התנתקות' שעשיתי עם ז'ולייט בינוש. שמים אותך בסוויטה מטורפת, את חיה בסרט. יום אחד אני יושב בבית קפה, מרגיש כמו מלך, ניגשת אליי אשה מבוגרת עם סיגרייה, נראית כמו דמות מסרט אירופי, ואומרת: 'שלום, אני מפסטיבל לוקארנו, תהיה מוכן להיות שופט בפסטיבל שלנו?'. אני מסתכל ימינה ושמאלה לראות שהיא מדברת אליי. נו, ברור שאני רוצה להיות שופט. הגעתי ללוקארנו והכרתי את פאולו סורנטינו, הבמאי האיטלקי שזכה ממש עכשיו באוסקר על "יפה לנצח". היינו בצוות השופטים יחד ואיכשהו יצא שפאולו ואני הפכנו לצמד, היתה כימייה. זמן קצר לאחר מכן הוא מתקשר ואומר 'אני עושה סרט עם שון פן ויש לי תפקיד לא גדול בשבילך. עדיין תצטרך לעשות אודישנים, אבל אם אתה מעוניין, אז נקדם את זה'. ביקשתי לקרוא את התסריט קודם, נו מה, תסריט מדהים. עשיתי אודישן, קיבלתי את התפקיד, נסעתי לדטרויט, שיחקתי עם שון פן ב'זה בוודאי המקום', הגשמתי חלום. וכל זה התחיל מהאשה ההיא שלא הכרתי שניגשה אליי בבית קפה בוונציה".
איך שון פן?
"הוא היה בבועה של עצמו, לגמרי בזון של הדמות, ולא רציתי להטריד אותו אז לא ניגשתי אליו בכלל. עוברים שבועיים, מחר מסיבת סיום של הצילומים, ועוד לא דיברתי עם שון פן הגדול. מגיע יום הצילומים האחרון באיזה בית קברות יהודי. הלכתי לצד לעשן סיגרייה, פתאום הוא ניגש ומשום מקום מבקש ממני סיגרייה. מאותו רגע ועד אחרי המסיבה אנחנו לא עוזבים זה את זה, מדברים בלי הפסקה. הבנאדם מאוד אינטנסיבי בכל מה שקשור לפוליטיקה, יש לו דעות על כל דבר, אבל הוא נחמד וכיפי".
שמרת על קשר איתו?
"אני יכול ליצור איתו קשר, במקרה או חצי במקרה, אבל יש דברים שנמשכים אחרי ויש חוויות שהן רק הסרט וזהו. אנחנו יודעים איך להגיע זה לזה, אבל הוא לא הגיע אליי ואני לא הגעתי אליו. לא אתקשר ואגיד, 'היי, בוא נשתה בירה'".
למה לא? יהיה לך יותר קל לפרוץ את הדרך בהוליווד.
"לא באתי לעשות את הוליווד. אני יודע שזה מה שכולם אומרים, אבל במקרה שלי זו עובדה. אני לא הולך פה לכל אודישן שמציעים לי, ממש לא. מבחינתי הדרך פרוצה, אני עובד במה שאני אוהב, מתפרנס ומבסוט. כשהייתי צעיר עבדתי בעבודות פיזיות קשות, מפירוק סחורה מאוניות ועד עבודה במסגרייה, ולמדתי להעריך אנשים שממש קורעים את התחת כל יום. הבוקר עבדתי חצי יום עם הגנן פה בגינה והיה לי יותר כיף איתו מאשר עם חצי מהשמות הגדולים שאנחנו מדברים עליהם. אני רק אומר תודה. אם אני שוכח יום אחד להגיד תודה, אני כועס על עצמי".
אפשר להאמין ללבו שהוא מבסוט. כל הנושא הזה של להיות כוכב מיינסטרים אף פעם לא ישב עליו בנוחות. לקח לו זמן להתרגל להערות מסתם אנשים ברחוב, להתרגל לפפראצי, להתרגל לעיתונאים שבאים לסחוט כותרות. עכשיו, בגיל 42, הנדנוד הזה מטריד אותו הרבה פחות מאשר, למשל, מצב הגינה בבית החדש - והמקסים באופן כמעט לא חוקי - בגבעות הוליווד, לשם עבר ממש לפני חודשיים. "אנשים כל הזמן שואלים למה עזבתי את הארץ, אבל לא עזבתי. אני בכלל לא מרגיש שעברתי לפה ואין לי שום עניין לגור כאן. אני נמצא בלוס אנג'לס כי יש פה הזדמנויות אדירות, יש קצת יותר נושאים שאפשר להתעסק בהם וברור שיש יותר כסף. זה פשוט מקום אדיר לשחקן להיות בו ואני רוצה לטעום מזה. אבל גם כשאנחנו יושבים פה בגבעות של הוליווד אני מרגיש כאילו אנחנו יושבים בדירה שלי בתל אביב. אין אפילו חתיכה קטנה מהנשמה שלי שנמצאת פה. אני מבין את התלונות על הארץ, על זה שכולם נכנסים זה לזה לנשמה ויכול להיות מאוד מעיק, אבל בישראל אתה אוסף אהבה ברחוב בשנייה וחצי, רק מזה שלמישהו שאתה אפילו לא מכיר אכפת ממך לרגע. פה? פה אין רחוב בכלל. אני רוצה לצאת מהבית היפה הזה, אין לי מדרכה ללכת עליה, ואני, רק תני לי ללכת ברגל".
אבל רגוע פה, שליו, לחץ דם נורמלי. תראה את העצים בחלון, תקשיב לשקט.
"הייתי פעם במסיבה של איזו בחורה אוסטרלית שסיפרה שיום אחד היא באה הביתה ודלת הדירה היתה קצת פתוחה. היא ביקשה מהשכנים שיבואו איתה לבדוק את הדירה, והשכנה אמרה לה, 'השתגעת?' וישר הזמינה משטרה. תוך דקה וחצי היו שני מסוקים באוויר ושתי ניידות ברחוב. הזוי פה. מצד אחד יש פסטורליה שלמה ושקט ופרטיות, ומצד שני הכל מפחיד. הפאסיב־אגרסיב הוא המלך כאן. זה לא שחסרים דברים לא נעימים בישראל, אבל אם אתה רוצה שלמישהו ברחוב יהיה אכפת ממך במקרה הצורך, אז אתה צריך לקבל את המחיר של זה שדוחפים אותך קצת באוטובוס".
אז הפוליטיקה של הוליווד - וכן, הגעגועים - הם אלה שהופכים את השתתפותו של לבו בפרויקטים ישראליים לכיף גדול עבורו (גם אם פחות כיף לחשבון הבנק). למשל הסרט לשמו התכנסנו כאן: 'בשר תותחים', סרט הביכורים של הבמאי והתסריטאי איתן גפני, שההגדרה 'דל תקציב' לא עושה איתו צדק ושתמצאו בימים אלה בבתי הקולנוע בארץ. זהו סרט הזומבים הישראלי הראשון, ולבו מגלם בו סוכן ביטחוני שמוביל חוליה קטנטנה למשימה תמימה יחסית של תפיסת בכיר חיזבאללה בלבנון, ומגלה שהאויב האמיתי הוא נשק ביולוגי שהפיתוח שלו השתבש באופן נוראי וגורם למתקפת זומבים המאיימת לחסל את המזרח התיכון כולו. "מלחמת העולם ז'", אם תרצו. הסרט הקטנטן והבכלל לא רע הזה זכה להצלחה יפה בפסטיבלים עצמאיים ברחבי העולם, מספיק כדי שלבו היה צריך לשבת לפני חודשיים באולפן בלוס אנג'לס כדי לדבב אותו לאנגלית, שנתיים אחרי שהסתיימו הצילומים. "העברתי לאנגלית כל נשימה, נשיפה וגירוד כדי שהסרט יופץ בעולם", הוא צוחק, "להגיד לך שזה מה שחשבתי שיקרה כשלקחתי את התפקיד? ברור שלא. להגיד לך שכל חיי חלמתי לעשות סרט זומבים? ברור שלא. אבל הנה, סרט בשקל וחצי עושה קצת כסף בחזרה והייתי חלק מפרויקט שאני מאוד אוהב. אוי ואבוי אם אתחיל להגביל את עצמי לז'אנרים".
בשר תותחים - הטריילר
איך הגעת לסרט הזה?
"מתקשר אליי בחור שמעולם לא שמעתי עליו, מספר שקוראים לו איתן והוא רק סיים ללמוד קולנוע, ואומר 'יש לי סרט זומבים, אני רוצה אותך לתפקיד הראשי, אכפת לך לקרוא את התסריט?'. למה לא, אני אוהב לקרוא תסריטים ואני די טוב בזה. קראתי, התסריט מצוין, הסרט עובד גם בלי הקטע הזומבי, הלכתי לזה בשמחה גדולה. אלה האתגרים שמטריפים אותי, ועשינו את זה בתנאים באמת קשים. כבר יצא לי להיות על סטים גדולים, אני יודע כמה זה כיף, ופה היה לנו תקציב לעגבנייה, מלפפון וקבנוס. אבל נוצרה אווירה משפחתית וכולם היו בטירוף לעשות עבודה טובה".
>> את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס
