במוצאי חג הפסח אני - מיכל, נצר למשפחת טראוריג, שלא ממש עלתה לארץ מקזבלנקה - חגגתי את המימונה. אבל לא סתם מימונה, מימונה לתפארת ממלכת מרוקו. טיגנתי מופלטות, אפיתי עוגיות מרוקאיות, פיזרתי על השולחן את כל מה שצריך לפי המסורת ונענעתי את ישבני האשכנזי לצלילי להקת "שפתיים".
כל מי שחשד בהיותי מרוקאית משתכנזת, יכול להירגע. אני גרועה מזאת, אני אשכנזייה מתמזרחת; כזו שאוהבת לארח, יודעת לבשל אוכל מרוקאי וחולה, אבל חולה על מוזיקה ערבית. אז מה זה משנה מאיפה באו ההורים שלי? אתם מכירים את הפער? נו, הפער הזה שאפשר להריח אותו בכל פינה ברחוב הישראלי, זה שמבהיר לנו בכל בדיחה שכמה שהמרוקאים עצבניים, כך הפולניות צוננות.
מי שפספס את מופע הסטנד־אפ המקומי, ייתקל בעדתיות גם בכל תוכנית בישול, שם תגלו שמרוקאים יודעים לבשל ופולניות לא שמות מלח. מצחיק? לא באמת. אם תשאלו אותי, אז אתם יכולים לקחת את הסטיגמות האלה ולדחוס אותן עמוק לתוך האחוריים הגזעניים שלכם. מה אתם יודעים, אני אשכנזייה שיודעת לבשל ועושה יותר רעש מחצי מהספרדים שאני מכירה, שגרו בבית הרבה יותר נימוסי ושקט משלי.
למה אני מתמזמזת עם השד העדתי דווקא עכשיו? כשעלתה לאוויר, ממש לא מזמן, סדרת הטלוויזיה "זגורי אימפריה" - התעוררה צעקה גדולה: קברניטי העלבון המרוקאים התעצבנו על היוצר, מאור זגורי, (מרוקאי גם הוא, אגב), וטענו כי הסדרה מקצינה את הפער ונופלת לסטריאוטיפים שמראים את משפחת זגורי כאבטיפוס מרוקאי נטול השכלה, מאמין באמונות טפלות ובעיקר גר בבית מלא בקללות ואהבה חזקה.
אני תוהה לעצמי, מה כל כך גרוע בלהראות את הדברים כפי שהיו, לצחוק עליהם, לבכות עליהם ובעיקר לא לשפוט אותם. מאור זגורי, יוצר הסדרה, לא כתב סדרה על המרוקאים, הוא כתב סדרה על המרוקאים שהוא מכיר, על החוויות המשפחתיות הפרטיות שלו. הוא לא המציא אותן, הוא פשוט הקצין אותן כדי שהן יהפכו לסדרה עלילתית טובה. הרי זוהי מהותה של יצירה. לקחת את מה שאתה מכיר מהחיים שלך ולהפוך אותם למעניינים.
הדברים שמאור כתב עליהם קיימים. יש משפחות כאלה, כמו משפחת זגורי, גם אם הדברים לא קורים בווליום הזה. נשבעת לכם שיש לי בארסנל שני אקסים שמזכירים באופן קיצוני את משפחת זגורי. אז מספיק לבכות. ואני לא מדברת רק על ספרדים או אשכנזים, אני מדברת בכללי. בחיי שאפשר לצפות בסדרת טלוויזיה בלי לנסות לעשות ממנה מחקר אנתרופולוגי. ובכללי אפשר גם לפרגן. ממליצה לכם בחום.
