מה קורה כשמארגנים לכתבת סוג של דייט עם הדוגמן והשחקן עומר דרור - מנחה השעשועון החדש "אסקייפ: אליפות ישראל בחדרי בריחה" - אבל שוכחים לספר לו על זה מראש? ובכן, מה שקורה זה שצד אחד מתאפר ומתהדר לקראת הפגישה, וצד שני לא ממש מבסוט מהאמבוש הלא מתוכנן, מסרב להתנחמד ומסרב בתוקף לשוחח על האקסית שלומית מלכה.
הייתה לך חברה רצינית מאז שלומית מלכה?
"לא שאתם יודעים".
למה זה נגמר?
"אני לא רוצה לדבר על זה".
אתה ושלומית בקשר היום?
"אני לא ארחיב".
סביר להניח שרוב האנשים היו עוצרים כאן את השיחה לכמה דקות, ומחשבים מסלול מחדש. אני, לעומת זאת, לא הצלחתי לקלוט עד כמה עצם האזכור של שלומית מלכה, שאותה הכיר במהלך שירותו הצבאי ועמה יצא במשך קצת פחות משנה, הופך את דרור מבחור נחמד ומנומס לפקעת עצבים רעבה וחסרת סבלנות. אני מזכירה את המילה "רעב" מפני שבתחילת השיחה דרור גילה לי שהוא לא הספיק לאכול עדיין, ושהוא הגיע לראיון איתי על בטן ריקה. זאת כנראה הסיבה שלא הצליח לשמור על ארשת חייכנית וקלילה. מה תגידו? מתברר שגם שחקן עם קילומטרז' במות מכובד, שבגיל 23 כבר הספיק לככב בסדרות נוער מצליחות, להנחות תוכניות בערוץ הילדים, להפוך לפרזנטור של קסטרו ולהגיע עד הבמה המרכזית של תיאטרון הבימה, יכול להיכשל בזיוף נחמדות. בייחוד כשהבטן שלו מתחילה לדבר מבפנים. מרענן, אבל אני לא עוצרת, ותוהה בקול רם מדוע הוא מסרב להשיב לשאלותיי.
שוב "לא ארחיב"? אבל היחצן שלך אמר לי שאתם חברים טובים ושאתה מפרגן לה ממש על החתונה הקרובה עם יהודה לוי.
"אני לא ארחיב ואני לא רוצה לספר לך את זה!", הוא אומר בהחלטיות. "בשמחה אספר לך שהכרנו בצבא, אבל לדבר על איך הקשר שלנו מתנהל היום? אני לא מעוניין לשתף אותך. אלה החיים שלי".
כן, אבל אתה יודע שאתה מתראיין לכתבת שער, וממש אשמח אם כן תשתף אותי.
"נראה לך שקיבלתי את השער כי אני אומר דברים מעניינים? אני חושב שרציתם שאהיה על השער כי אתם מעניינים לי ואני מעניין לכם".
אבל איך תעניין את הקוראים אם אתה לא מוכן לענות על אף שאלה?
"אני אענה לך, אבל לא על שאלות שמתייחסות למישהי שכבר לא נמצאת בחיים שלי והיא עם גבר אחר. אני מכבד את הסובבים אותי. אני לא רכלן".
לא ביקשתי ממך רכילות על שלומית ועל יהודה, רק שאלתי על הקשר שלכם היום.
"זה לא משנה. היא עומדת להתחתן וזה קדוש! אני לא רוצה להיכנס לזה בכלל. אלה החיים שלי! אני מכבד את הזוג הזה ומאוד אוהב אותו, ולא רוצה להרחיב. סבבה?"
סבבה.
את השתיקה המביכה שהשתררה אחר כך אתם יכולים לדמיין בעצמכם. במקום להזמין חשבון קיבלנו את המנה של דרור, שבדיוק הגיעה לשולחן ופיזרה מעט את המתח. "בתיאבון", אני אומרת ושמחה על ההפוגה מהדרמה הלא נחוצה. הוא מחייך אליי לראשונה מאז תחילת הספק דייט ספק ראיון הזה, עושה פו על הקציצות הרותחות ונרגע. כשהוא לא מאיים לפוצץ את הראיון וכשהוא על קיבה מלאה בקציצות עדשים טעימות, הוא דווקא נחמד, ואין ספק שמדובר בבחור שמבחינה מקצועית הוא סיפור הצלחה.
בגילו הצעיר הספיק דרור לככב בסדרות נוער כמו "אליפים" ו"גאליס", להנחות את "הבנים והבנות", להפוך לפרזנטור של קסטרו, להשתתף במחזות זמר ולהנחות מופעים מוזיקליים. רק לאחרונה סיים את השתתפותו ב"היי סקול פסטיגל", לוהק לסרטו החדש של איתן פוקס על מייק בראנט, ובקרוב יחל להנחות תוכנית נוער חדשה ב־ yes KidZ - "אסקייפ: אליפות ישראל בחדרי בריחה", שרוכבת על הטרנד הלוהט כל הדרך אל לבם של הילדודס. בימים אלו, כאמור, הוא גם מתהדר בתפקיד ראשון בהבימה, ששם הוא מגלם את דמותו של אלן ב"סיפור אהבה בשלושה פרקים", דרמה קומית מאת הארווי פיירסטיין.
אתה מופיע מאז שאתה בן 15. מאיפה אתה מקבל השראה?
"מהחיים עצמם. כל סיטואציה שאני נתקל בה בחיים שלי, כל בן אדם שאני פוגש, אני אנסה להתעמק בזה ולהכיל ולהבין. אני לא שאנן בשום דבר, אז אני מקבל השראה מחיי היום יום שלי".
ההורים שלך גאים בך שהגעת להבימה?
"ההורים שלי גאים בי כי אני עושה משהו שאני אוהב, ואני באמת נהנה מזה. זאת פעם ראשונה שאני בתיאטרון. עשיתי 'פסטיגל', עשיתי היכל נוקיה, אבל זאת פעם ראשונה שאני עושה תיאטרון, וזה עולם אחר. יש לך וואן צ'אנס לעשות את המשפט הזה ואין לך עוד טייק. לשמחתי, מקיפים אותי שחקנים כל כך מוכשרים, שמסתכלים על התמונה הגדולה ולא רק על החלק שלהם. משחקים בהצגה הזאת רבקה מיכאלי, מיקי קם, אקי אבני וריקי בליך. אנשים שגדלתי עליהם. והם מקצועיים, ומכילים ואוהבים".
יש מישהו מהצוות שהתחברת אליו וזה הפתיע אותך?
"ריקי בליך. יש לנו היום כימיה מדהימה, אבל בהתחלה לא ידעתי למה לגשת. ראיתי אותה ב'אסתי המכוערת' וב'קצרים', אבל לא ידעתי איזה בן אדם היא. היא נתנה לי רושם קר בהתחלה, ואז דיברנו והיא דרבנה אותי לחקור ולהבין מי היא, והיום אנחנו חברים מאוד מאוד טובים. לא ציפיתי לזה בכלל. חשבתי שהיא תהיה תל אביבית מדי ואני מושבניק".
והוא אכן מושבניק, ממושב ניל"י שבאזור השומרון, ששם גדל. בתיכון למד במודיעין. כשאני שואלת אותו מה היה מרד הנעורים שלו, הוא משיב לי שהלימודים, או ליתר דיוק, היעדרם. "לימודים לא ממש עניינו אותי", הוא משתף. "לא רציתי ללמוד. אבל דווקא היום, כשאני עושה דברים שאני אוהב, אני רק רוצה ללמוד תוך כדי, ולדעת עוד ועוד. אבל היה לי קשה ללמוד".
השלמת את כל הבגרויות?
"כמה שיכולתי".
יש לך אולי טיפ לילדים שמתקשים בלימודים? משהו שעזר לך להצליח למרות הקשיים?
"למה את מכניסה אותי לפינות האלה? אין לי טיפ לילדים אלא למשרד החינוך. אני חושב שבתי הספר מלמדים את הילדים להיות כמו כולם. הם לא מלמדים ילד להיות מה שהוא באמת, להכיר את היצרים שלו. אם מסלול החינוך יהיה קצת יותר רחב וקצת יותר אישי - אני מאמין שאפילו לא נשמע יותר על מקרים של שיימינג. במשרד החינוך לא מבינים שהם גורמים לנו להיות כמו כולם, וצובעים את כולם באותו הצבע. אחר כך הם מופתעים שיש בעיות בחברה כי ילד אחד שונה. אין מספיק קבלה לריבוי הגוונים. המסלול אמור להיות שכל אחד יהיה שונה ויעמוד בפני עצמו, אבל מערכת החינוך מקבעת אותנו במקום לחשוף אותנו לעצמנו".
מעניין. נתקלת בתופעה כזאת של שיימינג חברתי?
"כן, בטח. לא מזמן חברה של אמא שלי סיפרה לה שיש לה בת לא מקובלת, ושהיא מנודה מרגע שהיא הגיעה לבית הספר. לא ירדתי לפרטים של כמה ולמה ומה אומרים, אבל הבנתי שיש לה בעיה חברתית מאוד מאוד קשה. היא התקשרה כדי שאכין לה סרטון של מזל טוב, ואני הצעתי שהיא תכין עוגה - כי לי לא היה זמן להכין - ואני אגיע לאסוף את העוגה ואז אלך אליה לבית ספר, ואגיש לה אותה. וזה מה שעשיתי. והיום, חצי שנה אחרי, הבנתי שהחיים שלה השתנו לטובה".
יפה מצדך. אתה חושב שיש משהו שההורים או המורים יכולים לעשות כדי למנוע מצבים של חרם?
"אני לא חושב שיש משהו פרקטי שיכול לשנות את זה, כי מדובר בילדים שעוד לא מבינים כמה חשיבות יש לדברים שהם אומרים. האנשים האלה שמחרימים אותם, זה או מפני שהם שונים מדפוס ההתנהגות של הסביבה שלהם או מפני שמקנאים בהם. אבל לילדים כאלו הייתי מציע שיישארו מי שהם, ושלא ינסו להיות אנשים אחרים בשביל שהחברה תקבל אותם. אני בטוח שהם יראו עוד כמה שנים שעצם זה שהם שונים, זה מה שהופך אותם למיוחדים. אז שלא ינסו לשנות את עצמם בשביל אף אחד. שלא ישקרו את האמת שלהם, ובמקום להילחם בהורים, שיהפכו אותם לחברים הכי טובים. זה מה שעזר לי. גם אני בכיתה ה' עברתי שיימינג מסוים, והלכתי להורים וביקשתי שיגידו לי מה לעשות".
מה קרה?
"לא ארד לפרטים, אבל אני מאמין שכל בן אדם חווה את זה, גם כאיש בוגר. בקיצור, שהילדים האלה פחות יחיו את הסביבה הזאת, ושהם יקשיבו להורים מקום להילחם בהם. משפחה זה הדבר הכי חשוב. אני, נגיד, סופר משפחתי. משתדל לראות את המשפחה פעמיים בשבוע, ולדבר איתם לפחות פעם ביומיים. אני גם רוצה משפחה משלי. אני רוצה להיות אבא צעיר. אני לא רוצה להביא ילד בגיל 35 . אני רוצה לחגוג לו בר מצווה בגיל 40 ולא 50. להיות קרוב אליו".
במהלך דרכו הקצרה אך העמוסה בביזנס, לדרור יצא גם לעבוד לצד הכוכבת הישראלית הגדולה ביותר שהייתה לנו - גל גדות, שלצדה היה פרזנטור של קסטרו. "עבדנו ביחד במשך שתי עונות, והספקתי להכיר בחורה מדהימה, שלווה, מקצועית, מכילת אדם, מעוררת השראה בכל רובד אפשרי", הוא מחמיא. "כל שיחה איתה הייתה עוד למידה ועוד מתנה מבחינתי".
היום אתם בקשר?
"בעיקר בווטסאפ, אם אני צריך משהו או אם היא צריכה, בעיקר ענייני עבודה ו'מה העניינים'".
מושך אותך לעשות את זה בעצמך? לנסות להצליח בהוליווד?
"מושך אותי הכל. מושך אותי לטוס להוליווד ולנגן שם עם מוזיקאים אחרים, ולעשות סדנאות משחק ולהתנסות בשפות אחרות. באופן כללי, הניתוב של הקריירה שלי הוא לא ספציפי, כי כל השנים שאני פה יצא לי לגעת בכל כך הרבה תחומים, ואני לא בטוח שמשחק הוא המטרה העיקרית. הבנתי עם השנים שכל תחום האמנות מושך אותי. מצאתי את עצמי קונה כלי נגינה ומשתפר עליו". על מה אתה מנגן? "אני מנגן על פאנטם - כלי שהומצא בתחילת שנות האלפיים. איך שהראו לי אותו התלהבתי. לאחרונה אני גם מוצא את עצמי מנגן על פסנתר, אז היום אני מתמקצע גם כמוזיקאי. וחוץ מזה, שיחקתי כדורסל וטניס בתור ילד, ואולי אחזור לזה".
