רומי אבולעפיה בצילומים לשער פנאי פלוס
(כתבת: מורן זלמה צילום: אסי כהן עריכה: אסף קוזין)
בתפקיד שלה ב"איש חשוב מאוד", הדרמה הקומית החדשה של HOT, רומי אבולעפיה מגלמת גרסה פרועה יותר, צינית יותר, של רומי אבולעפיה - והתוצאה סקסית להפליא. לא מדובר בתואר זר לה, סקסית, לא אחרי עמוד החשפניות ההוא ב"אלנבי" המחוספסת של ערוץ 10, שזימנה לה תפקיד תובעני, ובכל זאת: משהו בביטחון העצמי של אבולעפיה גולש באורגניות אל הדמות שהיא מגלמת, באופן בוגר יותר, לא מתאמץ. במובן מסוים, כל הפאזה הזו עדיין חדשה לשחקנית בת ה־30, שעשתה לעצמה שם כשחקנית דרמטית מצוינת כבר בגיל הרך 15 אבל רק בשלב השני של הקריירה שלה, אחרי הפסקה ארוכה שעשתה בגולה, החליטה לאפשר לעצמה גם תפקידים ריסקיים יותר.
"לגמרי יש רצון להראות בי צדדים שאולי לפני כן לא רציתי להראות", היא אומרת, "והמזל שלי היה שגם התפקיד ב'אלנבי' וגם התפקיד ב'איש חשוב מאוד' הגיעו אליי ואפשרו לי את זה, וזה מזל כי למרבה הצער, אין הרבה תפקידים נשיים ראשיים מורכבים כאלה, שיש בהם חקירה של נשיות ואופי נשי".
לילה לפני שאנחנו נפגשים אני מגיע להקרנת עיתונאים של הסדרה החדשה והמעולה הזאת - ביקורת מהללת תמצאו במדור הטלוויזיה - ואחרי שאני מתיישב באולם החשוך, אבולעפיה נכנסת, עוצרת לנשיקות וחיבוקים עם יוצרת הסדרה שירלי מושיוף ושאר מכרים, ומתיישבת. במשך השעה וחצי הבאה, אני חושב שאני מצליח לזהות פה ושם את הצחוק שלה מבעד לשאגות האחרות שממלאות את האולם.
"נהניתי בטירוף וצחקתי בטירוף", היא זורחת ביום שאחרי, כשאנחנו נפגשים ליד כיכר רבין. "מההתחלה, כשקראתי את זה, פשוט הבנתי את זה, מהמון סיבות. גם בגלל הקרבה שלי לנושא, וגם כי זה היה כתוב מצוין. זה פשוט מיד קפץ מהעמוד כמשהו שאני חייבת לעשות, והיתה לי תחושה מאוד חזקה לגבי זה. אתה יודע, חוסר השליטה שלך כשחקן זה דבר נורא, התלות הזו ביוצרים יכולה גם לא להשתלם. אבל מראש, 'איש חשוב מאוד' היה נראה כמו משהו מאוד קולנועי, מאוד לא טלוויזיוני, ויש בזה גם משהו נורא מפחיד, ביצירה כזאת, כי כשאתה לוקח הימורים כאלה גדולים, אתה גם יכול להיכשל בגדול".
את יהודה לוי היא לא הכירה קודם לכן, לפחות לא מעבר לשלום־שלום. "הכרתי אותו ממפגשים חפוזים אצל מורה למשחק שאנחנו חולקים", היא אומרת, "אבל רק מלקרוא את התסריט ולהבין שזה נבע משיתוף פעולה בינו ובין שירלי, הרגשתי שלמדתי להכיר אותו".
זו בעצם סדרה על שחקן ועל הדימוי שלו. ואז את מגיעה לסט, ופוגשת את השחקן, את הבנאדם. הופתעת ממה שמצאת?
"אני לא יודעת... לא חשבתי על זה. קודם כל, היה נורא כיף איתו, ואני חושבת שזו האינדיקציה הכי פשוטה לאופי של בן אדם, וחוץ מזה אני באה יחסית נקייה, לא היתה לי איזו פרה־קונספציה עליו. תראה, אתמול בהקרנה, שירלי מושיוף אמרה שלפני ההיכרות איתו, היא חשבה שיהודה הוא סילבסטר סטאלון הישראלי, ומה שהיא גילתה זה את וודי אלן. אפרופו זה, אני חושבת שאנשים כאלה, שיכולים להתמודד גם עם התהומות שלהם בהומור, זה משהו שמעיד על איכות של בן אדם, על אישיות, ועל אינטליגנציה רגשית".
למה לוי ציפה מאבולעפיה אחרי שקרא את התסריט, לעומת זאת, אפשר רק לנחש: אבולעפיה מגלמת גרסה מאוד־מאוד רחוקה של עצמה, אחת שאוחזת בנסיבות דומות משהו - שחקנית מקומית מצליחה שעזבה לניו יורק, חוזרת אחרי שנים ונדרשת, בעצת סוכניה, לחדור חזרה לסצנה המקומית, אבל גם משורטטת כסוג של פארטי־גירל מחושבת, צינית לחלוטין, חלק משומן ממערכת משומנת. "לא התייחסתי אל הדמות הזו כאל מישהי מציאותית", היא אומרת, "אלא כמו מישהי מספר. ובכל זאת, ברור שיש בה גם הרבה דברים שאני מכירה בחוויה שלה".
מה למשל? היו, למשל, תקופות שבהן גם את הרגשת בורג במערכת היח"צ ותו לא?
"כן, וגם היה לי מאוד קשה עם זה במהלך השנים. מתישהו התבגרתי, הבנתי שאני חלק מהמשחק ושבמקומות שבהם זה עוזר לי להגשים את הרצונות והשאיפות המקצועיות שלי, אני גם צריכה להשתתף בו, להיחשף, לדבר על מה שאני עושה. זה חלק מהעניין, והפסקתי לזלזל בזה, הפסקתי להסתכל על המערכת הזו כמשהו עוין. אני חושבת שכל בן אדם שעובר שלב של מרד נעורים צריך מתישהו לשאול את עצמו מה הוא באמת רוצה ומהי הדרך להגשים את זה".
מתי זה קרה אצלך?
"כשחזרתי מלונדון. הייתי צריכה למצוא את עצמי מחדש פה, ועבדתי מאוד קשה על זה. אבל הייתי חדורת מוטיבציה. אם פעם, כשהייתי מאוד צעירה, הייתי טינגאייג'רית כועסת וסגורה שרצתה למרוד, עכשיו רציתי להשיג משהו, רציתי לעבוד ולהראות שאני פתוחה".
את מרד הנעורים שלה הוציאה אבולעפיה לפועל כשהחליטה לעקור ללונדון כדי ללמוד קולנוע לפני כעשר שנים, קוטעת קריירה מלבלבת על המסך (אחרי חמש עונות מצליחות ומוצלחות ב"שבתות וחגים") ומותירה מאחוריה את המשרה המכניסה של הפרזנטורית של קסטרו. "ויתרתי על תפקידים", היא מודה, "ואנשים שאלו 'למה שתעשי כזה דבר?', אבל אתה יודע, זה רק נתן לי עוד במה למרוד, עוד במה לבעוט. בשבילי זה היה מאוד נורמלי, הצעד הזה, אחרי שנים של חיים לא כל כך נורמליים. זה פשוט היה הדבר הבריא לעשות, והיום אני עוד יותר מבינה את זה".
אבל במה כל כך רצית למרוד מלכתחילה? היית שחקנית מצליחה בגיל צעיר, הדרך היתה סלולה לפניך. מה רע?
"אני חושבת שיותר ממה שרציתי למרוד, רציתי לבחור. הרגשתי שאף פעם לא היתה לי בחירה, שלא היתה לי ריבונות. רציתי להחליט בעצמי מי אני, איפה אני ומה אני עושה. זה היה קשה, קלאוסטרופובי, זו לא היתה ילדות נורמלית כל כך. אבל אני לא מצטערת על שום דבר. זו לא הנקודה. לא היה ממד של 'מה עשיתי?', כשעברתי. היתה בדידות, בטח שהיתה, אבל היה לי טוב".
יש אנשים שיגידו "על מה היא מתלוננת?"
"זו בדיוק הנקודה, וזה מה שאומרת שירלי בסדרה הזו: מצד אחד היא מסתכלת על הדמות של יהודה כעל איזה ילד מפונק ומה הוא מתלונן, ומצד שני היא מסתכלת על סגנון החיים הזה ומבינה איזה סיוט חונק זה יכול להיות".
אצלך זה היה סיוט?
"ממש לא ברמות האלה. היה רגע אחד ספציפי שקצת הזכיר לי, כשיהודה מבריז מראיון בפרק הראשון. זה כאילו ילדותי מצד אחד, ומצד שני אני מבינה את זה, את חוסר הנכונות הזו לשתף את כל העולם במה שעובר עליך".
רגע, בא לך להבריז עכשיו? ללכת לשירותים ולקפוץ החוצה מהחלון?
צוחקת. "לא, אבל היו כל מיני רגעים לאורך הדרך, כשהייתי צעירה יותר. ברור, כאילו אתה ילד, אתה לא מבין את העוצמה של התקשורת, את המניפולטיביות של המראיין. ברור שנכוויתי לאורך הדרך".
את יכולה לתת לי דוגמה?
"אני אפילו לא זוכרת".
ויש כוויות אחרות מהתקשורת? ביקורות, טוקבקים וכו', או שזה לא מזיז שם, בלונדון?
"ברור. מה זאת אומרת? זו התעשייה שאני חיה בה, אני לוקחת בה חלק מלא, כולל קריאת ביקורות. וכן, זה חרא כשהן לא טובות, אני מאלה שמרגישים את זה. אני לא יודעת איך אפשר שלא".
"זינוק בעלייה" בכיכובך למשל, לא התקבל באהדה גדולה.
"אוקיי, אני קראתי גם ביקורות טובות, ואיך שזה מתקבל אצל הקהל זה משהו אחר".
את זוכרת ביקורות צורבות במיוחד לאורך הדרך?
"אני זוכרת שנכנסתי פעם לאיזו רשימה ב'פנאי פלוס' של 'סלבז שאנחנו אוהבים לשנוא' או 'סלבז שלא רוצים להיות סלבז', משהו כזה".
אני מתנצל בשם המערכת.
"אני מקבלת. או שיש טוקבקים כאלה, על זה שאני נראית כמו סוס".
גם על אלה אני מתנצל.
צוחקת. "אני מקבלת".
גם ברמת הלייף סטייל של הדמות שהיא מגלמת ב"איש חשוב מאוד", אבולעפיה רחוקה ממה שתראו על המסך, לפחות היום. סקס, סמים ושוטים על הבר ב־4:00 בבוקר? אולי פעם. "קודם כל, אני תל אביבית", היא צוחקת, "אז באיזשהו מובן, נולדתי לתוך זה. גדלתי פה, ומתישהו נשאבתי לרומנטיקה האורבנית הזו, והיה כיף. אבל את הטירוף מיציתי, וזה לא שאני לא אוהבת לעשות את זה, כיף לבלות ואני מאוד אוהבת אנשים, אבל אני ממש לא צריכה את זה כמו פעם".
אחת הסיבות לרוגע הזה היא החיים בזוגיות עם בן גלעדי, בנם של המפיק אביב גלעדי והשחקנית חנה לסלאו, שאיתו היא חיה בלונדון, כאמור. אחרי הלימודים, שאלת החזרה לפה, לארץ, מעולם לא עמדה לנגד עיניה, היא אומרת. היה לה ברור שתחזור, באופן כזה או אחר, כמו שברור לה היום איפה באמת נמצא הלב. "זה הבית שלי, לגמרי. אי אפשר להיפרד מזה. גם היום אני גרה בלונדון, וזו באמת סוג של הגירה, אבל הייתי פה המון בשנה האחרונה, והתחושה היא שאני פה".
שם, בעוד גלעדי עובד בחברת ההפקות של אביו, אבולעפיה מעסיקה את עצמה בלימודי משחק, מה שלמרבה ההפתעה מעולם לא עשתה, לפחות לא בתוך מסגרת. "למדתי בארץ אצל אורית שר, אבל עכשיו אני מרחיבה את זה, וזה גם נותן לי הזדמנות לעבוד על המבטא שלי באנגלית. אבל בעיקר, חיפשתי מקום להתפתח בו, ואני מוקפת בשחקנים מקצועיים עובדים, ולראות את תאוות המשחק שלהם זה משהו מאוד מניע, מבחינתי. אף פעם לא הייתי בסביבה לימודית חווייתית כזאת. אלה לא אנשים שבאים להשתעשע, הם מחויבים".
וגם היא מחויבת, כולל כניסה הדרגתית לעסקי ההפקה והייזום יחד עם בן זוגה גלעדי, והמשך ניצול האופציות העומדות בפניה מעבר לים, כמו שעשתה בעבר - ובהצלחה - כשהופיעה ב"הסגת גבול" לצד ג'וד לאו וז'ולייט בינוש, ובגרסה האמריקאית לסרט "החוב", לצד שחקנים כמו הלן מירן, טום ווילקינסון, ג'סיקה צ'סטיין וסם וורתינגטון.
5 צפייה בגלריה
"אני חושבת שיותר ממה שרציתי למרוד, רציתי לבחור". אבולעפיה על שער פנאי פלוס
(צילום: גיא כושי ויריב פיין)
צילום: גיא כושי ויריב פיין
סטיילינג: מזל חסון
ע' צלם: שרבן לופו, ע' סטיילינג: שני קרני, איפור: נוגה תמיר, שיער: שרה השנטי. טבעות: Hotcrown, ז'קט: דיזל, חולצה, כובע וסוודר: זארה, ג'ינס: אמריקן אפרל, קעקוע: Not Forever Tattoos - קוקטית
