(צילום: אסף מגל, עריכה: רונה פפר)
הדבר הראשון שאני עושה כשאני פוגש את גלית גיאת הוא להוציא מהתיק גיליון של "פנאי פלוס" מינואר 2007, שאת שערו היא מעטרת. התגובה הראשונית שלה היא: "אימא'לה! בדיוק דיברתי על זה עם מישהו! איזה שער הורס. חבל על הזמן, וחבל שהיה איתו גם ראיון. אני זוכרת שלא אהבתי אותו, ושתדע שמאז לא התראיינתי".
למה?
"אל תשכח שמדובר בראיון שנערך לפני שבע שנים, אבל אני זוכרת שהיה לי קשה. מאוד קשה. לא התחברתי בשיט, ועם ההריון גם הייתי במקום רגיש, הורמונלי. אחרי שהראיון התפרסם, צדי צרפתי התקשר אליי ואמר לי: 'נו, גליתי, לפחות התמונות יצאו יפות'. טוב, תראה איזה עור היה לי אז. מהמם".
הן באמת יצאו יפה, התמונות, אבל כפי שגיאת אומרת, הווייב של הראיון ההוא פשוט לא היה כל כך טוב. אולי זו הכימיה עם המראיינת, כפי שהיא טוענת, בשילוב עם ההורמונים, אולי סתם זמן לא משהו עבורה. כך או כך, במהלך הקריאה התחושה היא שגיאת מגינה על עצמה ועל בחירותיה המקצועיות שלוש שנים אחרי ש"שמש", הסיטקום שהפך אותה לבת בית בכל סלון בישראל, הסתיים, עם קריירה מצליחה על הבמה אך יובש יחסי ברמת העבודה הטלוויזיונית. "אני כל הזמן עובדת, כל הזמן", היא אומרת היום, "אבל לא תמיד בדברים מאוד מיוחצנים, מה לעשות. אני לא זוכרת מה כתוב שם, ויכול להיות שבתקופה ההיא זה הפריע לי, שנכנסות פחות הצעות מהטלוויזיה. היום, מעניין אותי רק מה שאני עושה. כל מה שאני לא עושה, בכלל לא קשור אליי. היום, אני בכלל לא בזון הזה יותר".
למה?
"כי החיים שלי מלאים. יש לי משפחה, אני עובדת, בחמש השנים האחרונות אני גם שרה".
שרה?
"כן, עובדת על אלבום. אני בעיצומן של הקלטות, ואני מאוד מתרגשת".
אז היום כבר לא בא לך על איזה תפקיד שמנמן בדרמת פרימיום טלוויזיונית?
"בא לי הכל, איך אני איתך?".
תשובה טובה.
"תודה. בא לי הכל, טלוויזיה, וקולנוע, ומוזיקה והכל. אני לא נחה, אוהבת לעשות, ללמוד כל הזמן דברים חדשים. אני לומדת עכשיו ערבית. למה? כי אני רוצה. מזה אני חיה, מהאתגרים הקטנים של החיים".
גיאת, בת 43, שחיכתה לי בגלל פקק ארור שעיכב את דרכי לראיון, הספיקה להתנמנם מעט עד שהואלתי להגיע. אני פוגש אותה בבית קפה ליד הבימה. היא הגיעה לעשות חזרות לצמד ריקודים שהיא ושאר חברי הקאסט של "בוליווד", הדוקו־ריאליטי החדש והכיפי של yes והסיבה העיקרית שלשמה אנחנו נפגשים, יעשו בפרמיירה החגיגית. השיחה איתה ערה, מרתקת, בעיקר בגלל שפת הגוף העשירה שלה, ההבעתית - שחקנית ברמ"ח אבריה שאפילו את המרואיינת מגלמת בהתלהבות מידבקת. "איזה לראות", היא מזדעפת כשאני שואל אם הספיקה לראות משהו מהנפלאות שיש לתת־היבשת להציע, "עבדנו 15 שעות ביום, מהשנייה שהגענו ועד השנייה שעלינו על המטוס. 27 או 28 ימים, אני לא זוכרת".
ב"בוליווד", שבמהלכה נשלחה חבורת סלבריטאים להודו כדי לעבור את השלבים הנדרשים בדרך להשתלבות בתעשיית הסרטים ההודית, משתתפים מלבד גיאת גם איציק כהן, בת אל ומעיין מ"המרוץ למיליון", עידן יניב, קארין כהן וניסים גרמה, המוקש הליהוקי של התוכנית, פרובוקטור אקסטרה אורדינר שעוד ידובר בו רבות, בליב יו מי.
בגדול, הסוגה לא ממש זרה לה - ב־2008 השתתפה ב"רוקדים עם כוכבים" ואף זכתה במקום הראשון, וגם קודם לכן היו הצעות, מ"זוג מנצח VIP" ו"היחידה", למשל. "הייתי בלהקה צבאית", היא צוחקת, "עברתי את זה, מה אני צריכה את זה שוב?".
כשאני שואל למה החליטה ללכת דווקא על זה, על "בוליווד", מה גרם לה להסכים להיכלא מרצון במדינה רחוקה עם שישה סלבריטאים שלא הכירה לצורכי בידור - ובהנחה שצ'ק שמנמן בהחלט עזר לפור ליפול, אבל מתי הוא לא עושה זאת? - היא לא מהססת לשנייה. "הודו. כאחת שלא עשתה שום מסע אחרי צבא, הודו היא מקום שמאוד סקרן אותי. באמצע החיים, שלושה ילדים, השגרה נוגסת, וזו היתה הרפתקה, הרפתקה שקשורה לכל מה שאני עושה במקצוע שלי: ריקוד, משחק, שירה. למה לא?".
אבל אמרת שקרעתם את התחת, 15 שעות ביום. לא באמת ראית את הודו.
"לא הצלחתי להגיע אליה כמו שרציתי, זה נכון, אבל זו הודו. כך או כך, היא באה אליך".
ולא היו התלבטויות? הגיע הטלפון, וישר אמרת כן?
"בטח שהיו התלבטויות, אבל תשמע, רציתי לחזור קצת לטלוויזיה. רציתי מקום להיפתח ולהיות מי שאני, לטוב ולרע, ליפה ולמכוער. 'בוליווד' היתה ההזדמנות שקסמה לי. פשוט הרגשתי שבא לי".
ידעת מי הולך להיות איתך?
"לא, וזה גם לא שינה לי כל כך, כי אם אתה כבר מחליט לעשות משהו, תעשה אותו וזהו. אבל איכשהו, נודע לי שאיציק כהן בין המועמדים. עכשיו, אני לא מכירה אותו, העולמות שלנו לא נפגשו, אבל התקשרתי ואמרתי לו: 'היי איציק, תגיד לי שאתה עושה את זה. אם אתה עושה את זה, גם אני עושה את זה'. הוא ענה לי: 'אני לא יודע... אולי. תעשי מה שאת רוצה. תחליטי בשביל עצמך. אל תפילי את זה עליי!' (צוחקת). ואז אני מגיעה, עומדת עם המזוודה הקטנה שלי על רציף בבומביי ומחכה לפגוש את שאר המשתתפים, והם מגיעים. וואו!".
רק "וואו", או גם "אוי, אלוהים, איך אין לי כוח להוא"?
"דעות קדומות ומחשבות על דברים כאלה קיימות, תמיד, אבל השאלה היא אם אתה נותן לזה קדימות בסדרי העדיפויות שלך או לא, והחלטתי שאני לא נותנת. אם אגיד מראש, 'אוי, אלה כל היום צורחות לי בראש', אז אין, אכלתי אותה. יש לי עוד חודש לבלות איתן. והן, אפרופו, מעיין ובת אל, לא הפסיקו לקרוא לי 'אתי מ'שמש". כל הסדרה הן קוראות לי אתי. כבר די בהתחלה קלטתי שאין לי מה להילחם בהן. הן כל כך חמודות ומזכירות לי את עצמי כשהייתי בת 16... אתה יודע, If You Can’t Beat Them, Join Them. ונהניתי".
רואים. מכולם, את נראית כמי שהכי מבסוטה על כל העניין.
"אני אומרת לך, פשוט נהניתי, מהצבעים, מהטקסיות, מהאוכל, מהאנשים. כל אחד שפגשתי רציתי לעצור ולחקור. אתה יודע מה אומרים שהוא ההבדל בין הודים ליהודים?".
הם קצת יותר חומים ויש יותר ממיליארד מהם?
"גם, אבל ה־יו"ד. זה ההבדל. רמת הרוחניות שלהם מאוד גבוהה, כמו אצלנו. אם מישהו בא ועשה טקס למעננו של איזושהי ברכה או משהו, זה עניין אותי באמת, לא בשביל המצלמה. ומעבר להכל, המקום הזה של לכבד אותם, את האמונה שלהם. הרגשתי שבאתי להתארח, והיה לי טבעי, היה לי קל, לטעום את האוכל, להיות שם".
ולהיות עם ניסים גרמה, היה טבעי?
"וואו. ניסים הוא תופעת טבע".
התחושה היא שהוא פשוט ג'מוס של תשומת לב. זה היה קשה כמו שזה נראה?
גיאת מחייכת. שתיקה.
אם לא תגידי כלום אכתוב "שתיקה רועמת".
(צוחקת). "ידעתי שאיתו אשיר בתימנית, שיהיה מישהו שיבין את הנשמה התימנית שלי. תראה, היו עניינים, היו, אבל אני לא הולכת לדבר על זה. אני לא רוצה להרוס. בוא נגיד שריאליטי זה משהו שגורם לך להכיר את עצמך מצוין, שנותן לך הזדמנויות ללמוד על עצמך דברים שחיי היומיום לאו דווקא נותנים לך. אני למדתי על עצמי שיש לי סבלנות. תראה, באתי לכייף, ליהנות וללמוד, ועשיתי את שלושתם. שאל אותי אם הייתי עושה את זה עוד פעם".
היית עושה את זה עוד פעם?
"כן! תן לי לרקוד, לשיר ולשחק בזימבאבווה, ואני שם".
תיאטרון, מן הסתם, הוא הפורטה של גיאת. מדיום הבית, והתשוקה שלה. "במה", היא מודיעה בפסקנות כשאני מנסה לברר, "היא מה שאני הכי אוהבת". אולי בהתאם, ברזומה הבימתי של גיאת יש נוכחות דומיננטית במיוחד של שלאגרים, וספציפית שניים מאסיביים במיוחד: "בוסתן ספרדי" שעדיין רץ, כבר יותר מ־16 שנה ו־2,000 הצגות, ההצגה הוותיקה ביותר של תיאטרון הבימה, ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר". שניהם, בהיעדר ביטוי מתאים יותר, החלום הרטוב של שחקן עובד, שלאגרים מטורפים שרצים מאות ואלפי פעמים, ומספקים עבודה מכניסה והכי חשוב, נמשכת.
לפני כחצי שנה עלתה בכיכובה ההצגה "אום כולתום" בתיאטרון יפו, שבה היא מגלמת את הזמרת המצרית האגדית, במה שכבר כונה תפקיד חייה. "קודם כל, אין זמרת כזאת. לא היתה, ולא תהיה", היא קובעת. "עכשיו, אני לא דומה לה בשיט. אין בינינו קשר, בתכלס, ויש זמרות ששרות אום כולתום הרבה יותר טוב ממני. יש שחקניות שיכולות היו לעשות את זה יותר טוב ממני. אבל אני רציתי את זה מספיק, ואני גם יכולה לעשות את שניהם, לשיר ולשחק. זה מן אללה, התפקיד הזה, זה בכלל לא קשור אליי. נשבעת".
באמת תפקיד חייך?
"אני לא יודעת. אולי. הלוואי שנמשיך לרוץ איתה עוד הרבה הרבה שנים, והלוואי שנגיע איתה לעולם, והלוואי שזה יהיה כמו 'בוסתן ספרדי'. אבל אני חושבת שתפקיד חיים זה לא דבר אחד. תפקיד חיי זה כל תפקיד בזמן נתון, של היצירה שאתה עושה, של מי שאתה בזמן הזה. וכאלה, אני מקווה שיהיו עוד".
אם גם המחזה הזה יהפוך לשלאגר, טפו טפו, הסטטיסטיקה שלך תהיה מרשימה. זה כישרון או מזל לבחור אותם כך?
"אני לא יודעת, אבל מה שאני יודעת זה שכשמציעים לי תפקיד, אני פשוט יודעת אם לעשות אותו או לא".
בואי נדבר על טלוויזיה לרגע: מקודם, כשדיברנו על הראיון האחרון שלך, ציינו גם את "שמש". התחושה אז היתה שאת לא מקבלת מספיק הצעות בגלל התפקיד של אתי.
"שמע, בזמנו, הייתי מתקשרת לסוכנת שלי פעם באיזה חצי שנה לשאול מה המצב ומה קורה, ובכל פעם היא היתה אומרת לי: 'אני מנסה ומנסה, אבל כל הזמן אומרים לי 'היא מזוהה עם 'שמש'. אף פעם לא הבנתי את התשובה הזאת כל כך".
ועכשיו כשהתוכנית זוכה לעדנה מחודשת, ואחרי ששודרה בערוץ הילדים היא משודרת בערוץ 24, איך תחושותייך כלפיה?
"זה מדהים. בשנה־שנתיים האחרונות יצא לי לראות 'שמש' יותר ממה שראיתי אז. ואני אומרת לעצמי 'סבבה. הכל טוב'. אני עדיין נראית בסדר (צוחקת), לא השתניתי הרבה. יש קצת קמטים וגרביטציה, אבל בסך הכל, נהדר. וזו תוכנית פשוט מצחיקה. אני מקבלת תגובות כל הזמן. אבות מצטלמים בשביל הילדים או בשביל עצמם. הורים יושבים עם הילדים לראות 'שמש'. זה מדהים. אני רואה את זה ואומרת לעצמי, 'סבבה. כל הכבוד'. זה היה סיפתח טוב".
אז היום את מפויסת. מבסוטה על מה שהתוכנית נתנה, לא ממורמרת על הקשיים שיצרה?
"כן, זה נגמר, חלאס. מפויסת עם זה, עם הכל. לך תדע, אולי בעוד חמש שנים ניפגש ואהיה עצבנית. אני מקווה שניפגש בעוד חמש שנים, שבמדינה שלנו נוכל להיפגש בקפה השקט הזה".
נראה לך שלא?
"אני לא יודעת. שמע, זה המקום שלי, של כולנו. הסתובבתי קצת בעולם ולא מצאתי שום מקום שהייתי רוצה לחיות בו. רק זה הבית".
גבריאל, דוד ועמליה, 10 וחצי, 7 וחצי ו־4 וחצי, בהתאמה, הם גם הבית. הם והבעל, המוזיקאי מרסלו זובר. בגבעת שמואל, אם להיות ספציפיים. "אל תחכה!", היא פוקדת כשאני מספר לה על חרדת הילד השני, "זה כמו לקחת משכנתה - השנה הראשונה עם ילד היא השנה הכי קשה, ואחר כך אתה מתרגל, נהיה לך קל. אל תחכה!".
קורה שאת מסתכלת על גבריאל ואומרת לעצמך, "אלוהים ישמור, יש לי ילד בן 10 וחצי"?
"כן. מסתכלת עליו, הוא עוד שנה וחצי־שנתיים בגובה שלי, ואני לא מאמינה. והוא מבקר אותי. הוא שומע שירים שאני מקליטה, ובדרך כלל לא אוהב (צוחקת). זה עצוב לו מדי או כבד לו מדי. 'תעשי משהו קליל, אמא', הוא אומר לי".
ב"שמש" הוא צופה?
"לא, אנחנו לא רואים הרבה טלוויזיה בבית. אבל את 'בוליווד' הוא מאוד רוצה לראות, ולא אמנע ממנו. אם הוא רוצה, סבבה".
כמעט שכחתי שרציתי לשאול אותך על קולגה לשעבר. אורלי ויינרמן.
"שמע, אני מכבדת כל אדם ודעתו. אנחנו לא בקשר, אבל כל אחד ודעתו. זו גם לא היתה הפעם הראשונה שהיא פתחה את הפה. לפי דעתי זו הפעם השנייה או השלישית שלה או משהו כזה. שמע, אם יש קיצונים לצד אחד, למה שלא יהיו קיצונים לצד שני?".
אז אם יש הצל, בקיצור, צריך גם אורלי ויינרמן.
"צריך! כדי שיהיה איזון בעולם. אני מאמינה באיזון. אני מזל מאזניים".
(סגנון: שלו לבן איפור: אורית צרפתי, שיער: אסי שדה)
