ג'ניפר סנוקל מועמדת להדחה. היא עוברת בין הנשים השונות שלוקחות יחד איתה חלק בתוכנית הדגל החדשה של ערוץ 10, "זוג מנצח VIP", מבקשת מכל אחת מהן שלא תדיח אותה, ומבטיחה בעיניים פעורות לרווחה, "הייתי עושה אותו דבר בשבילך". כל מבקשי התרבות מצקצקים "איזה טראש", וכל חובבי ערוץ !E מתלהבים, "הידד, סוף סוף טראש" - ושניהם טועים. אין פה טראש. מיד בהמשך סנוקל תקבל את כל קולות הזוגות האחרים, שיספרו כי בחירתם נובעת מסיפורה העצוב של סנוקל ומהקושי שלה לגדל חמישה ילדים. שום טראש ושום נעליים. מקסימום כפכפים של עממיות.
באחד המערכונים של "החמישייה הקאמרית", רמי הויברגר מבקש להיות הרוצח הסדרתי הראשון בישראל, אבל הוא לא מצליח במשימה. הסיבה: כל מי שהוא בא לרצוח מכיר אותו או איזשהו קרוב משפחה שלו. מדינה קטנה, מה לעשות. ובשביל להיות רוצח סדרתי אסור שיהיה מניע. הרי אם מכירים את האדם, יש סיכוי למניע, וזהו, הלכה הקריירה.
בשביל טראש טוב צריך שלא יהיה לנו אכפת מהאדם או מהדמות. רבים מאותם מצקצקי תרבות שונאי רכילות נהנים לגמוע כל פיסת רכילות שקורית בניכר וכל פרק שעובר על הקרדשיאנז. כי אותן הרי לא מכירים, כי שם זוהר הוא זוהר. אבל פה? כשכל אחד יכול להיות בן דוד של המג"ד שלך, איך תוכל לצחוק עליו בפה מלא? שלא לדבר על כך שזוהר אמיתי אין פה. גם האוחז בחמש דירות פאר יישב להסתחבק על מופלטה עם מגישת חדשות בערוץ המקומי.
שם ניקול ראידמן בכתבה המספרת על קשיי הקליטה שלה, פה לאה שנירר מתראיינת ומדברת כאדם רגיל, בלי אף אנפוף של פאן לי, ועוד רגע האחיות מלול יתראיינו לתוכנית בוקר ונגלה שהן דווקא יודעות שדג מלוח לא גר בים המלח. זה לא טראש, זה בידור כתוב מהתחלה עד הסוף, כשבסופו רון קופמן הולך הביתה בסנדלי טבע נאות. הכי ישראלי שיש.
