אמרו לי שאסור לקרוא טוקבקים, אבל אני מודה שזה קשה להתאפק. ואתמול, כשמישהו סיפר לי שפורסמו ב- Pplus תמונות מאזור ה-VIP בהופעה של הפרודיג׳י ,נכנסתי לראות. גללתי את התמונות, שבחלקן אני מופיע, ובאופן אוטומטי המשכתי לגלול לאזור הטוקבקים.
ואז נתקלתי במשפט ״ליאון רוזמברג גיי, הגיע זמן שתצא מהארון יא גיי!״, ותסלחו לי אם לא מדובר בציטוט לגמרי מדוייק. אחרי שהתגברתי על טעות הכתיב בשם, הזכרתי לעצמי שאסור לקרוא טוקבקים, שכנראה מדובר באיזה ילד משועמם, ושזה שכותבים עליך טוקבק זה אומר שכנראה עשית משהו משמעותי בחיים שלך. המשכתי הלאה.
אבל כמה שעות אחר כך, בעודי מבלה בסופר עם שתי בנותיי המתוקות, קלטתי שהטוקבק עדיין מנסר לי בראש ומזהם לי את המצברוח. לא בגלל מה שכתב אותו טוקבקיסט, אלא בגלל שהוא כתב את הדברים עם רצון עז לפגוע בי אישית.
עכשיו, שיהיה ברור: אין לי שום בעיה עם נטייה מינית כזו או אחרת, ויעידו על כך חבריי הגייז. אבל כוונת הזדון היא שהטרידה אותי והעובדה שאני חשוף, חסר אונים, לכל זב חוטם שרוצה להעליב אותי בעילום שם עשתה לי רע. אז חזרתי לכתבה במטרה להגיב, לנקום, וכתבתי משהו ציני בחזרה, משהו שאני אף פעם לא עושה. כשלחצתי בסיפוק על כפתור ה׳פרסם תגובה׳, קפצה מולי הודעה על זה שהאתר יפרסם את התגובה רק אם ימצא לנכון.
העיניים שלי ריחפו על שאר הטוקבקים וקלטתי שהם מלאים בהשמצות ועלבונות, כלפי נינט טייב (הרבה) וגם כלפי כל שאר החברים שהיו שם, ושכולם רעים ומגעילים יותר ממה שנכתב כלפיי, וקלטתי שכל התגובות האלה נמצאו ראויות על ידי עורכי האתר.
חופש הביטוי הוא קדוש בעיניי, וברור שלהגיב לכתבות זה חלק מהכיף שהביא איתו עידן האינטרנט, אבל בשורה התחתונה מישהו מבלבל באופן חמור בין חופש הביטוי לחופש ההשמצה. ואתרי האינטרנט מאפשרים להם לעשות זאת באנונימיות מוחלטת (כל האתרים בלי יוצא מן הכלל), אז עשיתי מה שאני יכול ופרסמתי סטטוס כועס בעמוד הפייסבוק שקורא להפסיק לאפשר לטוקבקיסטים להישאר אנונימיים. קיבלתי הרבה תגובות, חלקן לא מסכימות איתי אבל לפחות כולן שם עם שם ותמונת פרופיל צמודה.
