מאיר אדוני ומושיק רוט מצטלמים לשער פנאי פלוס (כתבת: מורן זלמה)
(צילום:אריק אלון, כתבת: מורן זלמה)
"הייתי במשבר", מודה שף מושיק רוט, יממה אחרי שהנבחרת שלו ב"משחקי השף" הצטמצמה לכדי שני מתמודדים בלבד. "הראו שפחות דיברתי, לקחתי הכל פנימה. כשירדתי מהאולפן והורדתי את החולצה, הדבר הראשון שעשיתי היה ששברתי את הקיר בתוך החדר שלי. לא ראית את זה בבית כי צוות העריכה של התוכנית החליט שצריך להגן עליי, כי נכנסו לשם באמת הרבה אמוציות, ואני לא צריך שמחר יתחילו לעשות קריקטורות מדברים מסוימים". "שתדע שמה שאתה רואה בבית זה קצה הקרחון ממה שבאמת קרה שם", מגלה השף מאיר אדוני ומחדד, "זה בערך 30 אחוז ממה שקרה שם באמת, מאחורי ולפני הקלעים".
בזמן שאתם מריירים בבית מול עוד פרק של "משחקי השף", השופטים האמוציונליים של הריאליטי האהוב לא ממש מבינים למה זה שם התוכנית, "מושיק כל הזמן ניסה להסביר לי שמדובר במשחק ושאני חייב להרפות לפעמים", מספר אדוני, "אבל אני לא לוקח את זה ככה. מבחינתי אלה החיים האמיתיים שלי גם בתוכנית, ובקטע פסיכי, ולא הצלחתי להשתחרר מזה, מהאמוציות ומהרגש. אבל זה גם מה שמייחד אותי בחיים בכלל. אני אוהב אנשים, אוהב את החיים, אוהב לאהוב, וכשאתה נמצא במקום 20 שעות ביחד, כמו באולפן, הדברים האלה ניכרים. אי אפשר לנטרל את זה, לא משנה כמה פעמים יבואו ויגידו לך שמדובר במשחק, שתירגע. אם ככה, אז אני לא יודע לשחק את המשחק הזה".
רוט: "נראה לי שזה מה שהכי מסכם את זה: אנחנו פשוט לא שחקנים. כל מה שאתה רואה עובר עלינו באמת. עברנו שם משברים, בעונה הראשונה. התפרקנו. אבל מאיר, בגלל שהוא בן אדם כל כך רגיש, וזה הדבר שאולי הכי מייחד אותו ומה שאני הכי אוהב בו, חשש מלעבור את זה שוב. אני מרגיש כאילו הוא אחי הקטן, ואמרתי לו, 'מאיר, מה שאתה מרגיש עכשיו יעבור לך, ואתה תרצה לעשות את זה שוב".
אדוני: "אם לא מושיק ואשתי, אני לא יודע אם הייתי יכול לעבור את זה. כמה שאנשים לא יגידו 'באמא שלך, אתה פאתט', באמת שהיו לי רגעים קשים שם. חשבתי שאולי זה גדול עליי, להיות שופט ומנטור בריאליטי. איך שגמרנו לצלם הייתי חולה שבועיים, שכבתי במיטה ולא יצאתי".
יש לנו בבית משחק שתייה: בכל פעם שמאיר בוכה, עושים שוט.
אדוני (צוחק): "מסכנים, אתם בטח שיכורים בטירוף".
20 שנה רוט לא היה כאן, ומבחינות רבות עבורו, ההשתתפות בתוכנית מהווה היכרות מחודשת עם הבית, וגם עם עצמו. "אני לא מאלה שחוטפים כאפות כל הזמן", הוא מסביר, "תמיד הצלחתי, תמיד הלך לי טוב, כל דבר שעשיתי נבנה בצורה הנכונה. אלוהים בירך אותי. ואז אתה מגיע לפה, בהתחלה אתה מצליח אבל אז אתה חוטף עוד כאפה, ועוד כאפה, ועוד אחת, ומה שהיה אתמול היתה נקודת השפל. הרגשתי שאני נכשל טוטאלית בלהתחבר לבית שלי, לשורשים שלי. זה היה קשה מאוד בשבילי".
אדוני: "זה שף שמוביל קולינריה עולמית, ופה בישראל אף אחד לא שמע עליו, לא מפרגנים כי פשוט לא יודעים. היום מגיע לו לקבל את זה".
טעם מר? תגובה פסיכוסומטית? חרדה קיומית ואגו פצוע? שטויות. מתברר שאין כמו עיסוי לאומי לאגו של השפים, כדי לפנק את הזקפה הקולינרית שלהם, לרפא את כל הפצעים ולצאת בחזרה אל הזירה בכוחות מחודשים.
רוט: "אתמול ישבנו פה במסעדה ובזמן שדיברנו, אולי 50 איש ניגשו, שאלו אם אפשר תמונה, והתנצלו שהם מפריעים. מה להפריע? מי להפריע? אנחנו מאושרים מזה בקטע אחר".
אדוני: "מה אתם מתנצלים? בכיף".
רוט: "הבוקר ביקשתי שולחן צדדי בבית המלון. פתאום ראיתי שאני מוקף באנשים, וכל שאר השולחנות ריקים. אנשים פשוט רוצים להתחבר אליך, וזה נותן כל כך הרבה כוח. אמרנו שנעשה כל יום שעת צילום (צוחק). אבל זו האהבה שלנו, לא בקטע של להיות מפורסם, בן אדם שבא אליך ורוצה להכיר אותך או לדבר איתך זה בן אדם שמעריך אותך. מי אני שאגיד לו שאני לא מוכן? שאין לי זמן בשבילו? אני אמצא זמן".
וזמן לעיתים הוא מותרות. למרות האדרנלין הקבוע שזורם לו בדם, אדוני נראה עייף. ממש עייף. "אני בעיקר טרוד", הוא אומר, "גם עייף, אבל אני כבר לא סופר את העייפות. זה פשוט משהו שאתה מתרגל אליו כשף". "אני אף פעם לא עייף", מודיע שף רוט, ואדוני מתקן: "גם אתה עייף, פשוט התרגלת לישון שלוש שעות בלילה. אלה חיים מלאים אנרגיות, כל הזמן ריצה, בלי הפסקה. בכל פעם שאנחנו אמורים להגיע לאיזו הפסקה, אנחנו מכניסים לעצמנו עוד איזה פרויקט, ואני עם שלושה ילדים".
אם אשאל את הטבחים שלכם, הם יגידו שאתם טרוריסטים?
אדוני: "הייתי שבוע במטבח של רדזפי. הוא מגיע בבוקר, כולו נופת צופים עם השפים והסטאז'רים שלו, ואז בערב, בזמן הסרוויס, ראיתי איך הוא מתהפך בשנייה והופך למפלצת אימים. אלה הכי מפחידים אותי. אם אתה רואה מישהו מופרע בקו ישיר, אז אתה נזהר ממנו כל הסרוויס. אם אתה רואה מישהו שבשנייה מתהפך, אלה הכי מפחידים".
אז אתם לא מהמתהפכים?
רוט: "אני קצת מסתגר כשמאיר מדבר על זה, כי גם אני מאלה שמתהפכים. במטבח שלי הכל יכול להיות 100 אחוז, אבל אם קורה דבר אחד, אני מתחיל להשפריץ צעקות שלפעמים אפילו הלקוחות לא יודעים מה לעשות עם עצמם".
אדוני (צוחק): "יש לו מטבח פתוח למסעדה".
רוט: "אני לא גאה בזה, אבל שתבין, יש לי הרבה מה להפסיד שם. איך לא אכנס ללחץ מזה? פה אנחנו מבשלים ביחד, אני ומאיר, שלושה ימים, והייתי אמור להביא שף שלי, אבל ביטלתי את זה. אמרתי להם, 'תשכחו מחופשות עכשיו', כי כעסתי".
אדוני: "יש לי סו־שפים קשוחים והם אחראים על המשמעת במטבח. שנים כבר מבקרים אותי פה שאני רך מדי עם השפים שלי. כשאני רוצה להעביר למישהו שאני מאוכזב ממנו, אני נותן לו מבט של אכזבה, מסתובב והולך, ותאמין לי שהוא היה מת שאצרח עליו, שארביץ לו, ולא לקבל את המבט הזה".
מושיק: "אני יותר קשוח, אבל בחיים לא אעליב עובדים שלי באופן אישי, ובטח שלא אזרוק עליהם סכין או צלחת".
אדוני: "ואלה לא סיפורים, יש הרבה שפים שעושים את זה".
אם כבר שפים אחרים, מושיק, מה דעתך על הסצנה פה?
רוט: "מפריע שאין פה אחווה בין שפים. אצלנו זה קטע אחר. לשף ממסעדה אחרת מגיע איזה תפוז מסוים מסין? הוא לא ישמור אותו לעצמו, הוא יתקשר ויגיד, מושיק, בוא תיקח'. אני אומר לעצמי: קיבינימט. אתם פה ביחד, אם תרימו את הקולינריה הישראלית ככלל, תרימו גם את עצמכם".
>> את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס
