הדר לוי בצילומים לשער פנאי פלוס
(צילום: אסף מגל, עריכה: אסף קוזין)
לראיון עם הדר לוי אני מגיע עם מטען. לילה קודם השלמתי צפייה ב"הצילו, אני לא יודע לבשל", הריאליטי של קשת בה מהווה לוי הפוגה קומית מתמדת, אבל אפילו השנניגנס שלה לא מצליחים להרגיע אותי אחרי הצפייה המתסכלת בפרופסור עמוס רולידר, בעודו מנסה ללמוד כיצד מפרידים חלמונים כיאות. סיוט.
אין מצב שאתם עד כדי כך קלולסיים. אין מצב שעמוס רולידר לא מצליח ללמוד איך להפריד ביצה.
"זה קשה! ניסית פעם להפריד ביצה?", מגינה לוי בלהט על הקולגה.
ניסיתי. הצלחתי. זה לא מדע טילים.
"ואומלט, הכנת פעם? לא חביתה, אומלט! זו מנה שאתה צריך לעבוד על עצמך פסיכולוגית בשביל לעשות, כי צריך להמשיך ולקשקש אותה כל הזמן. ברור שיש הקצנות. זה לא 'הפנים האמיתיות מאחורי תוכניות הבישול'. זו תוכנית בידור. אבל אני גדלתי עם אמא, שכל הבית היה מטבח. אין בית, יש מטבח, ומסביבו בנו בית. כשאתה גדל בבית כזה, או שאתה אומר 'אני לא רוצה את זה', או שאתה לגמרי בתוך זה. אני - לא רציתי. לא יודעת למה. אולי בגלל שאני בן אדם הרבה פחות סבלני מאמא שלי, אני הרבה פחות מייחסת חשיבות לאוכל".
אז איך האכלת את עצמך לפני התוכנית?
"הרבה טייק אוויי, כשהייתי רווקה תל אביבית, אבל עכשיו אני ביד אליהו ולא הרבה עושים משלוחים לפה, אז אין ברירה. זה לא שאין יכולת, זה שאין חשק, אבל בתוכנית הבנתי שדווקא יש לי את הטאץ', שאני יכולה לעשות טעים. זה לא משהו שידעתי קודם, באמת. ממש למדתי שם דברים. למדתי להשקיע, וזה לא רק קשור לבישול, זה קשור להכל".
7 צפייה בגלריה
"זו תוכנית על חולשה. זה אנושי. שמעתי 'חולשה' והבנתי שאני יכולה לפרוח"
(צילום: רונן אקרמן)
ואכן, ההשקעה ניכרת, לפחות ברמת הבית של לוי ובן זוגה, יוסי אסנפי, אליו היא מכניסה אותי ב-11 בבוקר: דירה מקסימה ונוחה בבניין ישן ביד אליהו, עם ריהוט וינטג'י והכלב המתוק גור, שבא לברך לשלום עם אפו הרטוב. לוי הולכת למטבח להכין קפה, ואני כמעט מתפתה לבקש איזה אומלט, אפילו חביתה פשוטה, כדי לבדוק את כישוריה, לוודא שבאמת לקחה משהו מהשהות בת שלושת השבועות בסט של "הצילו". אבל לא נעים. אני מוותר. השיחה איתה כיפית, קולחת, האישיות שלה ממלאת את החדר. ברור מדוע הפכה לאחד המשתתפים הכי מלאי חיים ב"הצילו", לצידו של טל ברודי.
הצילומים היו כיף לא נורמלי, היא מדווחת כשהיא חוזרת ומתיישבת מולי. היחיד שהכירה קודם לכן היה רן שריג, שישב איתה בפאנל של "הדיבור" ("קראנו לה 'הריצוף', כי אתה יושב שם שעתיים ופשוט מרצף, מדבר בלי הפסקה"), ואת הקליק המיוחד ההוא היה לה עם נאור אורמיה ("הוא החבר שלקחתי משם. כל כך חמוד, כל כך מצחיק, כזה ילד טוב"). אבל גם נפילות היו, כמו בתוכנית הראשונה - אז החליטה לפזר סוכריות על פסטה שהכינה, למורת רוחו של השף ניצן רז. "רציתי לעשות מה שראיתי בתוכניות בישול אחרות", היא מקוננת, "את מנת הילדות, עם הטוויסט. אז עשיתי את זה, קישטתי איתן מסביב לצלחת, וזה היה אמור להיות קצת פארודיה על עולם הבישול. ואז ניצן נורא התעצבן, ואני נורא נעלבתי. מזל שלא הכניסו את הטסטה שלי אחרי זה, כי באמת נפגעתי. הוא לא היה מוכן אפילו לטעום!".
"הצילו, אני לא יודע לבשל" הוא ממש לא הריאליטי הראשון שמציעים ללוי. "הציעו המון. היה את הזה עם הצבא ('היחידה' - י"ב), ו'זוג מנצח VIP', ועוד כל מיני, ולא רציתי. אבל ברגע שאמרו לי 'לא יודעים לבשל', נגנבתי".
למה דווקא מזה?
"כי הבנתי שזו הולכת להיות קומדיה. יש עודף תוכניות בישול, וזה נראה לי כמו משהו שהולך לפוצץ את הבלון הזה. זו תוכנית על חולשה, לא 'תראו איזה כישרון יש לי', אלא 'תראו אותי בחולשה שלי, ובואו נצחק על זה'. זה משהו אנושי יותר, וזה הגניב אותי. שמעתי 'חולשה' והבנתי שאני יכולה לפרוח (צוחקת). זה 'פיל גוד ריאליטי'".
ידעת מי עוד הולך להיות שם? על סמך זה החלטת?
"ממש לא. ידעתי על יעל בר־זוהר כי כתבו על זה בעיתונים, אבל לא היה לי מושג לגבי השאר. הייתי בטוחה שלבנת פורן הולכת להיכנס, כי קראתי את זה איפשהו, והכנתי מלא פאנצ'ים עליה. 'אפית? בישלת? התקשר עכשיו ללבנת פורן'. שמע, אני אדם ממש חרדתי, אבל במקרה הזה פשוט סמכתי. גם לא פחדתי שיעשו ממני צחוק. זה לא היה הווייב. פחדתי קצת ממה יהיה אם אני לא ארגיש טוב עם זה או לא אצחיק, אבל זה פחד טבעי. אני מצחיקה כשנוח לי, כשטוב לי ואני מרגישה בטוח".
וב"הצילו" הרגשת בטוח.
"כן. שמע, אין שם הדחות, אין תחרות אמיתית, אין חשיבות יתר, וכשאין את הדברים האלה, אנשים פשוט באים ללמוד ומרגישים בנוח. זה נשמע קצת ניו אייג'י מעצבן כזה, אבל באמת למדתי שם שכיף לפרגן".
אם כבר פרגונים, אז קצת קשה להתעלם מהיעדרם בכל הנוגע ל"הצילו", שקיבלה על הראש מרוב המבקרים מאז עלתה לאוויר, שלא לדבר על הרייטינג המעט בעייתי (במונחי הפריים טיים של קשת. כל גוף שידור אחר בישראל היה חותם על המספרים האלה בלי היסוס). לוי, מבחינתה, מדווחת על תגובות חמות ביותר כשהיא יוצאת מהבית. "תראה, אם מחשיבים בייביסיטר, אני עובדת כבר 20 שנה", היא צוחקת, "אבל בתכלס אני עובדת משהו כמו 11 שנה, מאז גיל 26, ואף פעם לא קיבלתי תגובות חמות כאלה. אתמול עליתי על מונית, והנהג היה בדיבורית. 'אתה לא תאמין מי עלתה עכשיו למונית!', הוא אומר בדיבורית, "זאתי מהבישולים! נו, מה'מאסטר שף' של המצחיקים! נו, היא סטנדאפיסטית! היתה עם המרוקאי ההוא בתוכנית!'. ואני צריכה להבין שהוא מתכוון לשלום אסייג".
היא גדלה בבית שאן למשפחה דתית, כיפה סרוגה, חצאית, למדה באולפנה. תקלים סביב הדברים שרצתה לעצמה היו - עוד נגיע אליהם - אבל היום המשפחה גאה, היא מספרת. מאוד גאה. "למרות שקצת חששתי לאמא שלי, כי לספר שהבת שלך לא יודעת לבשל זה קצת לצאת מהארון במשפחה מזרחית. היא מספרת לי שהיא הולכת בשוק וצועקים לה 'איך לא לימדת אותה?', והיא עונה 'היא יודעת! היא יודעת!'. אבל אני מביכה את אמא שלי שנים, אז זה בסדר. ואבא שלי, שהוא הבן אדם הכי ביקורתי שאני מכירה, גם הוא אוהב. הוא יכול לשבת, לראות 'עובדה', ואז לשאול אותי 'למה את לא ב'עובדה'?'. ופתאום גם הוא אומר לי שאומרים לו שזה מצחיק".
הם תמכו במה שרצית לעשות, בזה שרצית להיות קומיקאית, לפני שהתחלת?
"לא. הייתי תלמידה טובה, ואז החלטתי לנסות ללמוד משפטים באוניברסיטה תל אביב, אז נרשמתי, ורגע לפני החלטתי שאני לא רוצה. היתה דרמה מאוד גדולה בבית. אני לא אשכח שאבא שלי אמר, 'אני לא יותר חכם ממך, אבל אני יותר זקן ממך. תקשיבי לי'. ולא הקשבתי".
אז היא הלכה ללמוד תיאטרון ותקשורת באוניברסיטת חיפה. "היו שנים קשות", היא נזכרת. "בדיעבד, הן רומנטיות, אבל האמת היא שהיה די סבל בזמן אמת". אחרי ימבה אודישנים וניסיונות, היא בהחלט היתה בדרך לאנשהו, וספציפית לפריים טיים של ערוץ 2 במסגרת "האקדמיה לצחוק", תוכנית הריאליטי ששודרה בקשת ב־2004 והצמיחה גם את אבי נוסבאום, בין היתר. לוי הגיעה למקום השלישי, והפסידה לצחי אירני, וליוסי וטירן. רגע אחר כך, זיהו בערוץ הילדים את האנרגיה הקופצנית שלה כנכס, ולוי מצאה את עצמה מתחזקת את שריריה הקומיים דווקא מול בני תשחורת. אבל זה לא הספיק לה, ולוי החלה לנדוד, מחפשת את מקומה: היא השתתפה ב"מהדורה מוגבלת" בביפ, החלה להופיע עם שירים שכתבה, ואז החליטה לעזוב את כלוב הזהב של ערוץ הילדים. כשאני אומר לה שהיתה לה קריירה משונה, היא צוחקת ומבקשת שאסביר.
היו פיקים, והיו מקומות שנעלמת מהגרף. זיגזג. הרושם הוא של חוסר יציבות.
"הדבר הראשון שאני רוצה להגיד הוא זה: מי שלא בערוץ 2, לא נעלם. יותר מזה: גם מי שלא בטלוויזיה, לא נעלם. לא הפסקתי לחיות. חייתי, וחלמתי, ורציתי".
אבל אנחנו לא מדברים על חיים, אלא על קריירה. חיית וחלמת, אבל לא מול העיניים של הצופים.
"מבחינת חשיפה מיינסטרימית, אתה צודק. כל איזה חמש שנים אני עוברת שנת שמיטה כזו. אבל מבחינת יציבות, אני חושבת שאני אחד מהאנשים הכי יציבים בתעשייה הזאת. חמש שנים הייתי בערוץ הילדים".
למה עזבת?
"חמש שנים זה הרבה זמן".
טל מוסרי שם כבר 70 שנה. זו חממה, זה נוח, זה מוגן. למה לעזוב?
"כי יום אחד הבנתי שאני רוצה להגיד דברים, שאני רוצה גם להיות לא פוליטקלי קורקט, שאני רוצה לדבר גם עם מבוגרים. מה גם שכבר הייתי בת 31, ומתחילים להגיע אנשים צעירים להנחות, ואני קולטת שאני עדיין המשוגעת שם, שאני עדיין הילדותית. יכול להיות שפשוט רציתי להתבגר. אלה היו חמש שנים יפות, אבל הן נגמרו".
אז לוי התבגרה, והתחילה לדבר גם עם מבוגרים: "הספסל האחורי", "צחוק מעבודה", "שבוע סוף החדש". אבל המעבר מהיציבות של ערוץ הילדים לחוסר היציבות של חיי פרילאנס הביא איתו גם תקופות לא קלות.
האחרונה, לפני שנתיים, היתה קשה במיוחד. "מכיר שהכל קורה? אז הכל קרה. הייתי אחרי פרידה, ושום דבר לא הלך. אין בן זוג, אין כסף, אין עבודה. ואתה יודע שיגיעו תקופות כאלה, אבל זה לא עוזר לך להתמודד איתן טוב יותר. פשוט לא ידעתי מה לעשות. אני בן אדם נורא עצמאי, ופתאום הבנתי שאני בת 33, ואין כלום".
איך הרמת את עצמך מזה?
"התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה 'קורה לי משהו'. אחרי שעה היא ואבא שלי היו בתל אביב. לקחו אותי באוטו לבית שאן, ופשוט החלמתי שם. נשארתי שבועיים, אכלתי, ישנתי, והבנתי שיש לי תמיכה, יש לי משפחה. ואז אח שלי, מלאך שלי, אמר לי שאני צריכה לעשות סטנד־אפ. עכשיו, תמיד עשיתי את זה, אבל אף פעם לא היה לי אומץ לקום ולהגיד 'אני מצחיקה. אני סטנדאפיסטית, ויש לי הופעה'".
לוי התחילה לפקוד את הקאמל קומדי קלאב ולנסות את מזלה על הבמה. "זה בלי כסף, כמובן, אבל פשוט באתי והתחלתי לדבר על מה שאני מרגישה, ופתאום הבנתי שבדבר הזה יש את כל מה שאני צריכה. אתה לא צריך אף אחד, אתה פשוט צריך להצחיק. זה תלוי רק בך".
ההופעות הפכו לשגרה, ולוי התחילה להעביר סדנאות סטנד־אפ בפריפריה. "ואז הלכנו לחברות, אני ואח שלי, והתחלתי לייצר מערכונים לחברות. ופתאום אתה מבין שאתה לא צריך את הטלפונים והקשרים, אתה יכול לעמוד על הרגליים לבד. אתה לא יודע כמה טוב זה עשה לי".
בקרוב, בעוד חודש, את כל הטוב הזה תוכלו לראות על הבמה, כי לוי סוף סוף יוצאת במופע משלה. "זה פאקינג הולך לקרות. אומרים לי 'כולה צוותא, את מופיעה כבר 10 שנים', אבל הם לא יודעים מה זה אומר בשבילי, כמה אני מתרגשת. אני יודעת שאני בשלה לזה, ושהגיע הזמן".
גם המעבר ליד אליהו עשה לה טוב. "אתה לא מבין איזה תיקון זה היה. זה בית שאן פה. כל החיים ברחתי מזה, ופתאום אני חוזרת לשכונה, וטוב לי בה. אני פה, והולכת יחפה, עם פיג'מות ועם צבע בשיער, חורנית, וכיף לי. זו היתה שנה של לעמוד על הרגליים. זה כמו שהכנת ארוחה לבד, ואתה פתאום מבין שאתה לא צריך יותר את המסעדה".
וכשלוי לקחה את עצמה בידיים, גם הקוסמוס, כדרכו, החליט להאיר לה פנים: עם המעבר ("דירת חדר מחולקת", היא מבהירה) הגיע, בעקיפין, בונוס בלתי צפוי, מהסוג שמגיע כשאתה מתחיל לתקן את עצמך ומצליח - אהבה. "על פניו, הכי מסכנה", היא צוחקת, "בת 34, אחרי פרידה, גרה בדירת חדר, כישלון. אבל זה היה לי טוב, והתחלתי להכיר ולהעריך את הדברים הקטנים, את זה שהגוף מתפקד, את זה שיש לי בית עם עצים בחלון, וחדר שאני יכולה לעמוד בתשלום שלו. ואז, שבוע אחרי שעברתי, חברה שכנעה אותי לצאת איתה ל'שסק'. חשבתי שזה יהיה ערב אבוד, אבל אז פגשתי את יוסי. שלושה ימים אחר כך הוא התקשר, גם כן זה. הלכנו לים, ישבנו על קרש, ושתינו בירות שקנינו ב-Yellow".
אסנפי הוא צלם ובמאי, ומפה לשם הם כבר נשואים חצי שנה. "אנשים אומרים לי שזה קרה מהר", היא מתמרמרת, "אבל הם לא היו פה בחצי השנה שריירתי על הספה. מבחינתי הייתי יכולה להתחתן הרבה יותר מהר".
עכשיו נשאר רק להרחיב את המשפחה.
"כן. אני רוצה. רוצה מאוד, וזו הרגשה ממש טובה, לרצות את זה, להיות אמא, ושיש לך פרטנר לזה, וזה יקרה. כל החיים את מנסה להימנע מזה, ופתאום זה כל מה שאת רוצה".
אז היום את מאושרת.
"אני לא רוצה לתת לך מצג שווא, כי אני לא בן אדם מאוד מרוצה. אבל ביחס לעצמי, רמת המרוצות שלי כרגע הכי גבוהה שהיא היתה. טוב לי".
>> הראיון המלא בגיליון "פנאי פלוס" החדש - עכשיו בדוכנים
צילום: רונן אקרמן
