ענבר לביא (30) כובשת את ארצות הברית אבל מודה שבארץ עוד לא תמיד מזהים אותה. השחקנית, המככבת כיום בתפקיד הראשי בסדרה "מתחזים" (המוקרנת פה ב־HOT ובסלקום TV), הדרמה הקומית השחורה והמוצלחת של ערוץ בראבו שבה היא מככבת בתפקיד הראשי - גילתה שהמפיקים הציעו אותה כמועמדת לפרסי האמי. ההכרזה על המועמדויות הייתה עוד ביולי, ואלוהים יודע שיש שם תחרות חזקה, ובכל זאת, מדובר בכבוד לא מבוטל, המוכיח את אמונת הערוץ בסטארית שלו. "קפצתי מהכיסא כשהכריזו את זה", היא ממשיכה. "וגם אם לא אזכה זה עדיין מדהים. בכלל, זה כבוד אדיר שמדברים עליי בקונסטלציה הזאת".
אבל גם אם לא הספקתם לראות את "מתחזים", יש סיכוי טוב שכבר יצא לכם לחזות בלביא בעונה החדשה של "נמלטים" (המשודרת ב־ yes). ואלו הישגים רק מהעת האחרונה: מאז החלה הקריירה
שלה בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית ב־2008, לביא רשמה תפקידים בשלל סדרות, מתפקידים קטנים ב"המפענחת", "הפמליה" ו"הלוחשת לרוחות" עד תפקידים משמעותיים יותר בסדרות כמו "ילדי האנרכיה" עתירת הרייטינג, דרמת האקשן "Gang Related" , ששם גילמה דמות מרכזית, ודרמת האקשן העתידנית "הספינה האחרונה", ששם גילמה את דמותה של רווית הצה"ליסטית. "המפיקים של 'הספינה האחרונה' הציעו לי תפקיד ראשי, אבל אני ביקשתי מהם שיכתבו לי סצנת מוות כי לא רציתי להיות שם יותר", היא מגלה.
רגע, מה?
"כן, אמרתי להם: 'תשמעו טוב, אני מאוד מעריכה את זה, ומחמיא לי נורא, אבל סיימתי את הקדנציה שלי כאן ואני רוצה להשתחרר מפה'. הרגשתי שבאופן סיסטמטי אני עושה פרויקטים שאני לא מעוניינת בהם, כי שחקנים רגילים לחפש כל הזמן עבודה ולחשוב: 'או מיי גאד, אני לא עובד, מה יהיה?', אז אם מציעים להם משהו - הם לוקחים. זאת הגישה, כי אתה לא יודע מה יהיה מחר. כיום אני מחפשת איכות, לא כמות, לא משהו שיהפוך אותי לסופרסטארית, זה לא מעניין אותי".
אז מה בעצם את רוצה?
"לעשות דברים שאני הייתי רוצה לראות. משהו שאני אתגאה בו, שתהיה לי מורשת לילדים ולנכדים. ולא קל למצוא דברים כאלה. זה אומר שאני יכולה לשבת המון זמן ולחכות. כל הזמן יש הצעות, אבל אם אני בוררת, יש תקופות ארוכות שאני עוברת בלי עבודה. וככה, אחרי שנפרדתי מ'הספינה האחרונה', עברו שמונה חודשים שבהם אמרתי לא לכל דבר ששלחו לי".
איך התקיימת שמונה חודשים בלוס אנג'לס בלי עבודה?
"אני עובדת תקופה ארוכה. אני לא פרועה ובזבזנית, אני מאוד צנועה בחיים שלי ובמה שאני צריכה. לא השתוללתי עם הכסף, וידעתי שעכשיו משנסים מותניים ויהיה בסדר. האמת שכבר איבדתי תקווה, הגעתי לשלבים מאוד מתקדמים בכל מיני פרויקטים שלא קרו בסוף, וכבר החלטתי שזהו, אני אורזת את המזוודות וחוזרת הביתה. אמרתי שזה כנראה לא המקום בשבילי, זו לא באמת אני, זה לא מה שאני רוצה לעשות, והחלטתי שאחזור לארץ, אעשה פרויקטים איכותיים ואהיה קרובה למשפחה".
ההמשך ידוע: "מתחזים" ו"נמלטים" הגיעו, ותוכנית הגיבוי של לביא נותרה על הנייר. בינתיים, המשפחה נותרה בקדימה. לפני כן הם גרו בחולון, ושם גדלה ענבר עד שהייתה בת 17 וחתכה ללוס אנג'לס.
המון ילדות חולמות להגיע לארצות הברית ולהתפרסם, ואת הצלחת לעשות את זה. איך?
"כמה זמן יש לך? זה דורש הרבה עבודה קשה, הרבה אמונה ותמיכה מהבית. הרבה מזל, אבל בעיקר, הרבה עבודה קשה".
לא חשבת, כמו הרוב, לנסות קודם בארץ?
"זה לא שלא רציתי לעבוד בארץ, אבל בכלל לא הגעתי מרקע של משחק - הייתי רקדנית ובאתי מעולם המחול. אפילו לא ידעתי איך להגיד בקול רם שאני רוצה לשחק. זה היה נראה לי משהו מאוד פתטי שכולם רוצים, ומי אני, ומה אני, ומאיפה בכלל אתחיל, ומאוד הפחיד אותי להגיד את זה בקול רם כי חששתי מהתגובה. יש הרבה ביקורת בארץ ובחברה שהייתי בה, והרגשתי בלתי נראית בישראל".
גם כיום?
"אפילו עכשיו, כשאני מגיעה לישראל אני מרגישה פחות עוצמתית מבאמריקה. אני לא יודעת אם זה מפני שהמראה או האנרגיה שלי מאוד אקזוטיים לאמריקאים, אז אני מאוד בולטת. אבל כשאני בארץ, אני אחת מכולן".
זה לא שמי שנראית טוב, נראית טוב בכל מקום?
"זה לא רק המראה, בעיניי אנרגיה זה גם משהו שתופס תשומת לב, ואני יכולה להגיד לך חד משמעית שיש הבדל בין התגובות שאני מקבלת כאן בלוס אנג'לס לתגובות שאני מקבלת בארץ. בלוס אנג'לס יש יותר עניין וסקרנות, אני מרגישה שאני מקבלת יותר תשומת לב, וזה לגמרי כן ואמיתי. לא ברור להם מאיפה אני, כי אני נשמעת אמריקאית אבל לא נראית כזאת. נורא מושך אותם שאני לא ברורה להם, כי כל דבר שלא ברור לנו, אנחנו מנסים להבין אותו. זאת גם הסיבה שנמשכתי לדמות שגילמתי, כי לא ברור מה קורה איתה, ובארץ אני מרגישה שאין לי את המסכה הזאת".
לביא לא רק עברה לליגה של הגדולים מבחינת תפקידים, היא גם משחקת לצד שמות מוכרים וידועים כמו אומה תורמן ווונטוורת' מילר.
איך היה לעבוד עם אומה תורמן שמככבת לצדך בסדרה?
"היה מדהים, כבוד גדול. היא שחקנית מדהימה ואני שמחה שנזכה לעשות עוד עונה ביחד. אני מעריצה אותה מגיל אפס. היה ממש סוריאליסטי לעבוד איתה, אבל גם עם החבר'ה האחרים, נהיינו חברים מאוד טובים והיה לנו ממש כיף ביחד. הצילומים הרגישו כמו קייטנה ולא כמו עבודה".
ו"נמלטים"? איך היה לעבוד בצמידות לסלבז כמו וונטוורת' מילר?
"יש משהו מאוד מתגונן ושמור אצל כוכבים ברמת פרסום כזאת גבוהה, מפני שאנשים כבר לא מכירים אותם בתור הבן אדם הפרטי, אלא בתור הדמויות שהם מעריצים.והם לא הדמויות האלה, הם אנשים אחרים לגמרי. אתה לא מכיר אותם, מה אתה ניגש, ולמה אתה נוגע, ומה אתה צריך - תמיד יש הרגשה שמישהו צריך ממך משהו. ואני קרועה, כי אני אומרת: 'יאללה יאללה, תזרום, מה אתה משחק אותה', אבל אני יכולה להבין אותם, כי ביליתי איתם הרבה מאוד זמן וראיתי כמה אנשים ניגשים אליהם, וזה פשוט מעייף. זה מתחיל נחמד, אבל כשזה מגיע לבן אדם ה־30, כשאתה יושב ורוצה לאכול המבורגר והכול נוזל והוא בא ומצלם אותך...".
מזהים אותך ברחוב גם בארץ?
"כן, מזהים ולפעמים ניגשים. אני אישית חושבת שנשים מעל גיל 50 יותר מתחברות לסדרה, כי נשים צעירות בגיל של מאדי הרבה יותר תמימות ומאמינות באהבה אמיתית, רומנטיקה והנסיך על הסוס הלבן, בעוד שהיא עברה משהו שאחריו היא כבר לא רואה את העולם במשקפיים ורודים".
ועל איזה קצה של הסקאלה נמצאת לביא עצמה? מאמינה באהבה אמיתית או פוסט־משקפיים ורודים? היא לא אוהבת לדבר על אהבה. בעברה הייתה כמה שנים בזוגיות עם השחקן כריסטוף סנדרס שאותו הכירה על סט "הלוחשת לרוחות", ולפני כשנתיים הופצו שמועות שהיא ועוז זהבי יצאו תקופה ונפרדו "בצורה לא נעימה". כשאני שואלת אותה מה מצב האהבה, היא מתקשחת. "הכול טוב, מה איתך?".
על הפנים. שוקלת מעבר ללוס אנג'לס.
"אני ממש מבינה אותך. הלוואי שהייתי יכולה להגיד לך שהמצב פה יותר טוב, אבל לצערי, אני חושבת שגם אם היית מגיעה לכאן זה לא היה מקל על העניין. אני מוצפת בעבודה, וקשה לפגוש אנשים כשאת כל הזמן עובדת".
ומה עם כל השחקנים החתיכים על הסט?
"אם הם פנויים אז זה פנאן, אבל רק מפני שהם חתיכים זה לא אומר שהם יתאימו. צריך כל כך הרבה מעבר כדי שזה יתאים. אני מרגישה שהגעתי למצב שמבחינת היעדים שלי אני יכולה להוריד הילוך ולהירגע, אבל הייתי רוצה להתרכז יותר גם בחיים האישיים שלי, ולמצוא מקום לאושר הפרטי שלי, למשפחה שלי. הייתי מאוד רוצה למצוא זוגיות. אלה דברים שאני פחות שמה עליהם דגש, ואני חושבת שאני צריכה לשים".
זה מלחיץ?
"כמו כל בחורה בת 30 פלוס שעדיין לא מצאה זוגיות ורוצה משפחה, ומחפשת אהבה ואין לה, אני מתחילה לתהות אם זה אי פעם הולך לקרות בשבילי, ומה לא בסדר איתי, ומתי זה יקרה לי. חוסר הביטחון הזה קיים בכל אחד מאיתנו, וזה יוצא, בין אם בקריירה ובין אם בחיים האישיים, וברגעים הכי שפלים של השיברון המוחלט, המשפחה היא זאת שלא נותנת לך לשקוע. אני מאוד בת מזל שיש לי רשת ביטחון ענקית כזאת. יש לי המון ביטחון בהרבה תחומים ומובנים של החיים ובמי שאני, אבל מדי פעם זה מחלחל. קשה לפגוש אנשים כשאת כל הזמן מוצפת בעבודה".
את עדיין חושבת על לחזור לארץ?
"מה זאת אומרת? בכל רגע נתון. בשנייה שנחתתי בניו יורק אמרתי: 'אוקיי, פאדיחה, חוזרים הביתה, זה לא יקרה'. זה מסע של ספק, והמזוודה תמיד חצי מוכנה לתזוזה הביתה".
