שופוני, אה?
יוני פרוים מאיים במדורה על סלבס שמעלים לאינסטגרם תמונות של מתנות שקיבלו
מה שורפים? אתם מכירים את זה, את צילום הסלפי התמים לכאורה של נטלי דדון או ירדן הראל, וברקע, אי שם בפינת התמונה, צצה מסכה מפנקת לשיער או בושם יוקרתי מפירמה מוכרת? כן, בנות יקרות, כולכן יודעות על מה אני מדבר. כמובן שהראל או דדון (שראויה להדליק משואה על היותה החלוצה בתחום) אינן הסלבריטאיות היחידות שלוקחות חלק בשוק קח ותן הזה, שכולל בגדים, מוצרי קוסמטיקה, חופשות, תכשיטים, כרטיסים להופעות נחשקות ועוד; לא, מדובר על תופעה נרחבת בהרבה.
מה בוער? ובכן, זו בעיקר בגלל הקנאה שלי (ושל חבריי הקרובים). הקנאה, והעובדה שהאינסטגרם אולי התחיל כרשת חברתית מתוקה ומעט נאיבית להעלאת תמונות, אבל בהדרגה הלך והפך ללוח פרסומות אחד גדול, שבו אתם הסלבז הפכתם למפרסמים בעבור נזיד עדשים (או כפכפי בירקנשטוק, במקרה של הקוראת מיה דגן). "בואו תראו מה קיבלתי", אתם בעצם מנפנפים בפני העוקבים שלכם, כמובן שלא בבוטות, אלא באצטלה של תמונה "אמנותית", כשהמוצר הצליח בדרך לא דרך להשתחל איכשהו לתמונה. פרסום סמוי מעצבן לא רק כשהוא מופיע ב"אקס פקטור", בקיצור.
מה אפשר לחלץ מהאפר? טוב, בואו נודה באמת, לראות את נטלי דדון בביקיני אף פעם הרג אף אחד.
שקר החן
צביה בלום רוצה לשרוף פרסומות עם עלילה מרגשת ועצובה שבסופה אתה מגלה שמנסים למכור לך חומוס
מה שורפים? פרסומות שלוקחות אותך למסע רגשי שנגמר במפח נפש ובעצבים, מרגע שהבנת כי קיים פחות קשר בין המוצר שמנסים למכור לך והאופן שבו עושים את זה מאשר בין ג'ניפר סנוקל והשפה העברית.
מה בוער? מרגיז שמנסים לשחק לנו ברגשות. שום דבר לא יעמוד בפני אלה שרוצים למכור לנו מסלול זול לנייד, ולצורך כך אפשר ורצוי לגייס ילדה בוכה, חייל בודד, ציפורים ירויות על תיל ואלמנה מעולפת על קבר. השיר המלווה: לט הר גו של הפסנג'רס. אז איך חושפים פרסומת־עוול כזו? העיקרון ברור: אם לא מובן לכם עד הרגע האחרון מה רוצה המפרסם ולמה נתנו לו עבודה, כנראה שמדובר בסוגה הספציפית הזו של "פרסומות רמייה", שזה קצת כמו להגיד "שקרי עבודה בעיניים".
מה אפשר לחלץ מהאפר? אם מנטרלים את הסוף המר, שבו מגלים מה רצה מאיתנו הקופירייטר, הפרסומות הללו הרבה פחות מציקות, וגם לא תוהים לאורך כל הצפייה אודות הקשר המסתורי בין המוצר לפרסומת. אז בואו פשוט נעשה סרטונים מרגשים שלא מפרסמים כלום ונקרין אותם בין תוכניות. איך לעזאזל לא חשבו על זה קודם?
(לאף אחד לא אכפת) מה אתם אומרים
שירית טרוינר רוצה לשלוח אש עליזה בתוכניות הפאנל והפטפטת
מה שורפים? להדליק את הטלוויזיה על ערוץ מסחרי בין 10:00 בבוקר ל־16:00 זו מלכודת מסוכנת - יש סיכוי גבוה שתיתקלו בתוכנית פאנל, כזו שכוללת מנחה רציני/ת ושניים־שלושה פליטי ריאליטי שנכנסים זה לדבריו העילגים של זה, בעיקר בנושאי אקטואליה, כמו למשל ההריון של רוסלנה. או יותר נכון מה שחשוב באמת: מה ליהיא גרינר, קותי סבג או דן מנו חושבים על ההריון של רוסלנה. ואם אפשר, כשהם מתווכחים על זה ברצינות תהומית במשך שעתיים וחצי, כולל באנר כותרת כזה בתחתית המסך כמו ב־CNN כדי שתדעו שהגעתם לפאנל רציני ולא חלילה לתוכנית חיסכון עם קרן מרציאנו.
מה בוער? אפילו השמות שניתנים לתוכניות האלה מתפוצצים מאירוניה. ״מה אתם אומרים״ ו״הדיבור״, למשל, מבקשות לטחון עד דק דווקא את האירועים שאיש לא מדבר עליהם או מתעניין בהם, אלא אם שיחת הברזייה אצלכם במשרד סובבת סביב הפרישה הדרמטית של אליאס מ"הכוכב הבא", ובמקרה הזה ההמלצה שלנו היא להתפטר, אגב.
מה אפשר לחלץ מהאפר? עם קצת יותר מודעות עצמית לטראשיות הטבעית של תוכניות המהוות סידור עבודה לפליטים של ״האח הגדול״, יש מצב שהתוכניות הללו היו הופכות לסוכריית קאלט כמו דנה רון.
בואו נימלט מן האספלט
איריס אברמוביץ' מנופפת בזעם לפיד בוער לעבר תוכניות שמצטלמות באילת ובבתי מלון
מה שורפים? תכנים שמצטלמים באילת ובבתי מלון. לאחרונה, מחמת כמה סיבות (שאת רובן אפשר לסכם תחת "חוסר תקציב"), יש יותר ויותר דוגמאות. העונות הראשונות של "היפה והחנון" צולמו באילת, האחרונה בבית מלון בירושלים; העונה האחרונה של "נראה אותך" נקראה "עונת בתי המלון"; "מה שקורה באילת" התרחשה בין כותלי בית מלון אילתי, וגם "מונית הכסף" פתחה מונה באילת.
מה בוער? אם יש משהו שמעורר בי חוסר נחת גדול, זה לדעת שאחרים נהנים מהחיים העלובים שלהם הרבה יותר ממני. מילא דמויות מתוסרטות, אבל אנשים בשר ודם? באסה. מעבר לזה, לפחות פעם בשבוע אני נחשפת לתחקיר כלכלי כלשהו הבודק מדוע בתי המלון בישראל יקרים כל כך (הכשרות והרבנים מייקרים מאוד. שאני לא אתחיל) לעומת בתי מלון בטורקיה, או אפילו באבו דאבי. מלונות מדרגה שנייה ושלישית בישראל יקרים יותר ממלונות פאר במקומות אחרים, מה שהופך את החופשה בארץ לכמעט בלתי אפשרית. מדוע, אם כן, אני צריכה לצפות בכל אותם מנחים, יפות, חנונים וכוכבני ריאליטי נהנים בבתי מלון, רק בגלל איזה ברטר כלכלי שסגרה ההפקה עם בית מלון בתמורה לפרסום ממש לא סמוי בכל פרקי העונה, בעוד אני ספונה בביתי המתוק שאינו כולל כלום: לא ארוחת בוקר, לא חצי פנסיון ולא חדרנית. אצלי, אני החדרנית!
מה אפשר לחלץ מהאפר? מסקנות לגבי החופש הבא. מלון שסוגר ברטרים עם תוכניות ריאליטי נמצא בשפל ואין לנפוש בו. להתראות ביערות הכרמל. מקווה.
לתת באהבה
יעל ביר כץ מפנה להביור לעבר הקלות שבה סלבריטאים מתגייסים לכל יוזמה או מחאה חברתיות ברשת
מה שורפים? את ההתגייסות הסלבריטאית לכל מטרה ברשתות החברתיות.
מה בוער? זה לא שאני לא נהנית לראות את מיטב הסלבז של ארצנו עם שני פסים על הפנים או את כף היד הצהובה שלהם בעודם מנסים לקדם מטרות חשובות (באמת) כמו שוויון לגייז או זכויות ניצולי השואה, זה רק ש... פאק, אתם רוצים לעשות משהו? באמת? יאללה. מגניב. תרימו ערב התרמה. תגייסו כספים. תעוררו מודעות בתוכניות טלוויזיה. תתנדבו בבתי אבות. תעשו. אל תעלו תמונה שלכם - מרוטשת להפליא, מהזווית הכי מחמיאה שאפשר ועם איפור מלא, כמובן - ותכתבו למטה בקטן, "למען" או "יזכור". זה סתם נראה רע. במיוחד אחרי 3־2 פרויקטים כאלה בחשבון שלכם. זה נראה כאילו אתם מנסים לתפוס טרמפ על כל דבר אפשרי, בלי להתכוון לשום דבר בעצם. במיוחד כששנייה אחרי, חוזרים לתמונות הרגילות: מבט סקסי מהמיטה, הביקיני החדש, או, הצנועים שבכם, רק נוף. תודה באמת. בקיצור, עזבו את הרשת החברתית ותחזרו למציאות. היא זו שבאמת זקוקה לכם.
מה אפשר לחלץ מהאפר? הרצון באמת מחמם את הלב. עכשיו רק צריך שמישהו ידאג לחמם את הבית של ניצולי השואה, שלא דרך פוטו־אופ באינסטוש שלו.
הם שורפים גם מקלדות
שי פרץ מכין בקבוקי מולוטוב למלחמה בטוקבקיסטים מרושעים
מה שורפים? לפני כעשור, כשסיננתי טוקבקים באתר תוכן גדול, צקצקתי בגועל אל מול אלפי תגובות לא ראויות. נחרדתי לגלות שמחוץ לצמר הגפן המתוק שבו אני מתפלש כל חיי, מתקיימת לה באין מפריע אוכלוסיית טוקבקיסטים גזענית, הומופובית, קיצונית וממורמרת שנהנית להשפריץ ארס לכל עבר ולכלות זעמה, בחסות האנונימיות, בכל מי שלא יכול, או מעדיף שלא להגיב. לא היה לי מושג שעשר שנים אחרי, אעשה את אותו הדבר, באתר קצת יותר גדול ואיחשף לאותה קבוצה, הפעם בגרסת האקסטרים שלה.
מה בוער? ובכן, מדובר באסופת בני אנוש מחוצ'קנים, מתוסכלים מינית ומנודים חברתית בעקבות מרמרת קיומית אותה הם סוחבים, שמבלים שעות מול המחשב ומשסים את דעתם המטונפת על אנשים שאשכרה עושים משהו עם החיים שלהם. וכך, בתום קריירה משגשגת והערכה אין קץ מסביב לעולם, בר רפאלי מתגמדת לכדי "זו שלא עשתה צבא וצריכה לרדת מהארץ", כל גיי מוגדר כסוטה שצריך לשלם בחייו, כל זמר מזרחית ל"בבון", אשכנזי ל"זה שצריך לפגוש עוד היטלר", ועוד לא הגעתי לטהוניה, אסתי גינזבורג וגל גדות, שנאלצות לקרוא על עצמן תגובות שאף עין לא צריכה לסבול. אם היתה לי היכולת, הייתי עובר מבית לבית ונותן להורים של אותם מגיבים לקרוא מה הילדים הרעים שלהם חושבים באמת, וזאת לאחר שהייתי מבעיר את המקלדות שלהם בקבר אחים בכיכר העיר ורוקד כאחוז דיבוק מסביבן. אסור לאף אתר לאפשר כתיבת טוקבקים אנונימית; כל מי שיש לו מה להגיד חייב לעשות את זה בשמו המלא, ואחר כך נראה מי יעיז לכתוב טינופת.
מה אפשר לחלץ מהאפר? כלום. שיישרפו להם המקלדות וזהו.
