(כתבת: מורן זלמה, צילום: יוגב אטיאס, עריכה: אסף קוזין)
סטיילינג מורן זלמה: יוני כהן
נתחיל בטפיחה עצמית על השכם: מאי 2013 , כמעט שנה לפני שעלתה "זגורי אימפריה" על המסכים, הופיעו על שער גיליון הביכורים המסורתי של "פנאי פלוס" שני כישרונות צעירים, מבטיחים ואנונימיים כמעט לחלוטין: ישראל אטיאס וחן אמסלם, העתידים לגלם את אביתר ואבישג זגורי ביצירת הביכורים הטלוויזיונית של יוצר אנונימי לא פחות - מאור זגורי. פאסט פורוורד שנה וחצי אחר כך - ואחרי ש"זגורי" יצאה והפכה לסנסציית צפייה מקומית, זכתה לביקורות משבחות, רשמה שיאי הזמנות ב־VOD ובגדול נרשמה כשוס היסטרי, אטיאס, כמו יתר חבריו האנונימיים־לשעבר מהקאסט, צריך כעת לחבוש כובע מצחייה אימתני כשהוא מגיע לפגוש אותי, כדי שנוכל לשבת בנחת ובפרטיות, בלי שמישהו ישאל אותו אם הוא - אביתר זגורי - כבר החזיר את הפסל הזה שגנב בסוף העונה הראשונה של הסדרה.
אני והסלבריטי נפגשים בקניון גבעתיים, רגע לפני שעולה לאוויר העונה השנייה של הסדרה שפרסמה אותו, ומתיישבים ב"ארקפה" בקניון. לא המקום הכי מתבקש למפגש (מאחר שאף אחד מאיתנו איננו תושב גבעתיים), אבל אטיאס רצה לעבור בבית הספר למשחק "הדרך" בהנהלת איל כהן ורותי דייכס, שאותו סיים רק לפני שלושה חודשים. עוד במסגרת הלימודים זכה לתפקידון ב"פצועים בראש", דרמת המתח של גיא עמיר וחנן סביון ("עספור"), אבל פרט לכך, עד ל"זגורי", נרשמו בעיקר אודישנים, ומהם לא יצא הרבה.
כעת הוא עומד איתי בתור לקופה ומזמין הפוך, ומתבקש על ידי הקופאית לומר את שמו, לפני שהיא מרימה את עיניה, מכווצת גבות ושואלת: "רגע, ישראל?". "כן", הוא עונה, והיא ממשיכה: "מהטלוויזיה? מהסדרה הזאת?". מהרגע שהוא מאשר, מעט מובך, חיוך עולה על פניה ולא יורד גם כשהיא טורחת על הקפה והתה שלנו (כן, תה; הייתי חולה, אל תשפטו). והאמת? יצא קצת מוזר, התה, ולגמרי אפשר להבין מדוע היא לא הייתה מרוכזת: אטיאס פשוט חתיך, גם לעיניים סטרייטיות ונפוחות משפעת, ולא באופן חסר המודעות הזה שקוסם לאנשים מסוימים, אלא מתוך ידיעה והכרה בכך, כאלה המגיעות גם עם מידה של צניעות, הקוסמת לפלח קהל רחב בהרבה. כריזמה, קוראים לזה, בקיצור, ומאטיאס היא נשפכת בכמויות, וגורמת לבריסטות ב"ארקפה" לפשל במשימה הפשוטה של הכנת חליטת תה.
"בהתחלה זה היה קצת מוזר, כשזיהו אותי ככה", הוא אומר, "אבל המוח מתרגל להכל, ותמיד אתה צריך להזכיר לעצמך לא להתנפח מזה. אבל זה נעים לי, זה טוב ומחמיא ומרומם. אני מאוד שמח שאנשים באים ומחבקים ומצטלמים. זה עושה לי טוב לעשות להם טוב, וזה כבר לא מוזר לי כמו בהתחלה".
מה אומרים לך אלה שעוצרים ומבקשים להצטלם או סתם לדבר?
"בדרך כלל על איך שאני נראה. 'וואו, איך רזית', או 'תגיד, אלה העיניים שלך או עדשות? למה הן לא נראות ככה בטלוויזיה?'".
עד כמה השתנו לך החיים בפרק הזמן הזה מאז שעלתה "זגורי"?
"וואלה, אתה יודע, מבחינה חברתית הם לא כל כך השתנו. למשל, אני עם אותה חברה שהייתה לי לפני שכל זה קרה. וחוץ מזה אני לא כל כך מרגיש שהשתניתי. אולי יש לי קצת יותר ביטחון עצמי. אבל פתאום מביאים לי דברים בחינם...(צוחק). אני יושב באיזה בר ומישהו צועק מהצד השני, 'קח, קח אחי, שתייה עליי, לא צריך לשלם'. אבל לא נעים לי, אני מנסה להימנע מכך".
ותשומת לב נשית, אני מניח, גם לא חסרה.
"יש, אבל ברגע שזה מגיע לאיזה ניסיון לשיחה אינטימית יותר או ניסיון ליצור קשר, אני ישר עוצר את זה. זה מחמיא לי, אבל אני לא פנוי. יש לי חברה כבר שנתיים, נעמי".
ואיך היא מגיבה לזה? הרי כשהתחלתם לצאת עוד לא היית אביתר זגורי.
"כן, אבל את התהליך הזה עברנו יחד. כשהתחילה 'זגורי אימפריה' כבר היינו שנה יחד. בהתחלה שנינו לא כל כך ידענו איך לאכול את זה, אבל כל כך חיכיתי ורציתי להיות במקום הזה, שמכירים אותי ומזהים ומעריכים את מה אני עושה, והיא יודעת את זה, היא מבינה".
אז אלה הצדדים החיוביים. יש משהו שלילי בפרסום הזה שנחת עליך פתאום?
"מבחינתי, כרגע, לא. אתה יודע, גם אם יצאתי מהבית ורע לי, רבתי עם החברה או שנכשלתי באודישן, ובא אליי ילד ומבקש להצטלם - מה, להגיד לו שלא בא לי? אין מצב כזה. פה חטאת אם אמרת 'לא'. אתה לא שייך לאף אחד, נכון, אבל אתה נמצא במקצוע שאחד מהמאפיינים שלו זה הערצה, ואתה צריך לכבד את זה. כשהייתי ילד הייתי אוהד של מכבי חיפה, והערצתי את ניר דווידוביץ'. הייתי בן 10 , ואני זוכר שאמא שלי לקחה אותי לראות אותו משחק אחרי שנעדר מהמגרש חודש בגלל פציעה. רצתי אליו בהתרגשות, ומה היה קורה אם הוא היה אומר לי 'לא' או 'אין לי כוח' או 'לך מפה'? זה היה שובר לי את הלב לרסיסים! אתה חייב להבין שזה המקצוע, וברגעים האלה, גם כשקשה לך וחרא לך, אתה חייב ללמוד לוותר על עצמך, ולעשות למישהו אחר טוב". נו, לא בא לכם לחבק אותו?
האמת היא שגם את הדמות שהוא מגלם - אביתר, הזגורי המזמר והנוטה להסתבך בפלילים, כאמור - בא לחבק לפעמים, ולא רק בגלל שפם־הנאצר המופלא הזה שלו, אלא גם מפני שהוא כזה ערס חמודי. רגע, ערס? האם אטיאס בכלל זורם עם המונח הפרובוקטיבי הזה, שהפך לאבן נגף אשכנזית בשיח הישראלי החדש? "יש למילה קונוטציה גזענית", מאשר אטיאס, "אבל גם בלי קשר אליה, אני לא מכנה את אביתר 'ערס'. זו מילה כל כך כללית בעיניי. הוא בחור מהפריפריה שמנסה לפרוץ, ואני מבין אותו. אני מכיר אותו, מכיר אנשים כמוהו. גם בתהליך העבודה לא דיברנו עליו במונחים כאלה. היה קל מדי לגשת לדמות שלו ולעשות את ה־ח' וה־ע' ולנופף בידיים, אבל הגישה של מאור הייתה הפוכה. עבדנו על הפרטים הכי קטנים של הדמות, וחיפשנו מה יש בו מעבר למה שאתה רואה ממבט ראשון, מעבר לכל הפוזה, לאתר דווקא את המקום של הכאב, של הכמיהה שלו.
