רועי ניק בצילומים לשער "פנאי פלוס"
(כתבת: מורן זלמה, צילום: ירון ברנר עריכה: אסף קוזין)
סדרות מתח ישראליות הן קונספט בעייתי. למה? ובכן, מאחר שבסוף העונה הראשונה כל הקצוות נפערים לרווחה, ואז הצופים מחכים, בממוצע, 17 שנה עד שתתוקצב ותופק העונה השנייה. ולמה בדיוק הם מחכים? ובכן, הם מחכים רק על מנת לגלות שכל המורכבות העלילתית נמחקת באחת על ידי משהו כמו "הוא רצח את כולם כדי למנוע משר התחבורה לבנות את הכביש שיעבור ליד גן הילדים הקטן של השכונה", וזה עוד המקרה הקל שבו חצי מהקאסט לא מוחלף ומצפים שתשכח מכל הדמויות הראשיות של העונה הראשונה, כי מישהו רצה ללהק את הנרי דויד וצריך לתת לו בק־סטורי, ואתה לא מאמין שבזבזת 45 דקות בשבוע על הדבר הזה. במילים אחרות: דיר באלאק, "בתולות".
הסדרה החדשה והמצוינת (מבית HOT), יש להגיד, בבימויו של אדם סנדרסון (שיצר אותה יחד עם שחר מגן) ובכיכובם של אלון אבוטבול, ששון גבאי ומגי אזרזר בתפקיד ראשי, כחוקרת משטרה חמומת המוח שנאלצת להישאב לתוך חקירת מותה המסתורי של אחותה התאומה, על רקע המדבר המקיף את אילת, מיתוס בתולות הים האלמותי והסודות הצפים ועולים מעלה ממעמקי הים האדום. לצידה של אזרזר, בתפקיד הגשש המשטרתי הקול־להפליא, נמצא השחקן רועי ניק, שמבקש להרגיע בנוגע לנבואות שלי על עתידה של הסדרה בה הוא מככב.
"מתכננים את זה בדיוק כדי שלא יהיו שש שנים עד העונה השנייה", הוא אומר ולוגם ממיץ התפו־גזר שהזמין לעצמו. "אני מסכים איתך, זה קורה עם מלא סדרות טובות. אתה אומר, 'וואו, סדרה מעולה, בא לי שתמשיך', ופתאום זה חוזר אחרי שלוש שנים ואתה צריך להיזכר מה היה". לפחות מבחינת חוויית העשייה, כנראה שהיה שווה במיוחד. "חוויה מאוד מלמדת, מקצועית ובוגרת", מחדד ניק. "גם התבגרתי מאוד וגם למדתי המון, משמעותית. עד 'בתולות' הספקתי ללמוד כמה דברים בעבודה, אבל אז היו שלושת חודשי הצילומים של 'בתולות' וזה ממש היה בית ספר".
לצד קאדר שחקנים אולטרה־מכובד.
"זה מטורף, מרגש. וגם…"
מלחיץ?
"אבל מלחיץ טוב. היו חזרות לפני, אז אתה מכיר אותם, אתה רואה איזה רעיונות הם מביאים, אלון אבוטבול או מגי, אתה רואה איך עובד שחקן. זה היה מאוד מרגש, לראות אדם שאתה תופס ממנו עובד בלייב, לא רק את התוצאה. והם גם בני אדם, ששון גבאי כזה מדהים, צנוע ונחמד. עם אלון מאוד התחברתי, דיברנו שטויות, עשינו צחוקים. יש בינינו פער בגיל, אבל על הסט לא שמתי לב לזה. הוא לא רציני כמו שזה נראה. צחוקים. הוא ילד קטן".
הרגשת שווה בין שווים על הסט?
"מה זה אומר? ברור שלא יתייחסו אליי כמו שמתייחסים לששון גבאי או לאלון אבוטבול, אני שחקן צעיר ומקבל יחס מאוד יפה. זה לא נראה לי קשור, אי אפשר להשוות את זה. זה בסדר לי, אני מסתדר".
בחור צנוע, ניק. עונה לשאלות באריכות, ברצינות ובכנות. נבוך מול מחמאה טריוויאלית, מתעקש לשלם את החשבון. הזקן שנשאר לו מהצילומים תורם רק במעט לחספוס שאפשר לצפות מבחור נערי תכול עיניים. לתפקיד הגיע כמעט ברגע האחרון. "הייתי בכלל בחו"ל באותו זמן. יום לפני שחזרתי לארץ קיבלתי סמס מהסוכנת שלי שיש מאצ'ינג (אודישן בו נבחנת ההתאמה לשאר הקאסט - מ"י). מה פתאום מאצ'ינג? לא הייתי בשום אודישן, מה מאצ'ינג? אז למדתי את הטקסט, הייתי נורא לחוץ כי זה היה אודישן סופי, נורא רציתי, היתה לי תחושה נורא טובה. ואז, כשהודיעו לי שהתקבלתי, עפתי לשמיים. ידעתי שזה מצריך למידה של כל מיני דברים תיאורטיים - למשל, אני דובר ערבית בסדרה, אז ישר קבעו לי שיעורים בערבית, למדתי עם מורה. הוא גם גשש, יש המון חיפושים במדבר, אז למדתי עם גשש מקצועי כל מיני דברים, איך להסתכל, איך להתבונן. זה נתן לי המון לדמות, וזה נכנס לתסריט. התפקיד הזה נורא הפרה אותי, גרם לי לעבוד קשה".
ומה פשר הזקן?
"הוא חלק מזה. אדם, הבמאי, רצה אותו. נראה לי שהוא פשוט רצה שאיראה כמוהו. שתהיה אדג'יות כזאת. זרמתי עם זה, לא היה לי אף פעם לוק כזה, היה נחמד, ונשארתי איתו, התרגלתי. מדי פעם אני מסדר עם מכונה, אבל אני לא אוהב להתגלח".
הוא בן 22, גדל בהרצליה. בהשראת בן הדוד המפורסם, יהודה לוי (ועוד נחזור לזה), החליט הנער הביישן ללמוד משחק, וכשהגיע למגמת התיאטרון בתיכון היובל הבין שבחר לו מקצוע לחיים. בכיתה י"ב קיבל את התפקיד הראשון שלו - אחיו הצעיר של עוז זהבי בדרמה "חיים אחרים" בערוץ 2. משם, לדבריו, הדברים התגלגלו: הוא שיחק בסנסציית הטווינז "החולמים" ובספין־אוף העוד יותר מצליח שלה, "גאליס", בסרט "רוק בקסבה" וגם בתור הדושבאג הזיין ב"אופוריה" ו"שש פעמים" המדוברים. "זה הכי רחוק ממני", הוא מכריז, "אבל היה כיף לשחק מישהו כמו אלקנה ב'אופוריה', ששם זין על הכל ומדבר בגסויות. הוא הוציא ממני המון דברים שלא יכולתי להוציא בתור רועי".
אבל למרות הרקורד המקצועי המרשים, ניק לא נהיה יהודה לוי, והאמת היא שכרגע הוא לא ממש פנוי לזה. בימים אלה הוא סטודנט במשרה מלאה, שנה א' בסטודיו של ניסן נתיב. כל כך מלאה, שגם להיפגש לראיון היה כמעט בלתי אפשרי בגלל הלו"ז העמוס של הלימודים. "נכון, לא הייתי 'צריך' את זה", הוא אומר על הבחירה בספסל הלימודים. "אף אחד לא אמר לי שאני צריך את זה. אבל אני הרגשתי צורך בזה. הרגשתי שיש לי המון ללמוד. המון דברים אני עושה בצורה אינטואיטיבית, טבעית, שנכונה לי, עובד לפי מה שאני חושב ומרגיש, והרגשתי שחסרים לי דברים כדי להגיד מה אני עושה באמת, כדי להיפתח לעוד כיוונים. אני חושב שיש לי המון ללמוד, ועכשיו אני גם מבין כמה אני עוד לא יודע וכמה עוד יש לי ללמוד. התחלתי ממש השנה".
וזה לא תוקע את הקריירה?
"אני לא ממהר לשום מקום, אני מאוד צעיר, הדברים שכבר עשיתי מאוד מוסיפים לי ועוזרים לי ואני לא ממהר להמשיך ולעשות, כדי שלא ייגמר. אני חושב שדווקא אם אתבשל עכשיו ואעבוד על עצמי, אהיה שחקן יותר טוב והדברים שאעשה יהיו יותר איכותיים. אז אני לא צריך את זה לכאורה, אבל מי שמאמין שהוא צריך - זה רק מוסיף".
איך זה ללמוד בין אלמונים שעדיין מחכים לפריצה?
"לא הרגשתי שמסתכלים עליי בצורה שונה. ידעתי שיש לי ניסיון, אבל ראיתי את זה בתור משהו שמועיל לי, לא משהו שאני צריך לפמפם לעצמי לאגו. כולנו באותו מצב, לומדים את אותם שיעורים מאפס".
יש לך יחס מאוד שכלתני לקריירה שלך, יחסית לבחור בן 22.
"את אמרת מקודם שזה עלול לתקוע לי את הקריירה, לא? אני חושב שדווקא היחס שלי מאוד מתאים לגיל 22. אני חושב שאם אנוח על זרי הדפנה או אנסה להכות בברזל בעודו חם, כשזה הזמן ה'נכון' וכדי ש'זה יקרה', אשכח שאני בן 22 ושאני רוצה לעבוד, ועוד שנה לאף אחד לא יהיה אכפת ואני אשב בבית ולא אעבוד".
אני אנסח את זה מחדש: אתה בן 22, חתיך ומוכשר. אתה לא רוצה להיות סטאר זוהר, במקום שחקן רציני ומחושב?
"מה זה סטאר? סטאר זה בתחושה. אם אני מרגיש שאני סטאר זה לא כי מצלמים אותי, אלא אם אני נהנה מהמשחק עצמו. העדיפות הראשונה שלי זה המשחק בפועל, מה שאני עושה. התפקידים, הסדרות, הסרטים, ההצגה, מה שאני מאמין בו, כשאני מוציא מעצמי מאה אחוז. הדברים שנלווים, הכתבות והצילומים, הן תוספות בעיניי, אני לא יכול להישען על זה או להיות תלוי בזה".
שיחקת ב"החולמים" וב"גאליס", שני להיטים היסטריים. שאלת את עצמך למה לא הפכת לכוכב כמו תובל שפיר, למשל?
"אני לא יודע להגיד לך למה. זה נכון. אני לא יודע למה זה לא קרה, זה כנראה משהו בי. אני לא יודע, ראיתי אנשים שמשחקים איתי שהיה באזז ענק סביבם מבחינת הילדים והדיבור, ועליי אף פעם לא היה, תמיד הייתי פחות המיין־אישיו. ודווקא נורא אהבתי את זה, את מה שעשיתי, התייחסתי לעבודה עצמה, לקחתי את זה כלמידה. הייתי אז רק בן 18".
ולא קינאת בהם?
"זה כן עובר לך בראש, אבל זה לא משהו שתיעתע בי או שינה את דעתי. בתקופה ההיא היו עוד דברים. זה מצחיק, כי התקבלתי לעוד סדרה ולעוד תפקיד, הרגשתי שאני מתקדם ולומד את המקצוע, ואולי זה לא צריך לקרות לי. זה כיף שמצלמים אותך, אבל זה כיף במידה, זה לא כיף כשזה ה־דבר".
יש מעריצות?
"לא".
לא מבקשים ממך חתימות, סלפי?
ניק מנסה להיזכר. "נדיר שמבקשים ממני סלפי, באמת נדיר. לא מזהים אותי כל כך. כל הקטע של מעריצות לא תפס אצלי. לא יודע למה". (צוחק).
זה לא חסר לך?
"לא", הוא פוסק. "אני לא מבין מה זה סטאריות. זה מאוד רחב. להיות יהודה לוי? אני לא מאמין שאי פעם אהיה יהודה לוי, כי אני לא מצליח להעמיד את עצמי במקום הזה. אני לא יודע איך להסביר אפילו איך מגיעים לרמות כאלה של פרסום, אהדה והערצה. זה רחוק ממני שנות אור, לא רואה את זה קורה לי. אם הסטאריות קורצת לי? לבוא למקומות ולא לשלם יכול להיות נחמד (צוחק), אז אם זה יקרה זה יהיה מגניב, ואם לא - סבבה. עד עכשיו חייתי, בלי עין הרע, טוב".
ואז, בדיוק על "בלי עין הרע", מגיעה עלמת חן עם משקפי שמש, מדביקה לניק נשיקה והודיעה שהיא מחכה לו בבית. "זאת חברה שלי", הוא אומר בחיוך מתוח. סליחה, בנות, הבחור תפוס חזק. "גאיה. היא לומדת לפסיכומטרי, אני לומד משחק, זהו. הכרנו דרך חברים משותפים באיזה בר בתל אביב לפני שלוש שנים".
שלוש שנים? אז בכלל לא יצא לך לנצל את הפרסום.
"הרווחתי דברים אחרים שהם מבחינתי הכי חשובים. נשארתי יציב, עם בחורה שאני אוהב. זה שקר, כל הדבר הזה. אני מכיר את התחושה הזאת של להיות באיזה ערב מטורף ואז ללכת עם כל המפורסמים ולצאת לאיזה מקום וכולם מדברים וכולם מכירים את כולם ונכנסים בחינם ואוכלים בחינם ושותים בחינם, ואתה מרגיש שאתה נוצץ וזוהר והכל טוב ויפה - ואז כשאתה חוזר הביתה ואתה נשאר עם עצמך, וצריך לדאוג למה אתה עושה מחר, אתה שוכח למה קיבלת את זה. זה לא אני, לקבל כזאת הערצה ואהדה. אני כלום ושום דבר, למה שיתנו לי?".
איפה אתה מוצא את עצמך בפרמיירות, השקות?
"אני לא נינוח. גם כשניסיתי להרגיש בנוח, כשניסיתי להתברג ולשחק את המשחק, הרגשתי לא אמיתי עם עצמי. אני יודע שזה לא אני באמת. זה נהיה משחקים כאלה של 'ניכנס כולנו ביחד? את מי יזהו? את מי לא?'. למה אני צריך לשחק את השטות הזאת? לא מזהים אותי, סבבה לי. הכל טוב. זה לא מה שחשוב. אני לא מאמין לזה. את יודעת למה? כי אני לא חושב שאני כזה מעניין. ראיתי את זה קורה, עיתונאים שלא יודעים מי אתה באים לדבר איתך כי מישהו אמר להם שצריך, ואז הם פשוט שואלים שאלות לא קשורות וגורמים לי לא להאמין בזה".
שאלות על יהודה.
"כן, זה היה האישיו אז. לא היתה 'אופוריה', היה יהודה, ואם יהודה בא לפרמיירה ו…".
ומה חשבת על שמלת הכלה של נינט.
"כן, כאלה! דברים שלא קשורים אליי, אני לא קשור אליהם, בטח שלא אדבר עליהם, ובדרך כלל כשבאים לשאול אותי, אז זה קורה בפרמיירה של סדרה שאני משחק בה, ושואלים אותי בחוסר טקט ובחוסר טעם".
טוב, אם כבר העלית את זה. איזה כיף להיות בן דוד של יהודה לוי, אה?
"תלוי מתי", הוא מחייך. "זה לא מעצבן כששואלים עליו, לא אתעצבן בגלל זה. אני מאוד מכבד ומעריך אותו, כיף לי לפרגן לו, המון דברים הם בהשראתו ובהשפעתו. מעצבן אותי כששואלים שאלות מפגרות, על דברים אישיים, איך הוא זה ואיך הוא ככה".
אתם בכלל בקשר?
"בקשר, כמו כל בני דודים שנפגשים פעם ב־, בטעות, בתל אביב. הקרבה היא דרך אמא שלי, שהיא בת דודה שלו".
אז אתם בכלל לא בני דודים, אלא בני דודים מדרגה שנייה!
"בדיוק, עכשיו לכי תסבירי את זה לכל מי ששואל, 'איך זה להיות בן דוד של יהודה?' - סליחה, קודם כל בן דוד שני! (צוחק) אין לי בכלל סמכות לדבר עליו, בן דוד שני זה עקיפת סמכות! טוב, מיצינו את הבדיחות עליו, לא? סליחה שאני מתפרץ ככה".
כן, רציתי להגיד לך שאתה נורא אגרסיבי.
"כן, אני יודע, ועוד עם מיץ הגזר ביד".
>> הראיון המלא בגיליון פנאי פלוס של השבוע
(איפור ושיער: ורד גני, סגנון: לימור ריחנה, ע.סגנון: גלי סבג הס, סופגניות באדיבות "רולדין")
